עם שחרורה מהצבא הבריטי וסיום המלחמה, שבה נינה והתערתה בחיים התל-אביביים. היא חזרה להתגורר בבית הוריה ברחוב אידלסון 29, ניהלה חיי חברה פעילים והייתה צעירה מחוזרת מאוד. מכתבים שכתבה לאורך השנים לבת דודתה תמרה מכפר סבא, מעידים על רומנים (אפלטוניים ברוח אותם הימים) והתאהבויות.   אלא שאז חלה התפנית הדרמתית ששינתה כליל את מהלך חייה: זמן קצר אחרי סוף מלחמת העולם השנייה פורסם בארץ הספר ״סלמנדרה״ שתיעד לראשונה בגוף ראשון, באופן חשוף ומטלטל, את סיפורה של משפחה יהודית בשואה. המונח ״שואה״ לאסון  שהתחולל באירופה, לא היה עדיין בשימוש.  הז’אנר, אליו השתייך הספר, היה אף הוא פורץ דרך. עד צאתו של ספר זה, מעולם לא תועדו אירועים בפורמט של רומן היסטורי. הספר, בחתימה אנונימית, “ק. צטניק”, ראה אור בהוצאת דביר ועורר עניין וזעזוע רב בקרב הציבור בארץ. כמו רבים אחרים, גם נינה אשרמן קראה את הספר בנשימה עצורה. אלא שבניגוד לאחרים, “החליטה” שכותב הספר, אותו אחד אנונימי, ק. צטניק, נועד לה.  

 

עם שחרורה מהצבא הבריטי וסיום המלחמה, שבה נינה והתערתה בחיים התל-אביביים. היא חזרה להתגורר בבית הוריה ברחוב אידלסון 29, ניהלה חיי חברה פעילים והייתה צעירה מחוזרת מאוד. מכתבים שכתבה לאורך השנים לבת דודתה תמרה מכפר סבא, מעידים על רומנים (אפלטוניים ברוח אותם הימים) והתאהבויות.   אלא שאז חלה התפנית הדרמתית ששינתה כליל את מהלך חייה: זמן קצר אחרי סוף מלחמת העולם השנייה פורסם בארץ הספר ״סלמנדרה״ שתיעד לראשונה בגוף ראשון, באופן חשוף ומטלטל, את סיפורה של משפחה יהודית בשואה. המונח ״שואה״ לאסון  שהתחולל באירופה, לא היה עדיין בשימוש.  הז’אנר, אליו השתייך הספר, היה אף הוא פורץ דרך. עד צאתו של ספר זה, מעולם לא תועדו אירועים בפורמט של רומן היסטורי. הספר, בחתימה אנונימית, “ק. צטניק”, ראה אור בהוצאת דביר ועורר עניין וזעזוע רב בקרב הציבור בארץ. כמו רבים אחרים, גם נינה אשרמן קראה את הספר בנשימה עצורה. אלא שבניגוד לאחרים, “החליטה” שכותב הספר, אותו אחד אנונימי, ק. צטניק, נועד לה.   יחיאל פיינער נולד ב-1909 בסוסנוביץ שבפולין. עם סיום לימודיו נשלח לעיר לובלין לישיבת חכמי לובלין, ללמוד לימודי הסמכה לרבנות, שם נחשב עילוי. במקביל ללימודים התורניים, כתב פיינער גם שירה. ב-1931 יצא לאור בוורשה ספר השירים הראשון שלו ביידיש ״צווי און צוואנציק (לידער )״. בעודו מבסס את עצמו בקרב אנשי המעגל הספרותי של ורשה בפרט ופולין בכלל, פרצה המלחמה וטרפה גם את קלפיו. הוא היה כבר נשוי לסאניה, גיבורת הרומן “סלמנדרה” שמצאה את מותה באושוויץ. אחותה של סאניה הספיקה לעלות לארץ לפני ה”משלוחים” וניצלה. באוגוסט 1943 נשלח יחיאל פיינער למחנה ההשמדה אושוויץ. הוא שוחרר בפברואר 1945 עם כניסת כוחות הצבא האדום למחנה, עם 7,500 איש, אחרוני שברי-האדם שנותרו שם. את ספרו “סלמנדרה – קורותיה של משפחה יהודית” – כתב פיינער ביידיש ומסר אותו לידי אליהו גולדנברג, פעיל העלייה של הסוכנות היהודית, אותו פגש בבית החולים באיטליה, שם אושפזו הניצולים התשושים טרם עלייתם ארצה. גולדנברג  סיפר שהניצול נתן לו את כתב היד ואמר: ״אני לא אצא חי מכאן, תדאג שהספר יופץ.״ כשנשאל מה שמו, ענה ״אין לי שם ואין לי זהות, אני אוד מאש. שמי קצטניק ומספרי  135633 “. גולדנברג קיים את בקשתו, וכשהגיע לארץ מסר את כתב היד לי.ד. ברקוביץ, המתרגם והעורך, חתנו של שלום עליכם. הספר יצא לאור זמן קצר אחר כך בהוצאת דביר. בינתיים החלים פיינער והצליח להגיע לארץ. הוא היה חסר-כל ואת לילותיו העביר בתחילה על ספסלי רחוב, עד שקיבל בתיווכו של י.ד. ברקוביץ, מקום מגורים במרתף ביתו של רבניצקי, ברחוב מזא”ה פינת אחד העם, אותו רבניצקי שיחד עם ביאליק ערך את “ספר האגדה”. מעגלים החלו נפגשים. ק. צטניק לא היה הסופר היחיד שהתגורר במרתף של רבניצקי, לפניו ואחריו התגוררו שם אנשים מעולם הספרות שהתקשו כלכלית, כמו הסופר יהושע בר-יוסף, המשורר מקסים גילן ואחרים.   הווילה של רבניצקי תוכננה  על ידי האדריכל הנודע יוסף ברלין שעבודתו האדריכלית מאופיינת בסגנון אר-דקו, בשילוב לבני סיליקט. בניין נוסף שתכנן ברלין בסגנון זה, ניצב עד היום ברחוב בלפור פינת שדרות רוטשילד ומושכר לתחנת מוניות “בלפור” ולחנות למכירה ולהשכרת אופניים.   לכל אחת מקומות הווילה הייתה כניסה נפרדת. בקומה העליונה, ששימשה למגורים, התגוררו נעמי רבניצקי ובעלה יצחק שפירא. באותה קומה נמצא גם חדר העבודה שבו עבדו יחד רבניצקי וביאליק על כתיבת ספר האגדה. ברקוביץ תרם לסופר האביון שולחן כתיבה, כדי שיוכל להמשיך במשימת חייו – הכתיבה. הוא התמקם במרתף והחל לעבור בין מו״לים, כדי להוציא לאור את ספרו השני, “בית הבובות”, סיפור קורותיה והשמדתה של אחותו, גיבורת רומן זה, דניאלה. לפחות שני מיתוסים התפתחו וטופחו סביב המפגש של יחיאל פיינער ונינה אשרמן.  האחד מספר שהשניים נפגשו במקרה בביתו של הסוכן הספרותי שקידם את הוצאת הספר “סלמנדרה” בארצות הברית. והשני שהייתה זו נעמי רבניצקי, נכדתו של הסופר וחברתה הטובה של נינה מהגימנסיה, אשר הפגישה ביניהם בביתה שברחוב מזא”ה.   מעט על  דירתם של האשרמנים ב”בית ליבלינג”, אפשר למצוא בספרו ״כחול מאפר״ (שיצא מאוחר יותר גם תחת השם ״העימות״) ושסגר את מה שהוא כינה “כרוניקה של משפחה אחת”. המעט שכתוב שם בעניין זה,  מעניק מימד נוסף לפער הלא-נתפס בין מי שהיה ניצול שואה וחסר הכול, לבין חייה של מי שלימים תהיה אשתו, בת לאחת המשפחות המכובדות בעיר. וכך הוא מתאר את הבית, את הדירה, את האווירה:  ״עלו במדרגות שיש רחבות. דלת הדירה עמדה פתוחה. הייתה שעת ניקוי הבוקר, ושתי עוזרות נרכנו על גליל שטיח ארוך לפרשו לאורך המסדרון. האחת פתחה לפניהם את הדלת מן הראשונות במסדרון. ‘נא לחכות’ לחשה בקול מאולף להסברת פנים. ‘הגברת תופיע מייד’. ״במרכז הטרקלין ניצב שולחן כבד, סגלגל, מוקף כורסות עור. באחת מהן ישב אלי, ואילו הארי, כנספח מקרי לביקור זה, ישב בקצה ספה כחולה בפאת הטרקלין, בריחוק מה מן השולחן… עיניו נעוצות היו בנברשת המשתלשלת מן התקרה, שהיקפה כהיקף השולחן הסגלגל תחתיה. אור היום זרח בתוך נטיפי הגביש סביב נורות הנברשת הרבות. איפה, ובאיזה גלגול חיים קודם ראה אותה נברשת עצמה?״