הפרק הבא שופך אור על ההתפתחות האורבנית של תל-אביב – יפו במחצית הראשונה של המאה ה-20.
קריאה בתיק תיעוד של הבניין, בהקשר זה, מאפשרת לא רק הצצה לתהליכי קבלת החלטות, אלא גם הבנה עמוקה יותר לגבי השחקנים המרכזיים והתהליכים בשוק הנדל״ן התוסס שקבע לא מעט את אופייה של העיר בשנים הבאות.

חברת ליבלינג, שמשרדיה שכנו בשדרות רוטשילד 13, מול ביתו של ראש העיר הראשון, מאיר דיזנגוף, (לימים הבניין בו הוכרזה הקמתה של מדינת ישראל), היתה זו שקנתה את המגרש שעליו עמד ‘בית סגל’ בשנת 1935. הבעלות עברה בטאבו ל’חברת מקס ליבלינג’, והמוכר שלח הודעה רשמית לעירייה ובה כתב: ״בזה הנני מתכבד להודיע לכבוד המחלקה הטכנית של עירית תל-אביב, שמכרתי את ביתי הנמצא ברחוב אידלסון מספר 29 בת״א לחברת ליבלינג ושאפנה את הבית הנ״ל ביום 6 בינואר 1936. אין אני מתנגד שהחברה הנ״ל תתחיל בהריסת הבית לשם הקמת בניין חדש.״

בינואר 1936 הגישה חברת ליבלינג בקשה לרישיון הריסה.

האדריכל דב כרמי נבחר לתכנן את הבניין החדש יחד עם שותפו למשרד, המהנדס צבי ברק.
דב כרמי נולד ב-1905 באודסה שברוסיה ועלה ארצה עם הוריו ב-1921.
בין 1925-1930 למד בבלגיה בבית-הספר הגבוה להנדסה ואמנות שימושית של אוניברסיטת גנט.
ב-1932 פתח את משרדו הפרטי בשותפות עם פייטלסון ומיוחס.
הבניין הראשון שתכנן בתל-אביב היה בית-הספר של הארמנים ביפו.
בכל שנות פעילותו תכנן למעלה מ-200 מבני מגורים ומבני ציבור, ביניהם בניין ועד הפועל של ההסתדרות, ברחוב ארלוזרוב, היכל התרבות עם זאב רכטר, במורד שדרות רוטשילד ואת בניין המנהלה ואולם וויס של האוניברסיטה העברית בגבעת רם.
ב-1957 היה הראשון שזכה לקבל את פרס ישראל בתחום האדריכלות. בעבודתו האדריכלית בולט החיפוש אחר הפרופורציה הנכונה של החזית ועיבוד קפדני של כל פרטי הבניין.
ב-1936 הוצא ההיתר לתכנון בית ליבלינג יחד עם האדריכל צבי ברק, שהיה שותפו עד לשנת 1943. בחזית בית ליבלינג המרפסת הארוכה השקועה בתוך המסה, נותנת הד לחלונות הסרט של לה קורבוזיה. הפתח הצר והארוך שנוצר בחזית בזכות הרווח המוקטן בין המעקה לסינר העליון, מונע חדירת שמש לחדרים ומעצים את האופקיות בחזית באמצעות משחקי אור וצל. אמצעי זה הפך עם השנים, לסימן היכר של התאמת השפה המודרנית באדריכלות, לתנאי האקלים המקומיים.
כרמי שימש דוגמא ומקור השראה לאדריכלים רבים ובכך השפיע אולי יותר מכל אדריכל אחר על אופיו החינני של הרחוב התל אביבי.

את המהירות הרבה שבה השתרש הסגנון הבינלאומי בעיר, ניתן לזקוף לזכותם של אדריכלים צעירים, כמו אריה שרון, יוסף נויפלד וזאב רכטר שחזרו מאירופה והקימו את ‘חוג האדריכלים’. לחוג הצטרפו מאוחר יותר קרל רובין, ששב ממשרדו של מנדלסון בברלין, דב כרמי, סם ברקאי, בנימין צ’לנוב, ג’ניה אוורבוך, ישראל דיקר ואחרים.

השפה האדריכלית המקומית גדלה והתפתחה הודות למיזוג בין הדעות השונות והמגוונות ולדיון הפתוח והתמידי בבעיות העקרוניות של התכנון, תוך חיפוש משותף אחר שיטות בנייה חדישות, שאיפה מתמדת להעלות את הרמה מצד אחד ולהוזיל את תהליכי הייצור מצד שני, תוך כדי חיפוש אחר פתרונות שיתאימו לאקלים המקומי. שפה זו היא סינתזה של עקרונות התנועה המודרנית, מיזוג התרבויות, ההשפעות השונות להן היו נתונים האדריכלים המקומיים והמציאות היום-יומית שדרשה עמידה בדרישות חוקי הבנייה הנוקשים ושל הידע הטכנולוגי ושיטות הייצור, שהיו קיימות באותה תקופה.

במציאות המוכרת לנו היום קשה להאמין שבשנה וחצי הצליחה חברת הבנייה לרכוש את המגרש, לקבל את כל האישורים הנחוצים לתוכנית האדריכלית, להרוס את המבנה הקיים ולבנות תחתיו בניין מהודק והרמוני במימדיו וביופיו, ומעולה באיכויותיו.

וכך, כבר במרץ 1937 !!! עמד על תילו “בית ליבלינג” ודייריו החלו מתמקמים בו.

הבניין נבנה באיכות גימור גבוהה במיוחד, עם חומרים איכותיים שיובאו חלקם מגרמניה, כחלק מ״הסכם ההעברה״. האריחים לחיפוי קירות חדר המדרגות ולפסיפס בריכת הדגים, האריחים לחיפוי חדרי הרחצה והמטבחים, הכלים הלבנים (אסלות, בידה, כיורים, אמבטיות) – כולם תוצרת חברת VILLEROY & BOCH, ידיות החלונות והדלתות, מתוצרת חברת Wehag וכמו כן, הברזל לקונסטרוקציה והצינורות למערכת האינסטלציה – כולם הגיעו במסגרת הסכם ההעברה.


מתך קטלוג היצרן Villeroy & Boch
1940 | צלחת דקורטיבית מבית Villeroy & Boch

צילום | צלם לא ידוע
מפעלי Villeroy & Boch, גרמניה

הסכם ההעברה נחתם בין המשטר הנאצי, לבין הסוכנות היהודית, במסגרתו אפשרה גרמניה ליהודים לצאת את המדינה ובתמורה לרכוש שנדרשו להותיר מאחור, קיבל היישוב היהודי בארץ כסף, או שווה כסף, באמצעות חומרי בנייה ומכונות ייצור שונות.

את ההסכם הזה הוביל ורקם אחד ממנהיגי היישוב הצעירים והמבטיחים של אותם ימים – חיים ארלוזורוב. ארלוזורוב לא זכה לראות את מימוש ההסכם. הוא נורה ביוני 1933, במרחב שקרוי היום גן העצמאות, תחילתו של רחוב ארלוזורוב בתל-אביב. ההסכם נחתם שבוע אחרי הירצחו. תעלומת הרצח לא נפתרה עד היום וקיימות סביבה גרסאות שונות.