נישואי אשרמן לווילנר

חלוציות בגליל

עם בואו לארץ, פקד גוסטב את בית משפחת וילנר בנווה צדק, שנחשב ל”מקום עצירת חובה” לכל עולה אידאליסט ומחויב לדבר. שם פגש לראשונה את מלכה. ״הודות לבית המכניס אורחים עשתה היכרות עם הרופא הצעיר והמחונן ד״ר יוסף גוסטב אשרמן. לא ייפלא ששני אלה, שדמו במידותיהם התרומיות התאהבו, נישאו וחיו חיי נישואים מופתיים.״ תיאר רוקח בזכרונותיו את פגישת בני הזוג.

השניים נישאו בנובמבר 1921 בתל-אביב.

אבל לא היה להם זמן לירח דבש רומנטי. השהות בנווה צדק הייתה קצרה וזמנית. גוסטב היה בדרכו ליבנאל, על פי תוכניתה של הנרייטה סאלד, כשהגדרת תפקידו: טיפול באנשי גדוד העבודה של סוללי כביש טבריה-צמח, ומלכה הלכה איתו.


ארכיון כפר תבור | אוסף ‘ביתמונה’
שנות ה-20 | תמונה קבוצתית עם הנרייטה סאלד | מקימת ארגון ‘נשות הדסה’

ארכיון כפר תבור | אוסף ‘ביתמונה’
1925 | ד”ר גוסטב אשרמן במרפאת חולים

ארכיון יבניאל / צילום | צלם לא ידוע
שנות ה-50 | המעברה ביבניאל

וכך החל הזוג הצעיר את החיים המשותפים בגליל התחתון, כשאשרמן משמש רופא ל-500 הפועלים שסללו את  כביש טבריה-צמח, פרויקט תשתית מהגדולים של אותן השנים, שהתבצע במציאות של עימותים הולכים וגוברים בין יהודים וערבים.


ארכיון כפר תבור | אוסף ‘ביתמונה’
1926 | כפר תבור / ד”ר גוסטב אשרמן על סוסו

ארכיון כפר תבור | אוסף ‘ביתמונה’
שנות ה-20 | תחנת הרכבת ב’כפר יחזקאל’, אחת מתחנות ‘רכבת העמק’ (מסילת הרכבת החיג’אזית) שקישרה בין חיפה לצמח

החוזה לסלילת כביש טבריה-צמח נחתם בתחילת יוני 1920 בין ממשלת המנדט להסתדרות פועלים עבריים, והכביש נועד לקדם את מימוש חזונו של פנחס רוטנברג להקים תחנת חשמל בנהריים.

כביש טבריה-צמח היה מפעל גדול, אשר הוסיף כבוד ותפארת לציבור הפועלים בארץ…״ התפייט נתן חרובי, שהיה אחראי על הפרויקט מטעם ״מחלקת עבודות ציבוריות״.

״העבודה הציבורית,״ אמר דב הוז בוועידת היסוד של ההסתדרות ב-1920, ״אינה אמצעי זמני להעסקת אנשים בלבד, כי אם חלק מבניין הארץ, ככה עלינו להתייחס אליה, ואת היחס הזה עלינו לנטוע בלב העולים, אחרת לא נוכל להעמידנה אל גובהה הראוי.״

אולם, התגברות גלי העלייה מאירופה, ערערו את היחסים בין היהודים לערבים. כ-35,000 יהודים הגיעו באותן שנים הגיעו לארץ ישראל, רובם מרוסיה ומפולין, אנשי העלייה השלישית, שרובם חלמו על חקלאות בארץ אבות וקבעו את מגוריהם בגליל.

ושוב, כמו בנווה צדק, לא שנים רבות קודם לכן, היתה התעקשותם של החלוצים לבסס את העבודה על ידיים עבריות בלבד מוקד למחלוקות בלתי פוסקות.

האשרמנים, מלכה וגוסטב, שבינתיים שינה את שמו ליוסף,
התמקמו באחת ממושבות הברון, יבנאל, שהייתה ״עיר המחוז״ לתושבי האזור. ביבנאל התגוררו בעלי תפקידים ונותני שירותים לאזור כולו, ביניהם גם רופא המחוז. ד”ר גוסטב אשרמן במרפאת חולים.

הארכיון הציוני המרכזי / צילום | צלם | לא ידוע
1925 | ד”ר גוסטב אשרמן במרפאת חולים

הזוג הצעיר התמקם בבית שנבנה, כמו הבתים האחרים ביישוב, מאבני בזלת, גג רעפים וללא מרצפות.
בבית היו שני חדרים ומטבח קטן מצויד בסירי אמייל וכלי חרס. חדרי הרחצה והשירותים מוקמו מחוץ לבית. הבית הוקף חומת אבן בזלת והיה מצויד במרתף, לשמירת מזון יבש. המים אוחסנו בכד גדול במרפסת.

המעבר החד בסגנון החיים לא היה קל לשניהם. הסטודנט שסיים את לימודי הרפואה בהצטיינות, במרכזית והנחשבת שבאוניברסיטאות אירופה, התמחה בגינקולוגיה, שירת כקצין רפואה במלחמה, הוזעק עתה ליילד סוסות של שומרים בדואים ולעיתים, גם תינוקות בתנאי שדה.

עדות לכך ניתן למצוא ברשימה של מנחם תלמי במעריב, ב-15 באוקטובר 1971, שכותב, בין השאר:

אחרי גדוד העבודה הוא משרת כרופא אזורי ביבנאל, ושם, ב-1932 נולדה בתו הבכורה.
״באותו בית בו הסבנו, מספרים, כי בדיוק כאשר אחזו צירים ראשונים את אשתו, הופיעו אל ביתו בסערה כמה בדואים וביקשו שימהר ויבוא איתם אל מאהלם, שם כורעת ומקשה ללדת אשתו של השייח הגדול. עלה דוקטור אשרמן על הסוס שהביאו עימהם הבדואים בשבילו ורכב איתם אל מקום השבט, תוך ביטחון שיספיק לחזור עד שתזדקק אשתו לעזרתו. את אשת השייח יילד במהרה וללא בעיות, אולם אך סיים, ניצבו הבדואים לפניו ותבעו ממנו בנועם, אך בתקיפות, כי יסייע לפרה מבכירה
המתקשה בהמלטה. מניה וביה הפך הרופא המיילד לווטרינר, אולם בניגוד לאשת השייח, נמשכה הפרשה אצל פרת השייח זמן רב. כשהוחזר הרופא ליבנאל מקץ שעות רבות התבשר כי בהיעדרו ילדה אשתו בת בסיועה של המיילדת המקומית.״

את כל כולו הקדיש למשימה לשמה נשלח והיא, ניסתה בכול כוחה להשתלב. כבת עיר, התקשתה להתרגל לחיים הפרימיטיביים אליהם נקלעה ולמציאות שבה נאלצה להקדיש את חייה פחות או יותר להישרדות. גם הניתוק ממשפחתה המורחבת היה קשה לה.

החיים בגליל זמנו לה ‘עבודות הבית’ מפרכות שכללו ליקוט עצים ששימשו גם להסקה, גם להרתחת מים לכביסה בדוד בחצר, גם לבישול וגם לאפיית לחם בטאבון. הארוחה העיקרית הוגשה בערב, ובני הזוג אכלו אותה לאור נרות שמן. בחורף היה קר מאוד ובקיץ היה חם מאוד.

הקידמה אמנם הגיעה גם אל הגליל, רק בקצב איטי. בשנה שבה עברו האשרמנים ליבנאל נרכש הטרקטור הראשון ששימש שלוש מושבות: מנחמיה, יבנאל וכפר תבור. אחריו נרכשו גם מכונות הקציר. התחבורה ברחבי הגליל התחתון התבצעה בכרכרות רתומות לסוסים, דיליז׳אנסים, ובדרכי עפר לא סלולות, שלעיתים קרובות היו בלתי עבירות בחורף.

 

תושבי יבנאל, כמו תושבי היישובים הנוספים באזור, ותיקים וחדשים, סבלו מבעיות בריאות חוזרות כמו חולירע, מלריה ומחלות עיניים וקדחת. בית החולים הקרוב היה של המיסיון בטבריה.  חשיבות עצומה היתה לא רק להימצאותו של רופא מחוז זמין, כזה שיכול היה לעבור ממקום למקום, אלא גם להיותו של הרופא איש מקצוע מהמעלה הראשונה שיוכל להתמודד עם מגוון הבעיות שצצו כפטריות אחר הגשם.

מינוי רופא למושבה היה תלוי באישור משותף של ועד המושבות ויק״א אם כי, השיקולים לא תמיד היו ענייניים. לא היה קל לאתר רופאים שהיו גם מיומנים וגם אידיאליסטים ושירצו להתגייס לשהות בגליל של אותם ימים בתנאי חיים קשים.

הראשון שנשבר לנוכח התנאים היה ד”ר ברנשטיין-כהן, שפרש בשלב מוקדם.

והיה לפניו ד”ר חיים חיסין,  שהגיע ליבנאל עם קבוצת המגורשים מתל-אביב, אך מיהר להסתלק בחזרה.

בצוק העיתים, נבחנה האפשרות לשכור את שירותיו של ד״ר שאול טשרניחובסקי, משורר ורופא בהכשרתו אך מאחר ומועמדותו הותנתה בכך שייפרד מאהובת חייו הפרבוסלבית, תנאי לו כמובן סירב, זה לא קרה.

אשרמן היה בחירה מצוינת, לנוכח הניסיון הרב שצבר כקצין רפואה במלחמת העולם הראשונה, ויכולתו המוכחת בתפקוד בתנאים קשים. עם זאת, היענותו למשימה הלאומית שהנרייטה סאלד הציעה לו,
לא הייתה מובנת מאליה.
אך מרגע שקיבל את ההחלטה היה מחויב לה כל כולו.

הוא ראה בתפקידו משימה לאומית, חלוצית-ציונית וסומן די מהר כמנהיג כריזמטי ואהוב. הרופא הצעיר, חדש בארץ ובמרחב, התבונן במציאות במבט רציונאלי ובמקום להתייאש, הציע פתרונות מערכתיים. יכולת ניהולית זו תלווה אותו לאורך חייו המקצועיים.

כפתרון מעשי ראשון המליץ אשרמן, כשהתוודע לדלות המקורות הכספיים, לגלי העלייה ולעליבותו הכללית של המצב הרפואי באזור, שיוקצה רופא נוסף שיתלווה אליו ויקדיש את זמנו לחינוך העולים החדשים נהלי היגיינה ושמירה על בריאותם הכללית באופן קבוע ומתמשך.
הוא ריכז מאמצים במציאת הפתרונות למניעת המחלות שהחלישו את היישוב והפילו בו חללים ובתרופות זמינות, ולא אחת נאלץ לאלתר: ״דר׳ אשרמן… ציווה לחלק קקאו. כל בוקר היה יהודי טברייני אחד, לבוש כמנהג הערבי, מחמר אחרי חמור העמוס כדי קקאו, עובר לאורך הכביש ליד קבוצות העובדים ומגיש לכל פועל כוס קקאו. בשעות הצהריים היה עובר בין השולחנות סניטר, נושא כד וספל, מחלק לכל אחד כדורי כינין נגד קדחת ומחייב את המקבל לבלוע את התרופה המרה בו במקום. אין כדור – אין אוכל.״

בכתיבה קולחת, שמעידה בין היתר על שליטתו כבר אז בשפה העברית, תיאר אשרמן בדו”ח שכתב  למוסדות “הדסה” את המצב (הדו״ח פורסם בגליון ״הפועל הצעיר״): ”בימים הראשונים אפשר לפגוש אותם מהלכים בצעדים בטוחים…“, כתב, ״אולם כעבור איזה שבועות של עבודה בגליל, משתנה התמונה לגמרי. חדרי החולים המעטים שבמושבות מתמלאים מהר בחולי קדחת, ועוד טרם שיבריאו הראשונים, מוכרחים הם לפנות מקום לחבריהם שבאים אחריהם. את ההוראות של הרופאים ושל החובשת, הם דוחים בצחוק של הערכה עצמית מוגזמת. הם מייחסים לעצמם כוח התנגדות למחלה… כשמונים אחוזים מהעולים החדשים בגליל רכשו להם עד עכשיו את המלריה. העובדה המפתיעה הזאת נושאת כבר את פרייה: אני בעצמי הייתי עד ראייה לדבר שמיאנו לתת עבודה לצעיר, באשר הוא נחלש מקדחת ואינו מסוגל למלא את העבודה…

הרופא והמטפל בבריאות העם עומד מיואש בפני ההופעה הזאת… לא, אי אפשר שהדבר יימשך כך. בידי המדע של הרפואה נמצאת שורה של אמצעים תיאורטיים ומעשיים שאפשר להילחם בהם במחלת המלריה והניצחון בטוח.״  הרופא, שהיה אחראי על בריאותם וכושרם של הפועלים שבנו את הכביש ואת תחנת החשמל הראשונה, היה מתוסכל מכך שרבים האמינו שהם יודעים טוב מהרופאים ומזלזלים בהוראות ובאמצעי המניעה.

כתיבת דוחות סדירים למעסיק שלו, “ארגון הדסה”, היה חלק מתפקידו כרופא המחוז. דוחות אלה אפשר למצוא גם היום בגליונות של כתב העת ״ידיעות הדסה״ מאותן שנים.

ב-1922 כתב דו״ח תחת הכותרת, ״עבודת הדסה בגליל התחתון, על המושבות יבנאל, בית גן, פוריה ושרונה – המהוות ׳מחוז משותף מצד העבודה המדיצינית׳ ״

מהדו״ח אפשר ללמוד כיצד נבנה המערך הרפואי במחוז, שבו היו מצוותים רופא ורוקח-חובש, שהתגוררו שניהם ביבנאל, חובשת-מיילדת, שגרה בבית גן, ועוד חובשת בפוריה. אשרמן פירט ש״בשעה שיבנאל ובית-גן שוכנות בעמק וסגורות הן בפני רוחות הים ע״י רכס הרים בגובה של 300 מטר, הנה פוריה במזרח ושרונה במערב הנמצאות על ההרים הללו, נהנות בשפע רב מהרוחות המרעננות ומקררות את אווירן.״  הוא הצביע על המלריה ״כסכנה הכי גדולה בין כל המושבות האלה, המוקפת משלושת צדדיה ביצות רחבות ידיים….

צריך להודות, שבשנים האחרונות נשתנה מצבה בהרבה לטובה, הודות לתעול שנעשה על פי יוזמת ‘הדסה’ בעזרת ‘יק״א’ והודות להשגחה הסניטרית המתמידה. ״הוא ממשיך ומתאר גל של יתושים שפשט על המושבה וגרם להתפרצות המחלה. אבל למרבה המזל, דיווח, אותר המקור ובוער, לתושבים חילקו כינין, ועוררו את תשומת ליבם בעל פה ובמודעות שפוזרו שיעמדו על המשמר. עוד המליץ בדו“ח להתגונן מפני עקיצות נקבת היתוש, מחוללת המחלה. אמנם הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא בעזרת כילה אך מכיוון שאי אפשר לשהות כל היום תחת הכילה… הציע להיעזר בכינין. שילוב של כינין וכילה, יסייעו, לדעתו בהתמודדות אפקטיבית עם המחלה. ״אין כאן שום גילוי חדש,״ הוא המשיך וכתב, ״כל פועל בארץ יודע את זה למדי. אולם הוא הדבר שאנו צריכים להילחם בו: יודעים את התורה ומתוכננים למרוד בה.״ ברגישות, בכושר אבחנה מדויק ובאנושיות רבה מוסיף ומתאר אשרמן את מצבם הכלכלי הרע של התושבים שמקשה עליהם לרכוש את כדורי הכינין. הוא מזכיר שהמצב השתפר לזמן מה, כשנרכשו הכדורים באופן מרוכז על ידי “הדסה”, ועד המושבה והיחידה הסניטרית הממשלתית.