ארכיון פרטי | דניאלה די-נור / צילום | יוסי ריבק

עיר היא כמו עץ. היא יצור חי. עיר מחפשת זהות, רוצה לבלוט, להיות אחרת, שונה מאחיותיה, למשוך תשומת לב. עיר היא כמו נערה, כמו אישה, שרוצה להיות יפה יותר מאחיותיה, רוצה שיאהבו אותה, שיחשקו בה.
רוצה להיות במקומות היפים, לשכון בימים שבנופים, בסביבה נאה. ערים זקנות רוצות להיראות צעירות יותר, הן מתאפרות, מותחות קמטים, רוצות לספר על עברן המפואר, ולהתפאר. רוצות להיות היסטוריה. הן מתגאות ומציגות את אוצרותיהן ואת מחלצותיהן.
מה יש לה לתל-אביב מכל אלה? – היא שכבר אינה צעירה כל-כך, ועדיין אינה זקנה דייה. היא יכולה לספר רק על נעוריה הלא כל-כך רחוקים. על חולות הים, על החלומות, התקוות, האידיאלים. יכולה לספר על צעירים שחשו את הסופה המתקרבת אל אירופה, והגיעו לכאן והביאו עימם את כל החדשני של אז – כל החדשני שבתפיסות החברתיות, הפוליטיות, התרבותיות והצורניות.
אדריכלים צעירים ובנאים, שגדלו על ברכי המודרניזם הצעיר מאוד של אירופה, מודרניזם שחשף את הפשטות ואת המודרני, שדחה את כל המקובל, את ‘האסתטיקה’, הקישוטיות, ההצטעצעות, את החומרים השכיחים. הם הלכו אל השורשים, אל הקובייה, הכדור, הגליל, החרוט, המשולש, אל החולות, החצץ, המים, המלט והבטון.
כמו אותם אדריכלים שעבדו אז בברלין, במוסקבה, בפריז, בפראג ובעוד ערים רבות. במעט שעוד נשאר בתוך הצפיפות של הערים הללו, הם בנו אל תוך המלחמה המתקרבת, אל סכנת ההרס של הפאשיזם, שאיימה על התרבות, על הקדמה ועל המודרניזם.
כאן, הרחק משם, על החולות הלבנים, עירבבו סטודנטים לרפואה, למשפטים ולפילוסופיה חול בחצץ, במים ובמלט, ושפכו את התערובת לתוך תבניות עץ ומתכת. הם לחצו, הידקו והוציאו תחת ידיהם שורות ארוכות של לבנים ובלוקים אפורים, העמיסו ונשאו אותם אל הבניינים.
הם הניחו אותם שורה על גבי שורה, בצורות ישרות, בזוויות ובמעגלים פשוטים, הרכיבו עליהם מסגרות ברזל ועץ, וכיסוי אותם בטיח, שהוא חול וסיד, וצבעו בלבן את הצורות הפשוטות, וכך כתבו שירה בחומרים פשוטים שיצרו חללים ורצף עירוני.
כשמהלכים שם, הרחק מכאן, רואים את הבתים הבודדים, ששרדו שם באירופה, הבתים הלבנים, הפשוטים, השונים, האחרים כל-כך. הצהרה של מודרניזם מול האקלקטי, מול החוץ שאינו קשור לפנים, נגד הקיים שם.
וכאן, על החולות, מול המבנים האקלקטיים, הקטנים, מול המזרחיות, מול הרבדים ההיסטוריים המכבידים-כאן, הצורות הפשוטות, הלבנות, שבנו על החולות הלבנים כשברקע הים הכחול והשמים התכולים, כאן הסגנון הזה, הסגנון הבינלאומי, סגנון הבאוהאוס, נראה מתאים כל-כך למקום החדש. נראה כאילו הוא נולד כאן, לכאן, לעכשיו של אז, של העיר הנבנית, של תל-אביב.
הסגנון הזה כאילו בא לספר על האנשים שרצו לבנות כאן חברה חדשה, נקייה, חסכונית – ההיפך הגמור מהראוותנות והבזבזנות. סגנון, שהוא השקפת עולם ולא האילוסטרציה שלה, סגנון שתואם את הנוף, את החלומות, התקוות, האידיאלים הנפלאים של ניקיון ופשטות. רוב השמות נשכחו וזכורים רק למי שמחפש ומתעניין. כל אותם אדריכלים צעירים של אז, שלמדו בברלין, במוסקבה, באמסטרדם, בפריז. שאולי במקום אחר, בזמן אחר, בהיסטוריה אחרת, שהיתה זורמת באפיקים אחרים, אפיקים של רווחה ושלום, אולי חלקם כלל לא היה מגיע לכאן. במקום זה הם היו בונים שם, באירופה, את אותם מבנים המשתלבים בתוך התרבויות שם, והיו מנסים להביא לשם את הניגוד, את ההצהרה, ואת המהפך.
ללא ספק, חלקם היה נע היום בשמי כוכבי הלכת של האדריכלות הבינלאומית, ואדריכלים צעירים היו עולים אליהם לרגל, כדי לרוות את צימאונם ביצירותיכם האדריכליות.
אבל הם באו לכאן, גם משום שגירשו אותם משם על עוון היותם יהודים ועל היותם נושאי חיידקי הקדמה במחשבה ובתרבות. והם נשארו כאן, הרחק מהמלחמה, הרחק משם. על החולות ללא שם ותהילה, והם שקעו אל תוך השכחה של ההתבלות המהירה, מרוחות ים כחול, מהזנחה של לא אכפת.

הברזלים חלו במחלות החלודה המתרחבת ומתנפחת, הדוחפת ומבקעת וסודקת את הטיח המתקלף, הנושר ומגלה את הלבנים והבלוקים. והמלט הדל, אין בכוחו לחבר ולאחד את החומרים. והחול חוזר לחולות שנעלמו בינתיים. וחזיתות הבתים מעוותות מאלימות האדם, שלא ראה את היופי הזה, שלא אהב את היופי הזה, והאדם מוסיף ליופי הזה ומשנה, ומחליף ומעוות עד כדי כך שאי-אפשר להכיר יותר, והיופי שהיה נעלם. והשירה הלכה לעולמה. וכל מה שהיה בתחילה, שהיה מדוד, שקול, פשוט, טהור ונכון, הזדקן, התקמט ובלה.

תל-אביב שלי. עירי שלי. יש בך את השונה, הייחודי, האחר. יש בך כל מה שעיר בעולם היתה שומרת ומטפחת, חושפת ומתגאה ומציגה בפני כל. יש בך מה שאין בשום מקום אחר בעולם.
ואנחנו כאן, היום, עכשיו, ואולי כבר סוף-סוף, אנחנו מנסים לעשות בך, לעשות לך, תל-אביב, את מה שלא עשינו בכול השנים שחלפו מהר כל-כך.
ואולי היינו טרודים מדי ואולי לא היה זה הזמן והמקום. ואולי הגיע הזמן, כן הגיע הזמן, להציל את תל-אביב של כולנו.
לנו, לכולנו, לתרבות.
את תל-אביב של אז, ועימה כל אותה אמונה בפשטות של החיים ושל הצורות של תרבות, שהיא נכס השייך לא רק לנו, נכס השייך לעולם כולו. ”

דני קרוון, שיר אהבה-קינה לעיר תל-אביב, בהקדמה לספרה של ניצה מצגר-סמוק “בתים מן החול, אדריכלות הסגנון הבינלאומי בתל-אביב. 1948-1931” (הוצאת משרד הביטחון, 1994)