סיפורה של המשפחה הזאת, המשתרע על פני ארבעה דורות, הוא סיפור הקמתה של מדינת ישראל, סיפורו של קיבוץ הגלויות, ההתערות במרחב, המפגש בין הישן והחדש, בין האירופי למזרחי, בין העולים לבני הארץ, בין הצבריות לשואה.
זהו ניסיון לשרטט פנים ולספר את סיפורי חייהם של האנשים שבנו את העיר תל-אביב, שיצקו תוכן למרקם האנושי שלה, שהיו שותפים בבניית המערכות החברתיות החשובות של הארץ הזאת.
הסיפור הזה הוא החיבור בין החזון והמעשה האדריכלי, לבין האנשים שאכלסו את הבתים החדשים שעם השנים הלכו והתרפטו ולאחרונה, זוכים לתנופת תיקון ושימור.
מטבעם של סיפורים אנושיים שהם פרוסים על פני ימים רבים, בין מקומות וארצות, חובקים, מושפעים וחולקים אירועים קטנים או מאורעות היסטוריים.

‘אוסף קלטר’ | מוזיאון תל-אביב לאמנות / צילום | יצחק קלטר
“בית ליבלינג”, אידלסון 29, תל-אביב | אדריכל, דב כרמי | מבט מהרחוב אל חזית הבניין

כאשר נכנסו יוסף ומלכה אשרמן לביתם החדש, ברחוב אידלסון 29 בתל-אביב של שנת 1937, עם בתם נינה בת ה-15 ובנם יורם בן ה-3, עמדו משתאים למראה נוכחותו המרשימה, איכויותיו ויופיו הצנוע.
ספק אם העלו בדעתם שלימים יהפוך הבניין ושמו “בית ליבלינג” ל”מרכז שימור מורשת הבנייה של הסגנון
הבינלאומי”, ושהעיר תל-אביב – יפו תוכרז על ידי ארגון אונסק”ו כ״אתר מורשת עולמית״.
הבית בן שלוש הקומות תוכנן בראשיתו להכיל שש דירות מרווחות בנות ארבעה חדרים כל אחת, הכוללות את מיטב האיבזור החדשני של אותה תקופה: רדיאטורים לחימום, חדרי רחצה עם אמבטיה לרחצה בנוסף לתא מקלחת, חיפויי קיר ואביזרים חדישים ומטבח מודרני שלא נראה דוגמתו עד אז.
מרפסת שירות נסוגה בחזית הצד המזרחי של הבניין, צמודה למטבח, ומרפסות נוספות – מרווחות – בחזיתות מערבית, דרומית וצפון-מערבית, שבהן יכלו הדיירים לארח או לנפוש לעת ערב, ליהנות מן השקט ומהבריזה המגיעה מן הים.

ארכיון ‘הצלמניה’ / צילום | רודי ויסנשטין
1941 | האח, אוסקר אשרמן, על מרפסת הדירה באידלסון 29

המטבח, אשר עד אותה העת לא נחשב עיצובית, או בכלל, ולכן נזנח בחשיבה האדריכלית-קונספטואלית, קיבל התייחסות שונה בתכלית ותוכנן בסגנון “מטבחי פרנקפורט”, סגנון שפותח בגרמניה ב-1926 והפך לאב-טיפוס הראשון של המטבח המודרני.

ארכיון פרטי | דניאלה די-נור / צילום רפרודוקציה של כרזה לתערוכה | יוסי ריבק
מרגרט שוטה-ליהוצקי

את המודל למטבח הזה פיתחה ועיצבה האדריכלית האוסטרית, מרגרט שוטה-ליהוצקי, על בסיס מחקר מעמיק במהלכו עקבה אחרי תנועותיה של עקרת הבית בעת עבודתה במטבח. מחקר זה היה חלק מפרויקט בנייה ואיכלוס של עשרת אלפים יחידות דיור בפרנקפורט (מכאן שמו). למטבחי פרנקפורט היו מימדים קבועים: 1.9 מטר רוחב ו-3.4 מטר אורך. הם תוכננו כך שיוכלו להכיל: תנור אפייה, משטח חימום או כיריים, כיור וארון אוויר (מקררים עוד לא היו והאקלים האירופי איפשר זאת) ופלטת גיהוץ שהוצמדה (בתלייה) אל אחד הארונות. משטחי העבודה היו מעץ עמיד. ארונות המטבח מוקמו בגובה ראשה של עקרת הבית הממוצעת, חלקם עם דלתות זכוכית וחלקם פתוחים, הכול במחשבה על ייעול ונוחות עבודתה של עקרת הבית.

ארכיון פרטי | דניאלה די-נור / צילום | יוסי ריבק
‘מטבח פרנקפורט’ טיפוסי, בעיצובה של מרגרט שוטה-ליהוצקי, מוצג במוזיאון באוהאוס בוויימאר, 2019

הפילוסופיה שגרסה “פרקטיות לפני הכול” תאמה ככפפה את רוח התקופה ומימדיו של המטבח התאימו לדירות הקטנות שנבנו באותן שנים.
המטבח עצמו ביטא את עקרונות המודרניזם הבינלאומי שנשענו, בין השאר על חסכנות חומרית, היגיינה, אור ואיוורור ופונקציונליות מירבית. כל שש הדירות ברחוב אידלסון 29 אובזרו במטבח פרנקפורט חדיש.

‘אוסף קלטר’ | מוזיאון תל-אביב לאמנות / צילום | יצחק קלטר
“בית ליבלינג”, אידלסון 29, תל-אביב | אדריכל, דב כרמי | שביל הכניסה אל הבניין

בימין שביל הכניסה לבניין, ניצבה אדנית בנויה ובה כבר פרחו פרחי גרניום אדומים, כמו עמד שם הבניין מאז ומתמיד. ומעליו, פרגולת בטון ועץ, ממנה זלגו פרחי שיח הוויסטריה הסגולים, שהצלה על הבאים, קשרה את הרחוב פנימה והעניקה לבניין רובד נוסף של יוקרה.

‘אוסף קלטר’ | מוזיאון תל-אביב לאמנות / צילום | יצחק קלטר
“בית ליבלינג”, אידלסון 29, תל-אביב | אדריכל, דב כרמי | דלת הכניסה עשויה עץ אלון וזכוכית

דלת הכניסה המפולשת היתה עשויה עץ אלון וזכוכית קריסטל מלוטשת בזוויותיה הקיצוניות.
פנימה, בפינה השמאלית, השתכשכו דגיגי זהב בבריכה קטנה, מחופה שברי פורצלן זהבהב, שיצרו מעין פסיפס לא רגולרי.
מיד לפני העלייה לדירות, מוקמו משמאל תיבות הדואר, עשויות אף הן על פי מידה ותכנון, בידי נגר מומחה ובעץ אלון ותואמות במדויק את המעקה ש”טייל” במעלה המדרגות.
שטיח אדום כיסה את המדרגות, מקובע במוטות פליז, קיבל את פני הבאים וליווה אותם, אחר כבוד, אל הדירות, שדלתותיהן, אף הן, עשויות עץ אלון ומאופיינות במפתחים רחבים. אל כל דלת נוסף פרט עינית מתכוונן, עשוי פליז ביד אמן וזכוכית מגדלת בתוכו.
מרתף הבניין שימש כחדר כביסה משותף וחדר דודי-הסקה. מדרגות ברזל אחוריות, בחזית המזרחית, קישרו בין מרפסות השירות של כל דירה, למחסני הדירות שבמרתף.
החלונות הגדולים בחזיתות השונות, נועדו להאיר את פנים הדירה, על חלליה המרווחים והגבוהים, ובו בזמן לצנן אותה מפני האקלים הים-תיכוני בעזרת תריסי גלילה מעץ, שביטאו באותה עת שיא המודרנה.
בני הזוג אשרמן רכשו בדמי מפתח שתי דירות ברצף הקומה השנייה. את האחת, בצד הדרום-מערבי, ייעדו למגורים ואת השנייה – למרפאה, בה קיבל אשרמן מטופלות.
זו הייתה כתובתם השלישית של בני הזוג בתל-אביב, מאז נישאו, אבל כשעברו לאידלסון 29, ידעו שזה יהיה ביתם הקבוע לשנים לבוא. אז כבר היו הורים לשני ילדים ותכננו להרחיב את המשפחה. עם שעות העבודה האינטנסיביות של הרופא, חוגי הלימוד שקיימה מלכה בביתם ותרבות האירוח שאפיינה את
המשפחה, התאימה הדירה לתכניותיהם ככפפה.

אוסף פרטי | עדה כרמי
אדריכל דב כרמי | רישום חזית

אוסף פרטי | עדה כרמי
אדריכל דב כרמי | קומה טיפוסית ‘בית ליבלינג’

בשנה שבה נכנס הזוג אשרמן לדירה, כבר נחשב האזור לאטרקטיבי.
קשה להאמין שרק למעלה מעשור קודם לכן, בימיה הראשונים של העיר, ניקדו כרמים מוזנחים את הנוף החולי הצחיח. הגבעה, עליה נבנה הבניין, לא הייתה חלק אורגני של העיר, שהלכה ונבנתה והתרחבה מכיוון דרום, מיפו, לכיוון צפון ומזרח.
עד 1930 היתה הבניה ברחוב דלילה. תל-אביב של השנים ההן נבנתה שכונות-שכונות, בהתאם לקצב רכישת הקרקעות ובהתבססות על יוזמה פרטית. משברים כלכליים שפקדו את היישוב הזעיר, בשנים 1923 ו-1926, האטו באופן משמעותי את קצב הבנייה.

בתחילת העשור בו אוכלס הבניין באידלסון 29, זינק הביקוש הנדל”ני ובתוך שנים אחדות נודעו הרחובות ביאליק, אידלסון והס כשכונה אריסטוקרטית בה התגוררו אמנים, סופרים ומשוררים ובעיקר רופאים ידועי שם.

צילום | האחים אליהו / באדיבות | ד”ר דליה אליהו
ראשית שנות המאה ה-20 | רחוב ביאליק | מבט מככר ביאליק אל רחוב אלנבי

לא בכדי התמקם לו צבי (גרישה) רצקי ברחוב ביאליק פינת אלנבי, שם פתח את הקפה השכונתי. זה היה “המקום החם” של הבוהמה – אנשי התרבות של העיר העברית הראשונה והמדינה שבדרך, סופרים, משוררים, ציירים ושחקנים ביניהם ביאליק, טשרניחובסקי, אלתרמן, וגם של פוליטיקאים – מאיר דיזנגוף ודוד בן גוריון.

אוסף פרטי מש’ רצקי
28 בספטמבר, 1933 | חברים בקפה רצקי | רישום אריה נבון

אוסף פרטי מש’ רצקי | נתן סלור ויעל סלור-מרזוק | יורשי נתן אלתרמן (כל הזכויות שמורות)
“במסירת קולמוס לשלונסקי” מאת נתן אלתרמן

אלה היו שנים של פריחה כלכלית ובעיקר התאפיינו בתנופת בנייה יוצאת דופן, שבאה לענות על צרכיהם של שני גלי עלייה גדולים שהגיעו לארץ.
כדי להבין עד כמה היה האזור מוזנח בשלושה העשורים הראשונים של המאה ה-20, כדאי להזכיר את קבוצת הצעירים, חברי “השומר הצעיר”, שהתגוררו שם בקומונה במחנה אוהלים במשך שנתיים. אחד מהם היה שמואל סם שפיגל, שהפך לימים למפיק סרטים מוכר, על שמו נקרא בית-הספר לקולנוע בירושלים.
הבתים הראשונים שקמו בשכונה על הקרקע החולית היו ברובם בתי מידות בני קומה אחת. לאט-לאט הכריע הביקוש לעוד דירות, הבתים הללו נהרסו ואת מקומם תפסו בניינים בני שתיים ושלוש קומות. בניינים גבוהים יותר לא היה אפשר לבנות אז, משום שלא הייתה דרך לספק מים לקומות העליונות. כך קרה גם לבית שעמד ברחוב אידלסון 29 – בית ראובן סגל, בניין בסגנון אקלקטי בן שתי קומות, שנהרס ותחתיו נבנה “בית ליבלינג” לאחר קבלת אישור להוספת קומה שלישית.

מקס ליבלינג, יליד 1881 מגליציה, נישא ב-1920 בפולין לטוני ילידת רוסיה. שנה אחר כך עלו השניים לארץ ישראל והקימו חברה בשם ‘מקס ליבלינג בע״מ’. הזוג היה מעורה בחיי התרבות של העיר. הם הירבו ללכת לקונצרטים ולמפגשים חברתיים. ככל הידוע, ביקרו בהצגות של תיאטרון “האוהל” שקם ב-1925 ובתיאטרון ‘הבימה’ ש״עלה״ לארץ ישראל ממוסקבה ב-1928.