פרופ׳ מנחם קליין מתאר בספרו ״קשורים״ שבסוף המאה התשע-עשרה הייתה יפו העיר המפותחת ביותר מבין שלוש הערים המעורבות הגדולות – יותר מחברון ואף יותר מירושלים. יפו הייתה העיר המודרנית, עיר חילונית וקוסמופוליטית, שער לעולם. דרך הנמל הגדול ניהלה העיר חיי מסחר ערניים. אוניות קיטור הביאו עמן תיירים, ורבים מהם המשיכו במסעם מיפו לירושלים ברכבת; תחנת הרכבת ביפו, שנקראה “תחנת מנשייה”, נחנכה כבר בספטמבר 1892 והייתה התחנה הראשונה שהוקמה במזרח התיכון מחוץ למצרים ולתורכיה (כעבור שלושים שנה הוקמה תחנה נוספת ברחוב יהודה הלוי, סמוך לבית המכס, ואת שרידיה אפשר לראות גם היום). כדאי לזכור שהאימפריה העות׳מאנית הייתה מרחב אחד ללא גבולות. ורק כך אפשר לדמיין את אותו שירות מוניות שהציע נסיעות לקהיר, לביירות ולדמשק, ואת מערכת החינוך המודרנית שכללה בתי ספר בינלאומיים – צרפתי, איטלקי ובריטי. עשירי יפו, נוצרים ברובם, התגוררו בבתי מידות מרווחים בשכונות עג’מי וג’בליה, השכונות החדשות שקמו מדרום לעיר העתיקה. אחרים – בעיקר מוסלמים, אך מאוחר יותר גם יהודים – עברו לגור בשכונות הצפוניות, מנשייה וארשיד.

שמותיהן של שכונות היוקרה ההיסטוריות של יפו מעוררים כיום אסוציאציות שונות בתכלית. רבים מבתיהן נהרסו במלחמת העצמאות, יושביהם גורשו או ברחו, והם וצאצאיהם חיים כיום במחנות פליטים צפופים ועניים ברצועת עזה. חלק מהשכונות הפכו עם השנים לפניני נדל״ן ולאחרונה החל מתרחש בהן תהליך אגרסיבי של ג׳נטריפיקציה ובעקבותיו, אכלוס של בורגנות תל-אביבית חדשה.

את סמטאות יפו הציוריות גודשים בתי קפה קטנים, מסעדות אופנתיות וחנויות בוטיק מעוצבות – רובם בבעלות יהודית – ותחנת הרכבת הפכה למתחם קניות כשזכר “המקום שהיה” נוכח בצורת אדני הרכבת שמרצפים את השטח וקרון אחד בודד ומיותם מהימים של אז.

שריד אחרון ואותנטי של מסילת הרכבת, אפשר עדיין למצוא בקצה שכונת נווה צדק, סמוך לרחוב הרצל אך גם היא תיעלם בקרוב בתום העבודות על “הרכבת הקלה” ההולכת ונבנית.

חדור להט ציוני, החליט משה וילנר, לנוכח המציאות ביפו, לנסוע לירושלים ולחפש את דמות היהודי החלוץ שבא ליישב את הארץ ולגאול אותה. את דרכו לשם עשה בדיליז׳נס – עגלת משא רתומה לשני סוסים – כלי התחבורה העיקרי באותם ימים. המסע נמשך יומיים. היישוב היהודי בירושלים היה הגדול ביותר באזור; באותה תקופה 18,000 מתוך 30,000 תושבי ירושלים היו יהודים. רוב בניה של הקהילה היו יהודים ספרדים, ושלא כמו תושבי יפו המודרנית – דתיים.

לקראת סוף המאה, עם בוא העלייה הגדולה, הצטופפו העולים היהודים לירושלים בעיר העתיקה, בדירות שכורות שהיו בבעלות ערבים-פלסטינים, מה שהביא להתעשרותם של אלה ולתלות של היהודים ברצונם הטוב של בעלי הבתים הערבים. היו אז מי שקראו להפוך את ירושלים למרכז היישוב העברי, אולם היה ברור לכול שבהיותה עיר דתית באופייה לא תתאים לרוח העלייה החלוצית, החילונית והמודרנית במהותה.

וכך, גם ירושלים לא ענתה על ציפיותיו של וילנר, כפי שכתב ביומנו:

צילום | צלם לא ידוע
פנים ‘ספריית שער ציון’, יפו | נוסדה ב-1888 על ידי ‘אגודת עזרת ישראל’ ונקראה אז ‘בית עקד ספרים’ | קיבלה את שמה ‘שער ציון’ בשנת 1891 | לפני כן, בית החולים ‘שער ציון’

באדיבות | ‘בית אריאלה’ / צילום | מאיר שפירא
11 באוגוסט, 2009 | ספריית ‘שער ציון – בית אריאלה’ | מאז 1977 במשכנה בשדרות שאול המלך 25, תל-אביב

יחד עם אחיו, העיתונאי אלעזר, הקים שמעון רוקח גם את ״אגודת עזרת ישראל״, שביקשה להקל על קשיי הקליטה של העולים.

וילנר ורוקח ראו עין בעין את מצוקת התושבים היהודים של יפו, נרתעו מהקרבה והדמיון התרבותי, החברתי והאנושי בין היהודים והערבים וחלקו את האידאולוגיה והשאיפה להוציא אותם משם, ״להרחיקם למרחב מתוך הסמטאות העקלקלות והצפופות, לתקן ולשפר את תנאי חייהם”.

כך נולד הרעיון לייסד שכונה עברית מחוץ ליפו. כדי לממשו הקימו האחים רוקח, יזמים באופיים ובעלי הון, חברה שרכשה בין הפרדסים, בדרך לירושלים, חלקות אדמה שהרשויות המקומיות הפשירו לבנייה. האחים ביקשו לקרוא לשכונה ״נווה שלום״. אבל מהר מאוד התגלה שאין בה מקורות מים וזו גם היתה הסיבה שהאדמה החקלאית הופשרה לבנייה. אך באותם ימים פירוש הדבר היה כי האזור אינו מתאים למגורים.
בשלב הבא קנו האחים חלקת אדמה מצפון ליפו. את החלקה קנו מאהרון שלוש, יזם נדל”ן בעל חושים עסקיים מפותחים. שלוש החליט למכור את הקרקע במחיר נמוך מערכה בשוק ואף היה מוכן לדחות את קבלת התמורה בשנה, משום שהעריך כי בניית שכונה חדשה תביא במהרה לעלייה בערך הקרקע והנכסים באזור, והוא יוכל ליהנות מפירותיה. הוא צדק בהערכתו. השטח שרכשו השניים חולק ל-48 תת-חלקות שנמכרו למעוניינים, חלקו הוקצה לצורכי ציבור ולסלילת כבישים, ובניית השכונה החדשה יצאה לדרך.

השכונה הוקמה במודל של קואופרטיב ומונה לה ועד מנהל. הוועד החליט שהבתים ייבנו במימון התושבים באמצעות חשבון משותף. כל תושב שילם מסים חודשיים והוועד ניהל את החשבונות, פיקח על הבנאים, רכש חומרי בניין ודאג לפיתוח השטחים הציבוריים ולסלילת הכבישים. (יתכן שזה המודל ששימש השראה לקבוצות הרכישה של ימינו אנו, שמטרתן, בין השאר, להוזיל עלויות בנייה ולהבטיח איכות וסיום פרויקטים בזמן).

לפי החלטת הוועד, עשרת התושבים הראשונים של השכונה נבחרו בהגרלה בין 48 הרוכשים. ואלה השמות שעלו בגורל: שמעון רוקח, משה וילנר, דוד זונו, אברהם ברד, יוסף בז׳רנו, חיים גרינהוץ-איצי בקר, וולוויל ויוסיל שפילר, ישראל דונדוקוב, אלטר מושלי וראובן רבינוביץ. הגופים הביורוקרטיים של השלטון העות’מאני לא הכירו בחלוקה משנית של הקרקעות בשכונה, אבל המתיישבים החדשים מצאו פתרון יצירתי ורשמו את כל החלקות על שמו של אדם אחד.

בסופו של דבר, שתיים מן המשפחות לא הצליחו לארגן את ההון הדרוש ולשלם עבור בניית ביתן, ובשכונה החדשה שנוסדה ונקראה “נווה צדק” נבנו בשנת 1887 שמונה בתים בלבד.

הערבים, מצדם, לא ששו לשתף פעולה עם האידאולוגיה הזאת וכבר אז פרצו לא מעט סכסוכים וקטטות בין הפועלים היהודים והערבים.
בסופו של דבר נבנו בתיה הראשונים של נווה צדק בעבודה מעורבת. וילנר עצמו קיבל אישור בנייה לבית דו-קומתי עם שמונה חדרים, אלא שבפועל בנה רק קומה אחת. לימים פנה אל העירייה בבקשה לקבל זיכוי על תשלומי המיסים שנגבו ממנו על פי הרישיון ולא על פי מה שבנה בפועל. משפחת וילנר התגוררה בבית שנמצא היום ברחוב רוקח 32 אם כי אז היה שמו רחוב שלוש.

בתיה של נווה צדק נבנו בהתאם לכללי האדריכלות המודרנית של אותם ימים, וחדשנותם הייתה בכך שבכל אחת מן החצרות היו ״בית תבשיל״ ו״בית כיסא״. 

שנים אחר כך נבנתה שכונת “נווה שלום” בצמוד לנווה צדק, על אותן אדמות שרכשו בזמנו האחים אלעזר ושמעון רוקח.

בזכרונותיו, מגולל וילנר בפרוטרוט את לידתה של נווה צדק, את החששות להתרחק מיפו, את רכישת האדמות מידי אהרון שלוש, את החלוקה למגרשים, ואת הקמת בתיה הראשונים של השכונה ממנה תצמח בהמשך תל-אביב.

וכך החליפו אנשי נווה צדק שומר בשומר ״עד שלבסוף פנו לעזרת הממשלה, באמצעות הקונסולים, וזו העמידה עשרה אנשי צבא תורכים להגן על נווה צדק״

חייהם של החלוצים בנווה צדק לא היו קלים. הגניבות היו רק מקור אחד של קושי. בשכונה המרוחקת לא היו מים זורמים, ועקרות הבית נאלצו להרחיק לכת קילומטרים בדרכים לא כבושות ולסחוב דליי מים מיפו. עתה הוחלט לקדוח שתי בארות בשני קצות השכונה ״ואחד מעולי תימן – יוסיף שמו – היה ‘שר המשקים’ של השכונה, שואב המים. הבארות עמדו פתוחות ושימשו מקום מקלט לחתולים ולעכברים ושאר שרצים עם רמשים וריח צחנה ובאשה עלה תמיד מן המים. הספקת המים הייתה תלויה גם במצב רוחו ובפיכחותו של שר המשקים. פעמים שהיה נעלם ליום תמים או מתבסם קצת ולא במים, ויושבי השכונה לקו בצימאון.״

אספקת המים פתרה רק קושי אחד מרבים שהפכו את החיים בנווה צדק לחלוציים ממש. היעדר טכנולוגיה כלשהי הקשתה מאוד על ניהול חיי היום-יום. המונח ״עקרת בית״ קיפל בתוכו עבודה פיסית קשה: סחיבת מים, הליכה יום-יומית לשוק (לא היו מקררים), בישולים יומיומיים, ניקיון הבית, סידור החדרים, כביסות בדודים גדולים (בהיעדר מכונות כביסה), תליית הכביסה וקיפולה אחר כך. ככל שהמשפחה הייתה גדולה יותר, כך הייתה עבודתה של עקרת הבית קשה יותר. על כתפה הייתה הדאגה לילדים, להאכיל אותם ארוחת בוקר ולשלוח אותם לבית-הספר. גנים לא היו, אז, והקטנים היו בבית.

כעבור זמן קיבלו אנשי השכונה מגרש במתנה ובנו עליו בית כנסת. בית הכנסת “מראות הסולם” ברחוב רוקח 20, חולק לשניים, כדי לאפשר גם למאמינים אשכנזים וגם למאמינים ספרדים להתפלל בנוסח התפילה המוכר להם. בחלוף הזמן ועם השינויים האורבניים שהתחוללו בשכונה, הוזנח הבניין והתפורר וכיום אפשר לראות רק את המדרגות שהעניקו לו את שמו, שנותרו בצידו השמאלי של הבניין.

כך תיאר עוד דייר בשכונה, דוד סמילנסקי, אביו של יזהר סמילנסקי, הידוע יותר בשם ס. יזהר.

בצמוד למשפחת וילנר גרה משפחת בז׳רנו שבחצרה הייתה הגינה היחידה בכל השכונה. בז׳רנו גם היה ״הראשון שהתקין חדר שימוש פרטי בחצרו״ וגם חפר באר פרטית משלו. רק ב-1921 קרא ועד השכונות בשמות שני הרחובות של נווה צדק. האחד נקרא על שמו של שמעון רוקח, והרחוב השני, המקביל על שמו של הבילו”יי מנחם שטיין, הרופא היהודי הראשון ביפו ׳המודרנית׳.

מזכרונותיו של יצחק רוקח אפשר ללמוד לא רק שבין חצרות בתי השכונה לא היו גדרות, אלא גם על הקשרים המשפחתיים בין הדיירים הראשונים. משה וילנר נשא לאישה את אסתר כהן, אחותו של שלמה זלמן כהן שהיה שכנו מימין. שלמה כהן עצמו היה נשוי למלכה, אחותו של שמעון רוקח. כותב יצחק רוקח, בנו של שמעון רוקח, בזכרונותיו:

והוא ממשיך ומספר על חמישה הילדים שנולדו ברחוב רוקח שבשכונת נווה צדק: “שרה, שאחרי נישואין כושלים, התחתנה עם חקלאי מכפר סבא, רבקה, שנישאה לשמואל גרשמאן , נדבן ידוע, שעסק במסחר עצים במצרים ואחר כך בדנמרק״. לימים נודע כי תרומתו אפשרה את תרגומם והוצאתם לאור של כתביו ונאומיו של זאב ז׳בוטינסקי. גרשמאן התנה את תרומתו בכך שההכנסות מהספר יילכו ליורשיו של ז׳בוטינסקי וששמו לא יוזכר בשום מקום , ״אני עושה את המעשה הקטן הזה כתשלום חובה על מה שלמדתי מכתביו של ז׳בוטינסקי ומנאומיו.״ הסביר.

אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | יוסי ריבק
2019 | מצבותיהם של רבקה (וילנר) ושמואל גרשמן | בית העלמין “הישן” | רחוב טרומפלדור, תל-אביב – יפו

״מלכה, הבת השלישית,״ ממשיך רוקח בתיאורו, ״שמה הלם אותה: מראה נאה, רצינית, יחד עם חיוך טבעי על שפתיה, טובת לב. בתקופה מסוימת עזרתי לה בלימודיה בשפה הצרפתית והיא חזרה איתי על פרקים בתנ״ך ובגמרא… שנישאה לימים לרופא הנשים הנודע, יוסף אשרמן…

״בת הזקונים בין הבנות, רחל, הראתה מילדותה נטייה להוראה. היא הצטיינה בלימודיה והייתה מפורסמת כדוגמא למורה מסורה ומשכילה…

״אחרון אחרון נולד לר׳ משה וילנר ״קדיש״, זאת אומרת בן…. הוא היה בערך בן גילו של אחי ישראל וכשכן טבעי שהיה גם חברו, הוא למד הרבה יותר תורה תנ״ך וגמרא.״ כשסיים את הלימודים נשלח לאמריקה, לימד עברית לפרנסתו, ולשלם את שכר הלימוד באוניברסיטה שם למד משפטים. בסיום הלימודים חזר ארצה ופתח משרד עורכי דין ונוטריון בשדרות רוטשילד 91 בתל-אביב”.

ונווה צדק ההיא – הייתה שכונה עם חזון, מנוהלת בניהול מרכזי של קואופרטיב, מתובלת בחלוציות ציונית הולמת, שדייריה הראשונים חיו כמעט כמשפחה אחת גדולה. וילנר, היה בעל חנות מכולת ״שנתמזגו בו,״ כפי שכתב יעקב מישלי, בן אחת ממשפחות המתיישבים הראשונות, ״כל התכונות של ׳ליטוואק׳ טיפוסי… משה וילנר היה ׳בעל קורא׳ (קריין) מובהק. הוא היה מתרחק מן הבריות וחיי לו חיי צנע עם אשתו יפת התואר שנתברכה בבנות ומה גדל לבסוף אושרו כשנולד לו בן זקונים״. משה וילנר היה אהוב על הבריות, והאווירה בבית הייתה אווירה דתית בדרך כלל, כיאות ל(כמעט) בוגר ישיבת “מיר” הידועה, ובנו של שמריהו וילנר, שהיה בווילנה ראש ישיבה בעצמו. השכלה עמדה בראש סדר העדיפויות בבית משפחת וילנר.

בשנת 1908 סיימה את לימודיה ב”בית-הספר העירוני לבנות ביפו” ואחר כך, כמו שתי אחיותיה לפניה ובתה אחריה, נרשמה ללימודים בבית-הספר התיכון הראשון שבו לימדו בשפה העברית, ״הגימנסיה העברית הרצליה״.

אוסף פרטי | דניאלה די-נור
1910 | תעודת הגמר של מלכה וילנר | בית הספר ‘חובבי ציון’

בשנת 1910, זה לא היה מובן מאליו לשלוח ילדה, שלישית במספר, ללימודים תיכוניים. היתה זו תקופה שבה אפילו במתקדמות שבמדינות העולם נחשבו נשים עדיין לבנות מעמד נחות, בבעלות איזשהו גבר – אבא, אח, בעל או בן.

וילנר, התקשה במימון לימודי ילדיו ונזקק לסיוע כספי. לימודי כל חמשת ילדיו התאפשרו בזכות בן אחיו,
ישראל אהרוני, שלא רק לימד בגימנסיה, אלא היה נשוי ליהודית גולדין בתו של אחד ממייסדי רחובות ואחד מבעלי המניות במוסד החינוכי, וכך ובזכות הצטיינותם, זכו בני משפחת וילנר למלגות לימוד מלאות.

בשנת 1909, אותה שנה בה (ב-11 באפריל) נערכה “הגרלת המגרשים” של אחוזת בית על ידי עקיבא וייס, השנה בה “נולדה” העיר תל-אביב, הועברה הגימנסיה מהעיר יפו לרחוב הרצל בתל-אביב. אז גם הוחלף שמה מ״הגימנסיה העברית יפו״ ל״גימנסיה העברית הרצליה״ על שמו של בנימין זאב הרצל.

בדרכה אל לימודיה במחזור השני של גימנסיה הרצליה, בשנת 1910, לא הייתה צריכה מלכה לחצות את הרחוב הראשי, רחוב הרצל.
בהרצל 2 פינת אחד העם, חלפה על פני ביתו של עקיבא וייס משמאל, וביתו של פולאק מימין. כנראה שבדרכה זו חלפה גם על פני ביתו של אידלסון, ברחוב יהודה הלוי 18, זה שלימים שמו יונצח ברחוב בו יקימו היא ובעלה את ביתם.
בצמוד לגימנסיה התגוררו מנחם שיינקין, חבר ההנהלה, בן ציון מוסינזון, המנהל השני של המוסד החינוכי, ומשפחת מטמון-כהן, משפחתו של מי שהיה מייסדה ומנהלה הראשון של הגימנסיה.

אוסף פרטי | דניאלה די-נור
1917 | תעודת בגרות של מלכה וילנר | ‘הגימנסיה העברית הרצליה’

אוסף פרטי | דניאלה די-נור
1917 | תעודת בגרות של מלכה וילנר | ‘הגימנסיה העברית הרצליה’

הארכיון הציוני המרכזי / צילום | צלם לא ידוע
1914 | תמונת המחזור השני של ‘הגימנסיה העברית הרצליה’ | מלכה וילנר בשורה ראשונה, שנייה משמאל

עם בואו לארץ, פקד גוסטב את בית משפחת וילנר בנווה צדק, שנחשב ל”מקום עצירת חובה” לכל עולה אידאליסט ומחויב לדבר. שם פגש לראשונה את מלכה. ״הודות לבית המכניס אורחים עשתה היכרות עם הרופא הצעיר והמחונן ד״ר יוסף גוסטב אשרמן. לא ייפלא ששני אלה, שדמו במידותיהם התרומיות התאהבו, נישאו וחיו חיי נישואים מופתיים.״ תיאר רוקח בזכרונותיו את פגישת בני הזוג.

השניים נישאו בנובמבר 1921 בתל-אביב.

אבל לא היה להם זמן לירח דבש רומנטי. השהות בנווה צדק הייתה קצרה וזמנית. גוסטב היה בדרכו ליבנאל, על פי תוכניתה של הנרייטה סאלד, כשהגדרת תפקידו: טיפול באנשי גדוד העבודה של סוללי כביש טבריה-צמח, ומלכה הלכה איתו.

ארכיון כפר תבור | אוסף ‘ביתמונה’
שנות ה-20 | תמונה קבוצתית עם הנרייטה סאלד | מקימת ארגון ‘נשות הדסה’

ארכיון כפר תבור | אוסף ‘ביתמונה’
1925 | ד”ר גוסטב אשרמן במרפאת חולים

ארכיון יבניאל / צילום | צלם לא ידוע
שנות ה-50 | המעברה ביבניאל

וכך החל הזוג הצעיר את החיים המשותפים בגליל התחתון, כשאשרמן משמש רופא ל-500 הפועלים שסללו את  כביש טבריה-צמח, פרויקט תשתית מהגדולים של אותן השנים, שהתבצע במציאות של עימותים הולכים וגוברים בין יהודים וערבים.

ארכיון כפר תבור | אוסף ‘ביתמונה’
1926 | כפר תבור / ד”ר גוסטב אשרמן על סוסו

ארכיון כפר תבור | אוסף ‘ביתמונה’
שנות ה-20 | תחנת הרכבת ב’כפר יחזקאל’, אחת מתחנות ‘רכבת העמק’ (מסילת הרכבת החיג’אזית) שקישרה בין חיפה לצמח

החוזה לסלילת כביש טבריה-צמח נחתם בתחילת יוני 1920 בין ממשלת המנדט להסתדרות פועלים עבריים, והכביש נועד לקדם את מימוש חזונו של פנחס רוטנברג להקים תחנת חשמל בנהריים.

״העבודה הציבורית,״ אמר דב הוז בוועידת היסוד של ההסתדרות ב-1920, ״אינה אמצעי זמני להעסקת אנשים בלבד, כי אם חלק מבניין הארץ, ככה עלינו להתייחס אליה, ואת היחס הזה עלינו לנטוע בלב העולים, אחרת לא נוכל להעמידנה אל גובהה הראוי.״

אולם, התגברות גלי העלייה מאירופה, ערערו את היחסים בין היהודים לערבים. כ-35,000 יהודים הגיעו באותן שנים הגיעו לארץ ישראל, רובם מרוסיה ומפולין, אנשי העלייה השלישית, שרובם חלמו על חקלאות בארץ אבות וקבעו את מגוריהם בגליל.

ושוב, כמו בנווה צדק, לא שנים רבות קודם לכן, היתה התעקשותם של החלוצים לבסס את העבודה על ידיים עבריות בלבד מוקד למחלוקות בלתי פוסקות.

הארכיון הציוני המרכזי / צילום | צלם | לא ידוע
1925 | ד”ר גוסטב אשרמן במרפאת חולים

הזוג הצעיר התמקם בבית שנבנה, כמו הבתים האחרים ביישוב, מאבני בזלת, גג רעפים וללא מרצפות.
בבית היו שני חדרים ומטבח קטן מצויד בסירי אמייל וכלי חרס. חדרי הרחצה והשירותים מוקמו מחוץ לבית. הבית הוקף חומת אבן בזלת והיה מצויד במרתף, לשמירת מזון יבש. המים אוחסנו בכד גדול במרפסת.

המעבר החד בסגנון החיים לא היה קל לשניהם. הסטודנט שסיים את לימודי הרפואה בהצטיינות, במרכזית והנחשבת שבאוניברסיטאות אירופה, התמחה בגינקולוגיה, שירת כקצין רפואה במלחמה, הוזעק עתה ליילד סוסות של שומרים בדואים ולעיתים, גם תינוקות בתנאי שדה.

עדות לכך ניתן למצוא ברשימה של מנחם תלמי במעריב, ב-15 באוקטובר 1971, שכותב, בין השאר:

את כל כולו הקדיש למשימה לשמה נשלח והיא, ניסתה בכול כוחה להשתלב. כבת עיר, התקשתה להתרגל לחיים הפרימיטיביים אליהם נקלעה ולמציאות שבה נאלצה להקדיש את חייה פחות או יותר להישרדות. גם הניתוק ממשפחתה המורחבת היה קשה לה.

החיים בגליל זמנו לה ‘עבודות הבית’ מפרכות שכללו ליקוט עצים ששימשו גם להסקה, גם להרתחת מים לכביסה בדוד בחצר, גם לבישול וגם לאפיית לחם בטאבון. הארוחה העיקרית הוגשה בערב, ובני הזוג אכלו אותה לאור נרות שמן. בחורף היה קר מאוד ובקיץ היה חם מאוד.

הקידמה אמנם הגיעה גם אל הגליל, רק בקצב איטי. בשנה שבה עברו האשרמנים ליבנאל נרכש הטרקטור הראשון ששימש שלוש מושבות: מנחמיה, יבנאל וכפר תבור. אחריו נרכשו גם מכונות הקציר. התחבורה ברחבי הגליל התחתון התבצעה בכרכרות רתומות לסוסים, דיליז׳אנסים, ובדרכי עפר לא סלולות, שלעיתים קרובות היו בלתי עבירות בחורף.

תושבי יבנאל, כמו תושבי היישובים הנוספים באזור, ותיקים וחדשים, סבלו מבעיות בריאות חוזרות כמו חולירע, מלריה ומחלות עיניים וקדחת. בית החולים הקרוב היה של המיסיון בטבריה.  חשיבות עצומה היתה לא רק להימצאותו של רופא מחוז זמין, כזה שיכול היה לעבור ממקום למקום, אלא גם להיותו של הרופא איש מקצוע מהמעלה הראשונה שיוכל להתמודד עם מגוון הבעיות שצצו כפטריות אחר הגשם.

מינוי רופא למושבה היה תלוי באישור משותף של ועד המושבות ויק״א אם כי, השיקולים לא תמיד היו ענייניים. לא היה קל לאתר רופאים שהיו גם מיומנים וגם אידיאליסטים ושירצו להתגייס לשהות בגליל של אותם ימים בתנאי חיים קשים.

הראשון שנשבר לנוכח התנאים היה ד”ר ברנשטיין-כהן, שפרש בשלב מוקדם.

והיה לפניו ד”ר חיים חיסין,  שהגיע ליבנאל עם קבוצת המגורשים מתל-אביב, אך מיהר להסתלק בחזרה.

בצוק העיתים, נבחנה האפשרות לשכור את שירותיו של ד״ר שאול טשרניחובסקי, משורר ורופא בהכשרתו אך מאחר ומועמדותו הותנתה בכך שייפרד מאהובת חייו הפרבוסלבית, תנאי לו כמובן סירב, זה לא קרה.

הוא ראה בתפקידו משימה לאומית, חלוצית-ציונית וסומן די מהר כמנהיג כריזמטי ואהוב. הרופא הצעיר, חדש בארץ ובמרחב, התבונן במציאות במבט רציונאלי ובמקום להתייאש, הציע פתרונות מערכתיים. יכולת ניהולית זו תלווה אותו לאורך חייו המקצועיים.

כפתרון מעשי ראשון המליץ אשרמן, כשהתוודע לדלות המקורות הכספיים, לגלי העלייה ולעליבותו הכללית של המצב הרפואי באזור, שיוקצה רופא נוסף שיתלווה אליו ויקדיש את זמנו לחינוך העולים החדשים נהלי היגיינה ושמירה על בריאותם הכללית באופן קבוע ומתמשך.
הוא ריכז מאמצים במציאת הפתרונות למניעת המחלות שהחלישו את היישוב והפילו בו חללים ובתרופות זמינות, ולא אחת נאלץ לאלתר: ״דר׳ אשרמן… ציווה לחלק קקאו. כל בוקר היה יהודי טברייני אחד, לבוש כמנהג הערבי, מחמר אחרי חמור העמוס כדי קקאו, עובר לאורך הכביש ליד קבוצות העובדים ומגיש לכל פועל כוס קקאו. בשעות הצהריים היה עובר בין השולחנות סניטר, נושא כד וספל, מחלק לכל אחד כדורי כינין נגד קדחת ומחייב את המקבל לבלוע את התרופה המרה בו במקום. אין כדור – אין אוכל.״

בכתיבה קולחת, שמעידה בין היתר על שליטתו כבר אז בשפה העברית, תיאר אשרמן בדו”ח שכתב  למוסדות “הדסה” את המצב (הדו״ח פורסם בגליון ״הפועל הצעיר״): ”בימים הראשונים אפשר לפגוש אותם מהלכים בצעדים בטוחים…“, כתב, ״אולם כעבור איזה שבועות של עבודה בגליל, משתנה התמונה לגמרי. חדרי החולים המעטים שבמושבות מתמלאים מהר בחולי קדחת, ועוד טרם שיבריאו הראשונים, מוכרחים הם לפנות מקום לחבריהם שבאים אחריהם. את ההוראות של הרופאים ושל החובשת, הם דוחים בצחוק של הערכה עצמית מוגזמת. הם מייחסים לעצמם כוח התנגדות למחלה… כשמונים אחוזים מהעולים החדשים בגליל רכשו להם עד עכשיו את המלריה. העובדה המפתיעה הזאת נושאת כבר את פרייה: אני בעצמי הייתי עד ראייה לדבר שמיאנו לתת עבודה לצעיר, באשר הוא נחלש מקדחת ואינו מסוגל למלא את העבודה…

כתיבת דוחות סדירים למעסיק שלו, “ארגון הדסה”, היה חלק מתפקידו כרופא המחוז. דוחות אלה אפשר למצוא גם היום בגליונות של כתב העת ״ידיעות הדסה״ מאותן שנים.

ב-1922 כתב דו״ח תחת הכותרת, ״עבודת הדסה בגליל התחתון, על המושבות יבנאל, בית גן, פוריה ושרונה – המהוות ׳מחוז משותף מצד העבודה המדיצינית׳ ״

מהדו״ח אפשר ללמוד כיצד נבנה המערך הרפואי במחוז, שבו היו מצוותים רופא ורוקח-חובש, שהתגוררו שניהם ביבנאל, חובשת-מיילדת, שגרה בבית גן, ועוד חובשת בפוריה. אשרמן פירט ש״בשעה שיבנאל ובית-גן שוכנות בעמק וסגורות הן בפני רוחות הים ע״י רכס הרים בגובה של 300 מטר, הנה פוריה במזרח ושרונה במערב הנמצאות על ההרים הללו, נהנות בשפע רב מהרוחות המרעננות ומקררות את אווירן.״  הוא הצביע על המלריה ״כסכנה הכי גדולה בין כל המושבות האלה, המוקפת משלושת צדדיה ביצות רחבות ידיים….

הארכיון ההיסטורי של תל-אביב – יפו / צילום | צלם לא ידוע
הצילום הרשמי של פרופ’ אשרמן

“כך נהגה סבתי להציג את פרופ’ אשרמן”, מספרת הנכדה. “בדיעבד, יתכן שזה לא היה רחוק כל כך מהמציאות של אותם ימים”.

בתפקידו החדש, במערך הנשים והמיילדות של תל-אביב, יכול היה אשרמן לא רק לחזור למקצועו המקורי כגינקולוג, אלא גם להשפיע על האופן שבו התפתחה והתבססה מערכת הבריאות הציבורית במדינה שבדרך.

כמנהל מחלקת נשים ויולדות ב’הדסה-בלפור’, השקיע מאמצים וידע מקצועי והיה שותף משמעותי ליוזמת הרחבת רשת טיפת חלב, תחנות השירות לנשים יולדות ולתינוקות.

בקיץ 1927 כבר היו בארץ ישראל 150  אלף יהודים, בהם 500 רופאים. זה נחשב יחס גבוה בין רופאים למטופלים, וזה גם ההסבר לאבטלה הגבוהה בקרב הרופאים, שגרמה לגל של ירידה מהארץ.

תל-אביב, העיר הצעירה והמתחדשת, קלטה את קורבנות המשבר הכלכלי, שהיגרו אליה בחיפוש אחר מקורות פרנסה. רובם לא היו מסוגלים לשלם את מסי החבר להסתדרות העובדים, ולא היו מבוטחים בקופת החולים הכללית ונותרו, למעשה, ללא רשת ביטחון רפואית.

המרפאה ברחוב שיינקין 22 שימשה להם כתובת. עיריית תל-אביב נשאה בעלויות המרפאה ובשכרם של הרופאים, עד לסגירתה ב-1974. בנוסף, הוקמו מרכזי שירות רפואי זול ומסובסד לאוכלוסייה המוחלשת והלא-מבוטחת, ובעקבות כך,  נוצרו גם מקומות תעסוקה לרופאים המובטלים.

מודל דומה אפשר למצוא גם היום במרפאות של “רופאים לזכויות אדם” שפועלות בדרום תל-אביב ומספקות שירותים למבקשי המקלט ולחסרי בית.

שנת 1929, השנה שבה מונה אשרמן למנהל מחלקת היולדות, ידועה יותר בהיסטוריה של מדינת ישראל כשנה שבה פרצו מאורעות תרפ״ט – סידרה של עימותים אלימים שאירעו בין 23 ל-29 באוגוסט 1929. 133 יהודים נהרגו (בהם יהודי חברון במה שמכונה הטבח בחברון) ו-339 נפצעו, 113 ערבים נהרגו (רובם בידי שוטרים בריטיים) ו-232 נפצעו.

ועדת חקירה שקמה בעקבות האירועים הגישה המלצות, שקובצו ב״ספר הלבן״ –  מסמך המדיניות של בריטניה כלפי פלשתינה-א״י. הספר הלבן כלל שורה של חוקים מגבילים, איסורים, והסדרות של חיי היהודים והערבים, נתיני הממלכה.

אין עדות לכך שיוסף אשרמן, או מלכה רעייתו, היו מעורבים בפעילות פוליטית כלשהי, הגם שהיו מעורים בהתרחשויות ומעודכנים באירועים, הן מתוקף תפקידו כרופא בכיר והן מהיותם מעורים ופעילים בקהילה.

באותה שנה דיווח עיתון “דבר” על הגדלת מחלקת היולדות בבית החולים הדסה-בלפור והוספת 5 מיטות. אשרמן, שאחריות כבדה רבצה על כתפיו, הצביע על הפער בין מספר המיטות המועט יחסית, למספר הנשים היולדות, ״אנו מסדרים נשים על השולחנות ועל העגלות ואפילו על הקרש של האמבטיה,״ התריע בישיבה שזימן לדון במצוקת המיטות.

באותה שנה ילדו במחלקה 1,072 נשים.

במקביל המשיך אשרמן לפעול גם במישור הקהילתי. לא כל הנשים ראו במחלקת היולדות מקום בטוח ללדת בו. לידות-בית עדיין היו האפשרות המועדפת בקרב קהילות רבות – יהודיות וערביות כאחד – ושיעורי התמותה הגבוהים יחסית של תינוקות בלידה יוחסו לחוסר בהיגיינה ובציוד רפואי מתקדם בלידות הללו. הוא עשה נפשות בקרב נשות תל-אביב והפציר בהן להגיע ללדת בבית חולים.

במהלך השנים פרסם שורה של חוברות ומאמרי הדרכה לאימהות הצעירות. הספר ״האם והתינוק״ בהוצאת מסדה, שיצא ב-1945,  היה ספר ההדרכה הראשון בעברית מסוגו,  מדריך רפואי-חינוכי שכלל גם שער באנגלית. היועצים המדעיים היו ד״ר אשרמן, ד״ר מאיר (רופא הילדים הנודע, שכנו של אשרמן באידלסון 29), ד״ר פרבר וד״ר רבקאי.

במקביל לעבודתו בבית החולים, ובקליניקה בקומה השנייה ברחוב אידלסון 29, פרסם גם מאמרים פופולאריים למשפחה, הקדים ספרים שראה בחשיבותם החינוכית ואף פינה זמן לכתיבת ספר הדרכה מקיף.

אוסף פרטי | דניאלה די-נור
1957 | “לקראת אמהות” מאת פרופ’ יוסף אשרמן | הוצאת עיריית תל-אביב. בעטיפה | מלכה אשרמן מערסלת את בתה הבכורה, נינה

יתרונו היה ביכולתו להעביר את הידע לקהליו באופן פשוט לקריאה והבנה וביכולת שלו לראות את התמונה הגדולה, לזהות תהליכים חברתיים ובריאותיים ולשלב ביניהם. מעמדו בישוב היה כזה שהשפעת דבריו היתה רבה. כל חייו שאף להעניק ידע וכלים לבני זוג בדרכם להקמת להקמת משפחה.

הספר יצא לאור במימון מחלקת החינוך של עיריית תל-אביב -יפו, בשנת 1957 והוקדש, כמובן, לעורכת הלשון שלו – רעייתו, מלכה. וכך, גם בהקדשה: “למלכה – הנזר”.

צלם | פאול גולדמן / אוסף | גולדמן / © מוז”א – מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב
ד”ר יוסף אשרמן | שותף פעיל בהקמת רשת ‘מרכזי טיפת חלב’ בתל-אביב’ | בית הבריאות שטראוס | בלפור 14, תל-אביב

בפרסום אחר מטעם בית החולים העירוני ״הדסה״ ושירותי הרפואה הציבורית, בעריכתו של ד״ר א. אברמוביץ, תיאר ד”ר ל. קייזר את החזון והרעיון  שבבסיס “רשת טיפות החלב”. תוך פירוט שמונה התחנות בעיר, ״כולן מוחזקות על ידי עירית תל-אביב ונמצאות תחת פיקוחה של המחלקה העירונית לשירותי הרפואה הציבורית…

ספריית יונס וסוראיה נזריאן | אוניברסיטת חיפה / ארכיון ‘ארגון נשות הדסה’
התכנון נעשה במחשבה תחילה ותאם את האידאולוגיה של ‘נשות הדסה’ | בצילום: משכן יומי לילדי אמהות עובדות | בית הבריאות שטראוס | רחוב בלפור 14, תל-אביב

צלם | פאול גולדמן / אוסף | גולדמן / © מוז”א – מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב
נינה אשרמן מדגימה איך להושיב תינוק באופן בטוח לקמפיין השקת רשת ‘מרכזי טיפת חלב’ | בית הבריאות שטראוס | בלפור 14, תל-אביב

צלם | פאול גולדמן / אוסף | גולדמן / © מוז”א – מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב
נינה אשרמן, במרכז התמונה, “מדגמנת” אם מניקה לקמפיין השקת המרכז הראשון של רשת ‘מרכזי טיפת חלב’ | בית הבריאות שטראוס | בלפור 14, תל-אביב

צלם | פאול גולדמן / אוסף | גולדמן / © מוז”א – מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב
הדרכה של אחות מוסמכת לאם הצעירה | בית הבריאות שטראוס | השקת המרכז הראשון של רשת ‘מרכזי טיפת חלב’ | בית הבריאות שטראוס | רחוב בלפור 14, תל-אביב

בסיכומו של דבר לרשת טיפות החלב היה למעשה תפקיד חברתי-סוציאלי כללי: ״עם הטבת תנאי העבודה והתעסוקה המלאה בשנים האחרונות ניכרת עליה ברמת החיים הכללית. כתוצאה מזה הוטבה בהרבה בריאות הילדים של מעמד העובדים ושל דלת העם. אולם נשאר עוד הרבה לעשות בכיוון זה: הטבת תנאי הדיור, החינוך והמצב הכלכלי – אלה הם הגורמים שיעזרו לנו להגיע אל המטרה.״

לנגד עיניו עמדה המטרה למצוא את הדרך להפחתת תמותת היולדות. הוא זיהה שאחד הגורמים הוא היגיינה ירודה, ושם דגש במחקריו, כמו בהדרכה שהעניק לנשים צעירות, ולא פחות מכך לצוותים הרפואיים בבית החולים ליולדות, את הצורך לשפר את מצב ההיגיינה, לא רק כדי למנוע מחלות, אלא גם כדי להפחית את הסכנה ליולדת עצמה.

דניאלה נכדתו נזכרת בטקס רחיצת הידיים בסופו של כל יום ולפני “המעבר” אל החיים הפרטיים:

הארכיון ההיסטורי של תל-אביב – יפו
1961 | עטיפת חוברת פרס הנרייטה סאלד

הקהילה הרפואית לא הופתעה  שנבחר להיות “חתן פרס על שם הנרייטה סאלד  מטעם עיריית תל-אביב – יפו למחקר ברפואה ובהיגיינה ציבורית”. מטרת הפרס הייתה לעודד ולהמריץ את העוסקים בשני תחומים אלה במדינת ישראל. יחד איתו קיבל את הפרס ב-1961 גם פרופ׳ מיכאל פינקלשטיין. אשרמן זכה בפרס כבוד על עבודתו המדעית החינוכית והרפואית. הטקס התקיים באולם הרופאים של בית-החולים העירוני החדש בתל-אביב, איכילוב במרכז סוראסקי.

בטקס נשא פרופ’ אשרמן דברים, בהם פרש את משנתו נגד ההפלות המלאכותיות. התנגדותו, הסביר, לא נבעה מהרצון להגדיל את הילודה, או משום שהתנגד להגבלת הילודה, אלא משום שהבין את ההשלכות הרפואיות שיש לתהליך על נשים, והסכנה שהוא גורם לעקרות.

אשרמן האמין בכל ליבו שתפקידה של הרפואה הציבורית, לשמור על בריאותן של נשים ולאפשר להן את הבחירה, שהייתה נמנעת מהן אילולי ביצוע הפלה שגרמה נזק. בדברים שנשא בטקס התייחס לנתון לפיו שליש מהנשים שעברו הפלה, לא יכלו יותר ללדת:

ד״ר מיכאל שנהב, גינקולוג בכיר בבית החולים איכילוב והיסטוריון חובב של מערכת הבריאות, מסביר שגישתו הרפואית של אשרמן הייתה חלוצית ויוצאת דופן לתקופתו.

באותם ימים נזהרו הרופאים, גם בחדר הלידה, מלגעת באישה היולדת, מחשש לזיהום. אשרמן הוביל גישה אחרת, הפוכה. הוא לא חשש לגעת ביולדת גם תוך כדי לידה, כדי לסייע למהלך הלידה ואף, במקרה הצורך, לעזור בהוצאת השלייה (שלייה שלא יוצאת במלואה מהרחם, עלולה להיות גורם לזיהום קטלני). אבל הוא לא הסתפק בזה.

ב-1948 עשה פריצת דרך מדעית בקנה מידה עולמי, כאשר ניסח והגדיר תסמונת שגרמה עקרות לנשים רבות, גם לנשים שכבר היו אחרי לידות. התסמונת, שקרויה על שמו ״תסמונת אשרמן״, קשורה להידבקויות תוך רחמיות שמחוללות זיהומים אשר מונעים הפריה והריון.

בשנת 1965, כחלק מהמאמץ הלאומי, התגייסה (אז) חברת התעופה הלאומית אל-על, להטיס  70 רופאים ואנשי מדע בטיסה מיוחדת, כדי להשתתף בכנס שחשיבותו לאומית. כתב אז סופר הארץ לענייני בריאות: ״היו אלה הצרפתים שהכירו בחשיבות ‘תסמונת אשרמן’ והפיצו אותה בעולם.״

ההכרה העולמית לה זכה אשרמן בזכות מחקרו החשוב קיבלה אז תוקף גם בישראל והתקשורת דיווחה על כך בהרחבה. אשרמן נעדר מן הכנס, על הכנתו טרח רבות, מאחר ומלכה, רעייתו, נפטרה יומיים לפני תחילתו. התגלית נושאת את שמו מאז ובכול העולם, בבתי הספר לרפואה, לומדים הסטודנטים הצעירים את מחקריו ומשננים את הסימפטומים של “תסמונת אשרמן”.

במלאת לו 60, כתב ד״ר אברמוביץ, מראשוני תלמידיו, מאמר בחוברת בית החולים העירוני ושירותי הרפואה הציבורית, ושם תיאר את מורו ורבו:

אברמוביץ גם מציין את יחסו של אשרמן לתלמידיו, בשיטת ״לזרוק אותם למים״ כדי שילמדו ״ומטעם זה הצליח לחנך מחזורים של תלמידים העומדים ברשות עצמם ובעלי החלטה, השולטים בטכניקה הניתוחית והשולטים ברוחם. כי השליטה ברוח, השמירה על שווי המשקל הפנימי גם ברגעים הקשים ביותר, זוהי אחת מתכונותיו המצויינות של הד״ר אשרמן – והיא מעודדת ומחנכת.

״נשמרת בזכרוני עובדה מלפני 22 שנה. באמצע הלילה הובאה למחלקה יולדת עם עווית הלידה והיה צורך לגמור את הלידה במלקחיים. מחוסר קשר טלפוני כתבתי פתקה לד״ר אשרמן והזמנתיו להיות נוכח בניתוח. החזיר לי את הפתקה ורשם מעברה השני: תעשה ותצליח. בלב רוטט עשיתי את הניתוח והצלחתי. את שתי המלים הללו הייתי חורט על שלט וקובע אותו במחלקתנו, כי משפט קר זה ״תעשה ותצליח״ מסמל את גישתו את תלמידיו ומסמל את שיטתו בעבודה.״

המוניטין שצבר  פרופ’ אשרמן התפשט ברחבי העולם וגם בארצות המזרח התיכון.

בסוף שנות ה-50 הגיעה – אינקוגניטו – לקליניקה שברחוב אידלסון 29 מי שנחשבה אז לאחת הנשים המפורסמות והיפות בעולם, פארה דיבה, אשר נישאה רק שנה קודם, בגיל 21 לשאה הפרסי של איראן. אלה היו נישואיו השלישיים של השאה –  מוחמד רזא שאה פהלווי. נישואיו הקודמים לא הניבו לממלכה יורש עצר, והציפיות מהכלה הצעירה הפכו לשיחת הכול. ב-31 באוקטובר 1960 נולד יורש העצר, רזא פהלווי. ב-12 במרס, 1963 נולדה לזוג בת ושמה פארהאנז פהלווי וללידת הבן השלישי, עלי-רזא פהלווי ב- 28 באפריל 1966 הוזמן פרופ’ אשרמן על ידי השאה הפרסי ורעייתו לביקור מלכותי בטהרן.

צילום | צלם לא ידוע
1967 | השאה הפרסי ורעייתו השלישית, פארה דיבה ובניהם, בנם הבכור ריזה פאלהבי

מותו של יורם, שהיה בן טיפוחיה ואהוב לבה של נינה, הותיר בנפשה פצע שלא הגליד עד יום מותה שלה.
ומלכה, האם, זמן קצר אחרי שאיבדה את בנה השני, נפטר גם אביה, משה וילנר בגיל 73 ונקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל-אביב בסמוך לקברו של רוקח.
באותה שנה איבדה נינה שניים מאהוביה. כבת 15 שנים ספדה לסבה האהוב.

ארכיון ‘הצלמניה’ / צילום | רודי ויסנשטין
נינה אשרמן בילדותה

ולתמר, בת דודתה וחברת נפש שלה, כתבה ב-27 ביולי, 1938, שלושה ימים אחרי פרסום ההספד בעיתון: ״קשה לי מאוד מאוד לכתוב לך עכשיו – אחרי האסון שקרה לנו, המכה הזאת שמחצה אותנו באופן כל כך חזק…״ טאטא היה בן אדם שלא היה ולא יימצא כמוהו בכל העולם. מעולם לא חרף או גדף בן אדם… כמה ישר היה. היו פעמים שחתם ערבות בעד אדם ואם לא היה לאדם זה הכסף היה משלם בשבילו. ״כמה גדוש היה חכמה – תורה, ש״ס ופוסקים…״ היום היינו אצל קברו של טאטא. זה היה מחזה מזעזע מאוד כשמאמא התנפלה על הקבר בצעקות ובכיות. צמרמורת עברה בבשר למראה. זה היה נורא גם כן לראות את אהרן מבקש סליחה מטאטא ז״ל. בכל זאת אני מאמינה שאם יש תחיית הנשמה אחרי המוות, הרי נשמתו של טאטא יושבת בראש הנשמות. ת.נ.צ.ב.ה. ונלך אנו צאצאיו בדרכיו הטהורות בכל פגם.״
באותה תקופה התכתבה נינה עם חברת-נפשה תמרה, הלוא היא תמר יודילביץ’, בתה של שרה וילנר (אחותה של מלכה) על האפשרות לעזוב את בית הוריה, בית בו התגוררה גם אם המשפחה אסתר וילנר. וכך היא כותבת: “אני עכשיו אינני עוזבת את ביתה של מאמא. יש לי כעין תפקיד של שומר. שומר חינם כמובן (אם למדת בבא מציעא-תביני).״

איתה למדו מי שהיו אחר כך לאישים בולטים ומשפיעים במדינה שעוד תקום, לובה אליאב – פעיל העלייה, ההתיישבות והשלום ולימים פוליטיקאי לוחם למען השלום; הסופר, המשורר והמתרגם אהרון אמיר; פעיל מפא״י ומזכיר חברת העובדים, אשר ידלין; העיתונאי מאיר בראלי; המדען והשר לעתיד, יובל נאמן; דרורה בן אב״י בתו של אליעזר בן יהודה; העיתונאי והסופר נתן דונביץ’; המשורר נתן אלתרמן ורבים-רבים אחרים. הגימנסיה נשארה אבן שואבת לאליטה התרבותית, חברתית ופוליטית של תל-אביב.

אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | צלם לא ידוע
נינה אשרמן בצילום קבוצתי ב’גימנסיה הרצליה’ | שלישית מימין | על פי מיטב המסורת המשפחתית, למדה גם נינה בגימנסיה הרצליה

1943 | אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | צלם לא ידוע
נינה אשרמן במדי חיל הנשים של הצבא הבריטי | ATS

השגרה נקטעה בפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939 השנה בה סיימה נינה את לימודיה בגימנסיה והחלטתה היתה נחרצת: היא תתגייס לצבא הנשים הבריטי ה-ATS (Auxilliary Territory Service).
חרף התנגדותה, שלא לומר תחנוניה של אמה, שהסיכוי לאבד גם את בתם היחידה, היה בלתי נסבל עבורם, החלטתה של נינה היתה סופית ומוחלטת. כמו שיקרה גם בעתיד, לנוכח החלטות שנראו להוריה בלתי סבירות וקשות להכלה, גם הפעם נכנעו לה ואף היו להורים הגאים בבתם החיילת, שהתנדבה למשימה הלאומית.

1942 | אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | צלם לא ידוע
בטיילת של תל-אביב | נינה אשרמן, חיילת גאה עם הוריה

הצעירה המשכילה, שגדלה והתחנכה בבית ספוג אידאולוגיה  פיתחה מגיל צעיר רגישות מיוחדת לזולת ולמקופח. חיפוש אחר הצודק, הגינות בסיסית ואחריות כלפי האחר, נטבעו בה ועיצבו את אופייה לכל חייה.
במסגרת שירותה בצבא הבריטי נשלחה לאלכסנדריה שבמצרים, שם גילתה יכולת מנהיגות מצד אחד והתעניינות מעשית במצבם של הנחותים ממנה מצד שני: ״בתקופה בה שירתה כחיילים בצבא הבריטי במצרים,  הייתה ממונה, יחד עם אחדות מחברותיה, על עבודת הפועלים הערביים-מצרים במחנות הצבא הבריטי שבתל אל-כביר. העבודה התנהלה כך, שה״ראיס״ (מנהל העבודה) היה מפקח על העובדים באמצעות שוט ביד. על גבו של כל מתרשל היה מצליף בשוט העור שבידו. בקבוצות עליהן הייתה אחראית נינה אשרמן, הופסק הנוהג הפסול הזה. בשל כך הסתכסכה עם הממונים עליה ועם ה״ראיסים״ כאחד.

הארכיון ההיסטורי של תל-אביב – יפו
נינה אשרמן כותבת אל ישראל רוקח, ראש העיר, בתום שירותה הצבאי. המכתב נפתח במלים | “ישראל יקירי”. נינה הכירה היטב את רוקח. אחיו היה נשוי לדודתה ובתו היתה חברתה הטובה.

אחרי משא ומתן והתעקשות אין קץ שלה,  נערכה ״סולחה״ גדולה שבה כובדו הניצים בפיתות שנלושו במי הנילוס. נינה חלתה בטיפוס, אך הסתפקה בידיעה שאותם פועלים מצריים יהיו לה אסירי תודה, “כי לא ישפילו אותם יותר בעבודתם ולא יכו אותם בשוט.״
את החוויה הזאת נשאה איתה גם בהמשך חייה, כאשר יזמה והריצה מפגשים שבועיים בביתה, במטרה לייצר דיאלוג מקרב בין הישראלים לבני דודם, ערביי ארץ ישראל.
המפגשים הללו שהתקיימו מדי שני בערב, בדירתם של הזוג די-נור, ברחוב מגידו 8 בתל-אביב, היו לצנינים בעיני רבים. גם שירותי הבטחון של אז – הש”ב – בראשותו של איסר הראל, לא ברכו על הפעילות “החשודה” בעיניהם. הטלפון בביתם של הדי-נורים היה תחת מעקב, כמו גם כל האנשים שהגיעו לשם מדי שבוע. הם “סומנו”, שמם נרשם “בפנקסים” ועינה של אנשי הבטחון עקבה אחר מעשיהם. מן הסתם, פעולות ממשיות לא ננקטו נגדם מאחר והיה מדובר בבת למשפחה מפוארת, “מלח הארץ” ולבן זוגה שכבר אז הסתמן כאחד מסמלי השואה.
ואמנם, היו כבר אז אנשי רוח שהאמינו שדו-שיח בונה, יביא את השלום. בין הבאים היו סופרים ומשוררים, עיתונאים ומעט פוליטיקאים מן השמאל “הקיצוני”. מכתב ההזמנה שנשלח למר אהרן כהן מקיבוץ שער  העמקים ב-1964, המזמין אותו לקחת חלק במפגשים עם ערבים, נראה כאילו נכתב היום. על המכתב חתומים שלום כהן (אז מו״ל ועורך ״העולם הזה״ לצידו של אורי אבנרי), יעקב כהן וכמובן היוזמת והמארחת נינה די-נור.

רשימת האישים שלקחו חלק במפגשים האלה מרשימה, ומייצגת במעין קפסולה מרוכזת את כל שוחרי החיים המשותפים הבולטים שפעלו אז כנגד כל הסיכויים. בהם, אריה (לובה) אליאב אורי אבנרי אמיל תומא חוסיין פארס, אהרון אמיר, הארכיבישוף ג׳ורג׳ חכים ואישים בולטים אחרים.

מפגשים אלה נמשכו שנים אחדות, כנגד כל הסיכויים, בימים שבהם שלט ממשל צבאי על כל היישובים הערבים וכל יציאה של תושב ערבי מחוץ ליישוב שלו חייבה הצטיידות באישור מעבר מיוחד.

במאי 1967 שלחה נינה די-נור את תוכנית המפגשים לחודש יוני 67׳, עברית לצד ערבית:

מדי יום שני בערב התכנסה בביתם של יחיאל ונינה די-נור ברחוב מגידו בתל-אביב קבוצה של אנשים – יהודים וערבים – למפגשי שיח. זה היה פרויקט פורץ דרך בשנות ה-60, כשהממשל הצבאי עדיין חל על כל היישובים הערבים בתחומי מדינת ישראל. כל ערבי שרצה להגיע למפגשים בתל-אביב נאלץ להצטייד באישור תנועה מהמימשל הצבאי.

רשימת המוזמנים הייתה מלאכת מחשבת של יצירת התמהיל הנכון של מנהיגים, אנשי רוח, אינטלקטואלים יהודים וערבים, מובילי דעת קהל. אין ספק שנינה די-נור עשתה מאמץ מיוחד כדי שהרשימה לא תהיה על טהרת הגברים.

וכך אפשר למצוא בין המוזמנים, את כל המו״לים, עורכי העיתונים והעיתונאים החשובים של שנות השישים, החל מגרשום שוקן, מו״ל הארץ, אורי אבנרי ושלום כהן מו״לים שותפים ועורכי ״העולם הזה״ (שלום כהן היה חבר אישי קרוב של בני הזוג די-נור), משה כרמל, עורך ״למרחב״, עמית יעקב עורך ״על המשמר, ד״ר הרצל רוזנבלום, עורך ״ידיעות אחרונות״ וגבריאל צפרוני עורך ״הבוקר״, לצד העיתונאים אריה גלבלום, גאולה כהן (שלימים הייתה ח״כ מטעם הליכוד, עד לפרישתה מהליכוד כשהקימה את תנועת התחיה), בועז עברון (לימים ח״כ מטעם רץ בהנהגת שולמית אלוני), ושמואל שניצר. לצידם היו אליעזר ז׳ורבין, מראשוני ענף הפרסום בישראל, בעלי משרד הפרסום והסקרים ״דחף״, מי עמד מאחורי מנחם בגין כשעשה את המהפך ב-1977.

בין המוזמנים גם אנשי רוח ואינטלקטואלים, הבולטים שבהם אליהו אילת, נשיא האוניברסיטה העברית, חיים גורי, משורר, עיתונאי ויוצר, הפילוסוף הוגו ברגמן, הרקטור הראשון של האוניברסיטה העברית, הרב שמואל אבידור-הכהן, אז עורך ״פנים-אל-פנים״, מחלוצי המתינות והפשרנות של היהדות האורתודוכסית בישראל.

עוד אפשר היה למצוא בין הבאים את רות דיין, את איש העסקים אפרים אילין, את עורך הדין שלמה כהן-צידון, את נתן ילין-מור, איש ״הפעולה השמית״, לצד אליהו נאווי, אז ראש עירית באר-שבע, מזרחן, ומי שהיה ידוע כמומחה להווי הערבי, פרשן רדיו בערבית תחת השם “דאוד אל נאטור“, חוקר תנ״ך, עורך דין ושופט, אורה נמיר, כרעיית ראש עיריית תל-אביב, וחנה לוין, יו״ר ויצ״ו הארצית.

יצחק נבון, לימים הנשיא החמישי של מדינת ישראל, ואז מנהל מחלקת התרבות במשרד החינוך, מרדכי (מור’לה) בראון, אז קצין חינוך ראשי של צה״ל, אהרן כהן, איש מפ״ם והשומר הצעיר, שעם תחילת המפגשים שוחרר ממאסר של יותר משנתיים לאחר שהורשע במסירת מידע לאויב.
כהן היה ממובילי הדיאלוג בין יהודים וערבים.
בין המוזמנים הבולטים, אריה ״לובה״ אליאב, מראשי מחנה השלום הישראלי, לימים מזכיר מפלגת העבודה, עם פעילות חלוצית בתחום ההתיישבות בארץ, ח״כ, חתן פרס ישראל. באותה העת היה אליאב פקיד בכיר במשרד ראש הממשלה ופעיל ב”מוסד”.

בין המוזמנים הערבים אפשר למצוא תמהיל מעניין של אנשי רוח, אינטלקטואלים ומנהיגים דתיים, בהם הארכיבישוף ג׳ורג׳ חכים, מנהיג הכנסייה היוונית קתולית במזרח התיכון, אמיל תומא, ממנהיגי הציבור הערבי בישראל ומראשי התנועה הקומוניסטית, סלאח בראנסי, השייח מוסא עטאונה, כאמל טיבי, האב פול גוטייה.

ארכיון יד יערי | גבעת חביבה
1966 | הודעתה של נינה (אשרמן) די-נור על מות אמה וחידוש מפגשי השלום

עוד לפני עידן הפוליטיקלי קורקט, כשרעיון המגוון (diversity) היה בחיתוליו, כשהערבים בישראל נזקקו לאישורים מיוחדים אם רצו לצאת ללמוד, או לבקר מחוץ למקום מגוריהם – הובילה נינה די-נור מהלך חברתי פורץ דרך כזה  שהניח יסוד לפעילויות רבות שצמחו ופרחו שנים אחר כך.
אומרת דניאלה בתה: “לו היה מדובר בבני אדם, כבר מזמן היו שוררים כאן שלום ורעות בין שני העמים. מאחר ומדובר בפוליטיקאים, אבד לנו החלום ואיתו אבדה לנו גם המדינה”.

היה זה פיט סיגר, מהיוצרים האמריקאים החשובים והנחשבים באותה תקופה, שהעניק רוח גבית למפגשים שהובילה נינה די-נור בביתה, כאשר נחת בארץ במאי 1967, ימים מעטים לפני פרוץ המלחמה:

״הבנג׳ו של פיט סיגר ועמו האספרנטו של זמר, דיבר אמש בצלילים מובנים לאלף יהודים וערבים שהתאספו באולם מלון ״הילטון״ בתל-אביב,״ בישרה כתבה במעריב במאי 1967,  זמן כה קצר לפני פרוץ מלחמת ששת הימים.

״מולם, כשהם מהופנטים משירתו, הליט פיט סיגר את פניו ובכה כילד.

״אלף איש עצרו נשימתם, עוקבים אחר הזמר דק הגיזרה, שלא יכול היה להציב סכר לרגשותיו וחנן את מאזיניו באחת החוויות הנפלאות שזומנו להם בחייהם.

אין לדעת אם גם בשבוע שהחל ב-6 ביוני 1967 התקיים המפגש השבועי בביתם של די-נור ומה קרה בשנות האופוריה הגדולה שלאחר אותו ניצחון מרהיב שאת פירותיו הבאושים אנו אוכלים עד עצם היום הזה.

עם שחרורה מהצבא הבריטי וסיום המלחמה, שבה נינה והתערתה בחיים התל-אביביים. היא חזרה להתגורר בבית הוריה ברחוב אידלסון 29, ניהלה חיי חברה פעילים והייתה צעירה מחוזרת מאוד. מכתבים שכתבה לאורך השנים לבת דודתה תמרה מכפר סבא, מעידים על רומנים (אפלטוניים ברוח אותם הימים) והתאהבויות.

אלא שאז חלה התפנית הדרמתית ששינתה כליל את מהלך חייה: זמן קצר אחרי סוף מלחמת העולם השנייה פורסם בארץ הספר ״סלמנדרה״ שתיעד לראשונה בגוף ראשון, באופן חשוף ומטלטל, את סיפורה של משפחה יהודית בשואה. המונח ״שואה״ לאסון  שהתחולל באירופה, לא היה עדיין בשימוש.  הז’אנר, אליו השתייך הספר, היה אף הוא פורץ דרך. עד צאתו של ספר זה, מעולם לא תועדו אירועים בפורמט של רומן היסטורי.

הספר, בחתימה אנונימית, “ק. צטניק”, ראה אור בהוצאת דביר ועורר עניין וזעזוע רב בקרב הציבור בארץ. כמו רבים אחרים, גם נינה אשרמן קראה את הספר בנשימה עצורה. אלא שבניגוד לאחרים, “החליטה” שכותב הספר, אותו אחד אנונימי, ק. צטניק, נועד לה.

יחיאל פיינער נולד ב-1909 בסוסנוביץ שבפולין. עם סיום לימודיו נשלח לעיר לובלין לישיבת חכמי לובלין, ללמוד לימודי הסמכה לרבנות, שם נחשב עילוי. במקביל ללימודים התורניים, כתב פיינער גם שירה. ב-1931 יצא לאור בוורשה ספר השירים הראשון שלו שכתב בגיל 22 ביידיש ״צווי און צוואנציק (לידער)״. בעודו מבסס את עצמו בקרב אנשי המעגל הספרותי של ורשה בפרט ופולין בכלל, פרצה המלחמה וטרפה גם את קלפיו. הוא היה כבר נשוי לסאניה, גיבורת הרומן “סלמנדרה” שמצאה את מותה באושוויץ. אחותה של סאניה הספיקה לעלות לארץ לפני ה”משלוחים” וניצלה.

עיצוב | רועי בלנק | סטודיו בלנק / עריכה | לירון שהם בן-יוסף
מתוך הספר | “האחים גולדבלום” מאת | יהודית ורותי סיני

באוגוסט 1943 נשלח יחיאל פיינער למחנה ההשמדה אושוויץ.
הוא שוחרר בפברואר 1945 עם כניסת כוחות הצבא האדום למחנה, עם 7,500 איש, אחרוני שברי-האדם שנותרו שם. את ספרו “סלמנדרה – קורותיה של משפחה יהודית” – כתב פיינער ביידיש ומסר אותו לידי אליהו גולדנברג, פעיל העלייה של הסוכנות היהודית, אותו פגש בבית החולים באיטליה, שם אושפזו הניצולים התשושים טרם עלייתם ארצה. גולדנברג  סיפר שהניצול נתן לו את כתב היד ואמר: ״אני לא אצא חי מכאן, תדאג שהספר יופץ.״ כשנשאל מה שמו, ענה ״אין לי שם ואין לי זהות, אני אוד מאש. שמי ק. צטניק ומספרי  135633 “. גולדנברג קיים את בקשתו, וכשהגיע לארץ מסר את כתב היד לי.ד. ברקוביץ, המתרגם והעורך, חתנו של שלום עליכם. הספר יצא לאור זמן קצר אחר כך בהוצאת דביר.

אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | פוטו לב | מתוך אלבום התמונות המשפחתי
3 באפריל, 1949 | י.ד. ברקוביץ בין נינה ליחיאל

בינתיים החלים פיינער והצליח להגיע לארץ. הוא היה חסר-כל ואת לילותיו העביר בתחילה על ספסלי רחוב, עד שקיבל בתיווכו של י.ד. ברקוביץ, מקום מגורים במרתף ביתו של רבניצקי, ברחוב מזא”ה פינת אחד העם, אותו רבניצקי שיחד עם ביאליק ערך את “ספר האגדה”. מעגלים החלו נפגשים.

ק. צטניק לא היה הסופר היחיד שהתגורר במרתף של רבניצקי, לפניו ואחריו התגוררו שם אנשים מעולם הספרות שהתקשו כלכלית, כמו הסופר יהושע בר-יוסף, המשורר מקסים גילן ואחרים.

צילום | באדיבות רותי פוגטש | נינתו של חנא רבניצקי
‘בית רבניצקי’ | רחוב אחד העם 80 | תוכנן על ידי יוסף ברלין ובנייתו הושלמה ב-1929 | יהשוע חנא רבניצקי, מראשוני המו”לים בשפה העברית ושותפו של ח.נ. ביאליק | קומת המרתף של הבית שימשה כבר בחייו של חנא רבניצקי להשכרה והתגוררו בה במהלך השנים אנשי ספר כמו: ק. צטניק, יוסף בר-יוסף, מקסים גילן ואחרים. בספרו “כחול מאפר” (מאוחר יותר יצא גם בשם “העימות”) מספר ק. צטניק על קן אהבתם של הארי וגליליה, שם במרתף

הווילה של רבניצקי תוכננה ועוצבה בסגנון אר-דקו, בשילוב לבני סיליקט. בניין נוסף שתכנן ברלין בסגנון זה, ניצב עד היום ברחוב בלפור פינת שדרות רוטשילד ומושכר לתחנת מוניות “בלפור” ולחנות למכירה ולהשכרת אופניים.

לכל אחת מקומות הווילה הייתה כניסה נפרדת.
בקומה העליונה, ששימשה למגורים, התגוררו נעמי רבניצקי ובעלה יצחק שפירא. באותה קומה נמצא גם חדר העבודה שבו עבדו יחד רבניצקי וביאליק על מהדורות נוספות ושיפורים שנדרשו ב”ספר האגדה”.
ברקוביץ תרם לסופר האביון שולחן כתיבה, כדי שיוכל להמשיך במשימת חייו – הכתיבה. הוא התמקם במרתף והחל לעבור בין מו״לים, כדי להוציא לאור את ספרו השני, “בית הבובות”, סיפור קורותיה והשמדתה של אחותו, גיבורת רומן זה, דניאלה.

אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | צלם לא ידוע | מתוך אלבום התמונות המשפחתי
1946 | ק.צטניק לפני הפגישה עם נינה

לפחות שני מיתוסים התפתחו וטופחו סביב המפגש של יחיאל פיינער ונינה אשרמן.  האחד מספר שהשניים נפגשו במקרה בביתו של הסוכן הספרותי שקידם את הוצאת הספר “סלמנדרה” בארצות הברית. והשני שהייתה זו נעמי רבניצקי, נכדתו של הסופר וחברתה הטובה של נינה מהגימנסיה, אשר הפגישה ביניהם בביתה שברחוב מזא”ה.

אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | צלם לא ידוע | מתוך אלבום התמונות המשפחתי
9 במרס, 1947 | גימטריה: המספר הצרוב על זרועו של ק. צטניק

מעט על  דירתם של האשרמנים ב”בית ליבלינג”, אפשר למצוא בספרו ״כחול מאפר״ (שיצא מאוחר יותר גם תחת השם ״העימות״) ושסגר את מה שהוא כינה “כרוניקה של משפחה אחת”.
המעט שכתוב שם בעניין זה,  מעניק מימד נוסף לפער הלא-נתפס בין מי שהיה ניצול שואה וחסר הכול, לבין חייה של מי שלימים תהיה אשתו, בת לאחת המשפחות המכובדות בעיר. וכך הוא מתאר את הבית, את הדירה, את האווירה:

יחיאל פייענר ונינה אשרמן נישאו  ב-26 בפברואר 1948. זו הייתה חתונה צנועה ומצומצמת שנערכה בדירת הוריה שברחוב אידלסון 29 בתל-אביב. אף שמלכה אשרמן תיארה וקיוותה לחתונה מרובת משתתפים, יחיאל לא הסכים ורק אמר “מניין גברים יספיק לחגיגה. שיאמרו קדיש על המתים. אין הימים מתאימים לחגיגות”.

אוסף פרטי | דניאלה די-נור / באדיבות | עפר כהן
פברואר 1948 | ההזמנה לחתונה, בכתב ידה של מלכה אשרמן, על נייר מכתבים של פרופ’ אשרמן

וכך, בנוכחות קבוצה מצומצמת של בני משפחה מן המעגל הראשון ומניין גברים, כדרישתו, נערכה החופה בידי הרב הראשי של תל-אביב – יפו דאז, הרב אונטרמן.
בתום הטקס נאמר קדיש לזכרם של ששת המיליונים. באותו מעמד, בחרו בני הזוג  בשם משפחה משותף “די-נור” –  שפרושו בארמית הוא ״מן האש״ ולדברי נינה היטיב לתאר את המקום ממנו בא ואת  זיקוקי האהבה שניצתה ביניהם.

אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | פוטו פרגמנצ’יק | מתוך אלבום התמונות המשפחתי
3 באפריל, 1952 | אהבה מיוחדת במינה שררה ביניהם, משך כל חייהם

למגינת לבם של ההורים, חזר הזוג הצעיר להתגורר בקן אהבתם, המרתף בבית רבניצקי, אבל כשנה אחר כך נכנעו להפצרות האם ועברו למקום מגורים “ראוי”.
מאז, כתובתם בתל-אביב היתה למשך שנים רבות, מגידו 8, בשכונה חדשה ב”צפון הרחוק” של העיר הצעירה, ליד ככר מלכי ישראל (היום ככר רבין), ליד גן הדסה עתיר השקמים (היום בית העירייה)  וליד גן החיות שניצב ברחוב שלמה המלך פינת רחוב הדסה.
בינתיים יצא לאור ספרו השני, ״בית הבובות״, שתורגם ל-32 שפות ונמכר בעולם במיליוני עותקים. עולמם של בני הזוג די-נור סב סביב ק. צטניק, וספריו וכשהיו ילדיהם, ליאור כבן שלוש ודניאלה כבת שנתיים, הועברו למשמורת המשפחה: ליאור, הבכור, נשלח לגור אצל רחל וילנר, אחותה של מלכה, שהייתה רווקה ערירית עד אחרית ימיה, ודניאלה עברה לגור אצל סבה וסבתה, בדירה שברחוב אידלסון 29.
 

בקיץ 1960 נשלחו הילדים – ליאור ודניאלה – לפנימייה בכפר הילדים והנוער “הדסים”. דניאלה הייתה אז בת תשע, אך “בית הגידול” שלה נותר כשהיה, הבית ברחוב אידלסון 29.

אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | צלם לא ידוע | מתוך אלבום התמונות המשפחתי
נינה ויחיאל במסע חובק עולם, לקידום מכירות הספרים בשפות השונות

אוסף פרטי | דניאלה די-נור | צלם לא ידוע | מתוך אלבום התמונות המשפחתי
ספריו תורגמו ל-34 שפות

אוסף פרטי | דניאלה די-נור | צלם לא ידוע | מתוך אלבום התמונות המשפחתי
נינה ויחיאל ברומא | מתוך סדרת צילומי יח”צ למגזין האיטלקי “Epoca”

אוסף פרטי | דניאלה די-נור | צלם לא ידוע | מתוך אלבום התמונות המשפחתי
ק. צטניק – סופר בעל שם עולמי | מתוך סדרת צילומי יח”צ למגזין האיטלקי “Epoca”

כפר הילדים והנוער “הדסים”, נוסד ב-1944 ביוזמת “ארגון נשות הדסה” ויצ”ו – קנדה, כפנימייה, בית- ספר ומשק-עזר חקלאי, על ידי קבוצת מורים ומחנכים יוצאי כפר הנוער “בן שמן” ובראשם רחל וירמיהו שפירא.

את הכפר, על בתי הפנימייה שלו ובנייניו  הציבוריים, תכננה האדריכלית ג’ניה אוורבוך, האדריכלית שתכננה מאוחר יותר את ‘ככר צינה דיזנגוף’ ואת הבניינים הסובבים אותה, ברוח הסגנון הבינלאומי.

הכפר החל את פעילותו בשנת 1947 ועיקרה התאפיינה בקליטת עולים חדשים, ניצולי השואה, חלקם עולים מצפון אפריקה ומארצות האסלאם. מאוחר יותר ועד סוף שנות  ה-70 נחשב הכפר לחממה ל”ילדי שמנת”, כך כינו בזמנו את ה”פריווילגים”, ילדי אנשים בעלי שם ופרסום, שהתקשו בגידול ילדיהם.
בתום מלחמת העולם השנייה ועם הרחבת המסגרות החינוכיות בכפר, נקלטו מורים ומחנכים רבים שהיו ניצולי השואה. הצוות החינוכי התאפיין בחריצות, נאמנות ומחויבות אין קץ למוסד ולעומדים בראשו ובמיוחד לילדים שנאספו שם.

הארכיון הציוני המרכזי / צילום | צלם לא ידוע
השלט בכניסה לכפר הנוער ‘הדסים’

הארכיון הציוני המרכזי / צילום | צלם לא ידוע
כפר הנוער ‘הדסים’ מיסודה של ויצ”ו קנדה | המבנים – כולם – נבנו בסגנון הבינלאומי בתכנון האדריכלית ג’ניה אוורבוך

הארכיון הציוני המרכזי / צילום | צלם לא ידוע
תחילת שנות ה-50 | אחד מבנייני בית-הספר ב’הדסים’

הארכיון הציוני המרכזי / צילום | צלם לא ידוע
תחילת שנות ה-50 | בנייני המגורים ב’הדסים’

דניאלה מוסיפה בחיוך, ש”הדסים”, שם בילתה מגיל 9 עד 18, חקוקה בזיכרונה כ”תקופה נפלאה”, כ”בית”, והיא מוצפת זכרונות נעימים כשהיא מספרת על צוות המורים והמחנכים, אלה שהופקדו על “גידולם וחינוכם של הילדים”.

כמעט שנה אחרי שהתחילו הילדים את דרכם ב”הדסים”, ב–11 באפריל, 1961, החל משפט אייכמן.
העמדתו של אייכמן למשפט, בפני בית המשפט המחוזי בירושלים, היה אירוע עולמי מטלטל וחסר תקדים בעוצמתו. המשפט סוקר בכול אמצעי התקשורת בעולם, על ידי עיתונאים ושדרים שהגיעו מקצוות תבל.
בישראל, שודר המשפט באופן רצוף ברדיו (שידורי טלוויזיה עוד לא היו) ובארה”ב ואירופה – שודרו העדויות בליווי פרשנויות בטלוויזיה.

לראשונה, נשמע קולם של יותר מ-100 עדים שסיפרו בגוף ראשון את סיפורם האישי, מעל דוכן העדים.
לראשונה, הופרה שתיקתם הרועמת והמשתקת של הניצולים. פרטים שמעולם לא סופרו, חוויות אישיות שהוסתרו כל השנים מהבושה: הבושה על מה שחוו, הבושה ורגשי אשם על העובדה שנותרו בחיים.
ימים ארוכים, שעות אינסוף, (משנת 1961 ועד 1962) נשמעו העדויות ונכתבו הפרוטוקולים.

ב- 7 ביוני 1961 עלה גם יחיאל די-נור אל דוכן העדים.

די-נור הספיק לומר משפטים ספורים, לפני שהתמוטט. המלים שנאמרו, המשפטים היחידים שהצליח לפלוט נצרבו בתודעת הציבור וקיבעו את דמותו כאייקון של משפט אייכמן. במשך 8 וחצי דקות מסר ברצף, כמו מתוך טראנס, טקסט מצמרר, שנשמע יותר כמו פואמה ופחות כמו עדות:

ואז, התמוטט למרגלות דוכן העדים.

החשיפה הפומבית הראשונה של האיש שמאחורי הסופר, היתה כנראה מעל לכוחותיו.
מלכה ויוסף אשרמן היו באולם ומייד אחר כך, לצידו כאשר הובהל לבית החולים, שם נשאר מאושפז למשך ששה חודשים.
רעייתו, נינה, היתה בארה”ב.
ימים ספורים אחר כך, הגיעה מלכה אשרמן ל’הדסים’, לשיחה עם הצוות החינוכי. רק חודשים מאוחר יותר חזר יחיאל די-נור לאיתנו ועם שובה של נינה, נפגשו שניהם עם ילדיהם שבכפר.

אוסף פרטי | דניאלה די-נור / רפרודוקציה | עופר ריבק
מלכה אשרמן

בבוקרו של יום שישי, ב -2  באפריל  1965, יומיים לפני  הכנס העולמי בנושא “תסמונת אשרמן”, אחד משיאי הקריירה הרפואית של פרופ’ אשרמן,  נפטרה מלכה במפתיע, מהתקף לב ובעלה ההמום, הרופא המהולל, זה שכל חייו סבו סביב מדעים ועובדות, חזר ומלמל ספק לעצמו, ספק לאינסוף אנשים שהגיעו לנחמו, “צדיקים נפטרים ביום שישי”.

מלכה אשרמן נקברה לא הרחק משני בניה, בבית הקברות ב’נחלת יצחק’. בהספדים עליה נאמר, בין השאר:
״…בית הוריה היה מפורסם… גם מפאת היותו בית פתוח לטובי העדה היהודית הקטנה שבימים ההם בארץ. כאשר זאב ז׳בוטינסקי הגיע לארץ ישראל עם הגדודים העבריים בימי מלחמת העולם הראשונה, היה בית הווילנרים מקום שבו מצאו הגדודאים ומייסד הגדודים בראשם, אווירה משפחתית חמה ולבבית, שהנעימה עליהם את השעות הפנויות…

בית-ספר באוהאוס 1919 – 2019

לוגו בית-הספר בגרמניה

מקור השם “באוהאוס” (על פי אחת הסברות) הוא במונח “באוהיטה” (Bauhütte), שפירושו “צריף הבנאים”.  הפירוש המילולי של השם “באוהאוס”, הוא “בית הבנייה”.

על פי חוקי הבנייה שחלו עד ל”עת החדשה” בגרמניה, היה מוקם צריף בנאים לצד אתר הבנייה אליו היו מגיעים מדי יום צוותי העובדים. אם היה היום מתאים לעבודה – היו הפועלים עוסקים במלאכת הבנייה, אך אם היה זה יום סוער וגשום, היו הפועלים מתכנסים באותו צריף וכל מייסטר היה מלמד את שוליותיו את אומנותו.

בשנת 1919, בבואו להקים בית-ספר לאמנות האדריכלות, בחר ולטר גרופיוס, מייסד בית-הספר “באוהאוס”, לקרוא למוסד על שמו של אותו “צריף בנאים” ועל-פי חזונו, למדו שם הסטודנטים את רזי אומנות הבנייה מטובי האדריכלים והאמנים בדורם.

הבאוהאוס היה דוברה של התנועה המודרנית שהפונקציונאליות היתה מערכיה המרכזיים. בבית-הספר פיתחו את הגישה הרציונלית בתכנון ואת התפיסה החברתית באדריכלות. כמו כן עמד בית-הספר על הצורך בהקפדה ובבקרה מלאה על כל תהליכי הייצור, כדי להשיג בבנייה, בריהוט ובעיצוב המוצר מינימליזם, בהירות ופשטות בפרטים.

בארבע-עשרה שנות קיומו נוהל בית-הספר על ידי שלושה אדריכלים:

1919 – 1928 על ידי מייסדו ולטר גרופיוס

1928 – 1930 על ידי הנס מאייר

1930 – 1933 על ידי מיס ואן דר רוהה

כל אחד מהשלושה התייחס לפונקציונליזם בדרך שונה:
גרופיוס דגל בטשטוש הגבולות שבין האמנות לאומנות, וביטל בתוך כותלי בית-הספר את עליונותו של האמן על בעל המלאכה או האומן.
הנס מאייר טען כי הצורה היא תולדה של סיפוק הצרכים השימושיים והאדריכלות מהווה אמצעי לפתרון בעיות החברה ומשכך, תפקידה לספק דיור להמונים, בתי-ספר, גני ילדים וכד’.
מיס ואן דר רוהה לא ראה בפונקציונליות את המרכיב המרכזי. הוא בחר לפשט את חזיתות המבנה, מבלי שאלה שיקפו את מהות הפונקציה של החללים הפנימיים. הדיוק והמינימליזם אפיינו את תפישתו האדריכלית וציטוטים משלו נמצאים בשימוש נרחב גם היום: “אלוהים נמצא בפרטים” או “פחות, זה יותר”.

ב-1933 נסגר בית-הספר בהוראת הממשל הנאצי. מוריו ותלמידיו עזבו את גרמניה והפיצו את אידיאולוגיית ועקרונות הארכיטקטורה המודרנית בארה”ב, בריטניה, דר’ אמריקה וארץ ישראל.

בתחילת שנות ה-30 שבו לארץ האדריכלים שנסעו ללמוד באירופה בנוסף, הגיעו עולים חדשים בוגרי לימודי ארכיטקטורה והנדסה בגרמניה, באוסטריה ובפולין ולמעשה, ציבור האדריכלים המקומי ייצג כמעט את כל הזרמים שהיו באירופה בשנות ה-20. קבוצה זו דגלה באדריכלות פונקציונלית-רציונלית והיתה ברובה בעלת אידיאולוגיה סוציאליסטית. בעבודתם בולט חופש היצירה וחיפוש בלתי פוסק אחר פתרונות עיצוביים חדשים.  הם שאפו לתת מענה לצרכים האנושיים באמצעים מינימליים, ולשפר את איכות החיים של האוכלוסיות השונות.
לראשונה, אדריכלות איכותית לא היתה עוד נחלתו הבלעדית של בעל הממון. היו אלה דווקא האדריכלים המובילים ששקדו על מציאת פתרונות דיור להמונים ובניית שיכונים ושכונות עבור האוכלוסייה החלשה.

ב-1920 הגיע לתל-אביב אמיל טיינר, מהנדס  צ’כי, שארגן בשנות ה-30 קורסי הדרכה לפועלי הבניין המקומיים. הבתים נבנו ברמה מקצועית גבוהה והדיוק והמיומנות של עבודות הבנייה מעוררים התפעלות גם היום.

השפה האדריכלית המקומית גדלה והתפתחה הודות למיזוג בין הדעות הרבות ולדיון הפתוח והתמידי בבעיות העקרוניות של התכנון, תוך חיפוש משותף אחר שיטות בנייה חדישות, במטרה להעלות את רמת הבנייה ולהוזיל את תהליכי הייצור.