יחיאל פייענר ונינה אשרמן נישאו  ב-26 בפברואר 1948. זו הייתה חתונה צנועה ומצומצמת שנערכה בדירת הוריה שברחוב אידלסון 29 בתל-אביב. אף שמלכה אשרמן תיארה וקיוותה לחתונה מרובת משתתפים, יחיאל לא הסכים ורק אמר “מניין גברים יספיק לחגיגה. שיאמרו קדיש על המתים. אין הימים מתאימים לחגיגות”.

אוסף פרטי | דניאלה די-נור / באדיבות | עפר כהן
פברואר 1948 | ההזמנה לחתונה, בכתב ידה של מלכה אשרמן, על נייר מכתבים של פרופ’ אשרמן

וכך, בנוכחות קבוצה מצומצמת של בני משפחה מן המעגל הראשון ומניין גברים, כדרישתו, נערכה החופה בידי הרב הראשי של תל-אביב – יפו דאז, הרב אונטרמן.
בתום הטקס נאמר קדיש לזכרם של ששת המיליונים. באותו מעמד, בחרו בני הזוג  בשם משפחה משותף “די-נור” –  שפרושו בארמית הוא ״מן האש״ ולדברי נינה היטיב לתאר את המקום ממנו בא ואת  זיקוקי האהבה שניצתה ביניהם.

אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | פוטו פרגמנצ’יק | מתוך אלבום התמונות המשפחתי
3 באפריל, 1952 | אהבה מיוחדת במינה שררה ביניהם, משך כל חייהם

למגינת לבם של ההורים, חזר הזוג הצעיר להתגורר בקן אהבתם, המרתף בבית רבניצקי, אבל כשנה אחר כך נכנעו להפצרות האם ועברו למקום מגורים “ראוי”.
מאז, כתובתם בתל-אביב היתה למשך שנים רבות, מגידו 8, בשכונה חדשה ב”צפון הרחוק” של העיר הצעירה, ליד ככר מלכי ישראל (היום ככר רבין), ליד גן הדסה עתיר השקמים (היום בית העירייה)  וליד גן החיות שניצב ברחוב שלמה המלך פינת רחוב הדסה.
בינתיים יצא לאור ספרו השני, ״בית הבובות״, שתורגם ל-32 שפות ונמכר בעולם במיליוני עותקים. עולמם של בני הזוג די-נור סב סביב ק. צטניק, וספריו וכשהיו ילדיהם, ליאור כבן שלוש ודניאלה כבת שנתיים, הועברו למשמורת המשפחה: ליאור, הבכור, נשלח לגור אצל רחל וילנר, אחותה של מלכה, שהייתה רווקה ערירית עד אחרית ימיה, ודניאלה עברה לגור אצל סבה וסבתה, בדירה שברחוב אידלסון 29.
 

בקיץ 1960 נשלחו הילדים – ליאור ודניאלה – לפנימייה בכפר הילדים והנוער “הדסים”. דניאלה הייתה אז בת תשע, אך “בית הגידול” שלה נותר כשהיה, הבית ברחוב אידלסון 29.

אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | צלם לא ידוע | מתוך אלבום התמונות המשפחתי
נינה ויחיאל במסע חובק עולם, לקידום מכירות הספרים בשפות השונות

אוסף פרטי | דניאלה די-נור | צלם לא ידוע | מתוך אלבום התמונות המשפחתי
ספריו תורגמו ל-34 שפות

אוסף פרטי | דניאלה די-נור | צלם לא ידוע | מתוך אלבום התמונות המשפחתי
נינה ויחיאל ברומא | מתוך סדרת צילומי יח”צ למגזין האיטלקי “Epoca”

אוסף פרטי | דניאלה די-נור | צלם לא ידוע | מתוך אלבום התמונות המשפחתי
ק. צטניק – סופר בעל שם עולמי | מתוך סדרת צילומי יח”צ למגזין האיטלקי “Epoca”

כפר הילדים והנוער “הדסים”, נוסד ב-1944 ביוזמת “ארגון נשות הדסה” ויצ”ו – קנדה, כפנימייה, בית- ספר ומשק-עזר חקלאי, על ידי קבוצת מורים ומחנכים יוצאי כפר הנוער “בן שמן” ובראשם רחל וירמיהו שפירא.

את הכפר, על בתי הפנימייה שלו ובנייניו  הציבוריים, תכננה האדריכלית ג’ניה אוורבוך, האדריכלית שתכננה מאוחר יותר את ‘ככר צינה דיזנגוף’ ואת הבניינים הסובבים אותה, ברוח הסגנון הבינלאומי.

הכפר החל את פעילותו בשנת 1947 ועיקרה התאפיינה בקליטת עולים חדשים, ניצולי השואה, חלקם עולים מצפון אפריקה ומארצות האסלאם. מאוחר יותר ועד סוף שנות  ה-70 נחשב הכפר לחממה ל”ילדי שמנת”, כך כינו בזמנו את ה”פריווילגים”, ילדי אנשים בעלי שם ופרסום, שהתקשו בגידול ילדיהם.
בתום מלחמת העולם השנייה ועם הרחבת המסגרות החינוכיות בכפר, נקלטו מורים ומחנכים רבים שהיו ניצולי השואה. הצוות החינוכי התאפיין בחריצות, נאמנות ומחויבות אין קץ למוסד ולעומדים בראשו ובמיוחד לילדים שנאספו שם.

הארכיון הציוני המרכזי / צילום | צלם לא ידוע
השלט בכניסה לכפר הנוער ‘הדסים’

הארכיון הציוני המרכזי / צילום | צלם לא ידוע
כפר הנוער ‘הדסים’ מיסודה של ויצ”ו קנדה | המבנים – כולם – נבנו בסגנון הבינלאומי בתכנון האדריכלית ג’ניה אוורבוך

הארכיון הציוני המרכזי / צילום | צלם לא ידוע
תחילת שנות ה-50 | אחד מבנייני בית-הספר ב’הדסים’

הארכיון הציוני המרכזי / צילום | צלם לא ידוע
תחילת שנות ה-50 | בנייני המגורים ב’הדסים’

דניאלה מוסיפה בחיוך, ש”הדסים”, שם בילתה מגיל 9 עד 18, חקוקה בזיכרונה כ”תקופה נפלאה”, כ”בית”, והיא מוצפת זכרונות נעימים כשהיא מספרת על צוות המורים והמחנכים, אלה שהופקדו על “גידולם וחינוכם של הילדים”.