נינה אשרמן

מותו של יורם, שהיה בן טיפוחיה ואהוב לבה של נינה, הותיר בנפשה פצע שלא הגליד עד יום מותה שלה.
ומלכה, האם, זמן קצר אחרי שאיבדה את בנה השני, נפטר גם אביה, משה וילנר בגיל 73 ונקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל-אביב בסמוך לקברו של רוקח.
באותה שנה איבדה נינה שניים מאהוביה. כבת 15 שנים ספדה לסבה האהוב.


ארכיון ‘הצלמניה’ / צילום | רודי ויסנשטין
נינה אשרמן בילדותה

ולתמר, בת דודתה וחברת נפש שלה, כתבה ב-27 ביולי, 1938, שלושה ימים אחרי פרסום ההספד בעיתון: ״קשה לי מאוד מאוד לכתוב לך עכשיו – אחרי האסון שקרה לנו, המכה הזאת שמחצה אותנו באופן כל כך חזק…״ טאטא היה בן אדם שלא היה ולא יימצא כמוהו בכל העולם. מעולם לא חרף או גדף בן אדם… כמה ישר היה. היו פעמים שחתם ערבות בעד אדם ואם לא היה לאדם זה הכסף היה משלם בשבילו. ״כמה גדוש היה חכמה – תורה, ש״ס ופוסקים…״ היום היינו אצל קברו של טאטא. זה היה מחזה מזעזע מאוד כשמאמא התנפלה על הקבר בצעקות ובכיות. צמרמורת עברה בבשר למראה. זה היה נורא גם כן לראות את אהרן מבקש סליחה מטאטא ז״ל. בכל זאת אני מאמינה שאם יש תחיית הנשמה אחרי המוות, הרי נשמתו של טאטא יושבת בראש הנשמות. ת.נ.צ.ב.ה. ונלך אנו צאצאיו בדרכיו הטהורות בכל פגם.״
באותה תקופה התכתבה נינה עם חברת-נפשה תמרה, הלוא היא תמר יודילביץ’, בתה של שרה וילנר (אחותה של מלכה) על האפשרות לעזוב את בית הוריה, בית בו התגוררה גם אם המשפחה אסתר וילנר. וכך היא כותבת: “אני עכשיו אינני עוזבת את ביתה של מאמא. יש לי כעין תפקיד של שומר. שומר חינם כמובן (אם למדת בבא מציעא-תביני).״

ב-1936, השנה בה קיבלה חברת ליבלינג אישור להריסה ובנייה ברחוב אידלסון 29, החלה נינה אשרמן את לימודיה בגימנסיה העברית הרצליה, כמו אמה ודודותיה לפניה. טובי הבנים והבנות ביישוב היהודי למדו שם. אך טבעי היה שבתם של שתי דמויות מרכזיות כל כך ביישוב תלך ללמוד בגימנסיה העברית הרצליה ואף תמשיך כך את המסורת המשפחתית שהתוותה משפחת וילנר.

איתה למדו מי שהיו אחר כך לאישים בולטים ומשפיעים במדינה שעוד תקום, לובה אליאב – פעיל העלייה, ההתיישבות והשלום ולימים פוליטיקאי לוחם למען השלום; הסופר, המשורר והמתרגם אהרון אמיר; פעיל מפא״י ומזכיר חברת העובדים, אשר ידלין; העיתונאי מאיר בראלי; המדען והשר לעתיד, יובל נאמן; דרורה בן אב״י בתו של אליעזר בן יהודה; העיתונאי והסופר נתן דונביץ’; המשורר נתן אלתרמן ורבים-רבים אחרים. הגימנסיה נשארה אבן שואבת לאליטה התרבותית, חברתית ופוליטית של תל-אביב.


אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | צלם לא ידוע
נינה אשרמן בצילום קבוצתי ב’גימנסיה הרצליה’ | שלישית מימין | על פי מיטב המסורת המשפחתית, למדה גם נינה בגימנסיה הרצליה

1943 | אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | צלם לא ידוע
נינה אשרמן במדי חיל הנשים של הצבא הבריטי | ATS

השגרה נקטעה בפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939 השנה בה סיימה נינה את לימודיה בגימנסיה והחלטתה היתה נחרצת: היא תתגייס לצבא הנשים הבריטי ה-ATS (Auxilliary Territory Service).
חרף התנגדותה, שלא לומר תחנוניה של אמה, שהסיכוי לאבד גם את בתם היחידה, היה בלתי נסבל עבורם, החלטתה של נינה היתה סופית ומוחלטת. כמו שיקרה גם בעתיד, לנוכח החלטות שנראו להוריה בלתי סבירות וקשות להכלה, גם הפעם נכנעו לה ואף היו להורים הגאים בבתם החיילת, שהתנדבה למשימה הלאומית.


1942 | אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | צלם לא ידוע
בטיילת של תל-אביב | נינה אשרמן, חיילת גאה עם הוריה

הצעירה המשכילה, שגדלה והתחנכה בבית ספוג אידאולוגיה  פיתחה מגיל צעיר רגישות מיוחדת לזולת ולמקופח. חיפוש אחר הצודק, הגינות בסיסית ואחריות כלפי האחר, נטבעו בה ועיצבו את אופייה לכל חייה.
במסגרת שירותה בצבא הבריטי נשלחה לאלכסנדריה שבמצרים, שם גילתה יכולת מנהיגות מצד אחד והתעניינות מעשית במצבם של הנחותים ממנה מצד שני: ״בתקופה בה שירתה כחיילים בצבא הבריטי במצרים,  הייתה ממונה, יחד עם אחדות מחברותיה, על עבודת הפועלים הערביים-מצרים במחנות הצבא הבריטי שבתל אל-כביר. העבודה התנהלה כך, שה״ראיס״ (מנהל העבודה) היה מפקח על העובדים באמצעות שוט ביד. על גבו של כל מתרשל היה מצליף בשוט העור שבידו. בקבוצות עליהן הייתה אחראית נינה אשרמן, הופסק הנוהג הפסול הזה. בשל כך הסתכסכה עם הממונים עליה ועם ה״ראיסים״ כאחד.


הארכיון ההיסטורי של תל-אביב – יפו
נינה אשרמן כותבת אל ישראל רוקח, ראש העיר, בתום שירותה הצבאי. המכתב נפתח במלים | “ישראל יקירי”. נינה הכירה היטב את רוקח. אחיו היה נשוי לדודתה ובתו היתה חברתה הטובה.

אחרי משא ומתן והתעקשות אין קץ שלה,  נערכה ״סולחה״ גדולה שבה כובדו הניצים בפיתות שנלושו במי הנילוס. נינה חלתה בטיפוס, אך הסתפקה בידיעה שאותם פועלים מצריים יהיו לה אסירי תודה, “כי לא ישפילו אותם יותר בעבודתם ולא יכו אותם בשוט.״
את החוויה הזאת נשאה איתה גם בהמשך חייה, כאשר יזמה והריצה מפגשים שבועיים בביתה, במטרה לייצר דיאלוג מקרב בין הישראלים לבני דודם, ערביי ארץ ישראל.
המפגשים הללו שהתקיימו מדי שני בערב, בדירתם של הזוג די-נור, ברחוב מגידו 8 בתל-אביב, היו לצנינים בעיני רבים. גם שירותי הבטחון של אז – הש”ב – בראשותו של איסר הראל, לא ברכו על הפעילות “החשודה” בעיניהם. הטלפון בביתם של הדי-נורים היה תחת מעקב, כמו גם כל האנשים שהגיעו לשם מדי שבוע. הם “סומנו”, שמם נרשם “בפנקסים” ועינה של אנשי הבטחון עקבה אחר מעשיהם. מן הסתם, פעולות ממשיות לא ננקטו נגדם מאחר והיה מדובר בבת למשפחה מפוארת, “מלח הארץ” ולבן זוגה שכבר אז הסתמן כאחד מסמלי השואה.
ואמנם, היו כבר אז אנשי רוח שהאמינו שדו-שיח בונה, יביא את השלום. בין הבאים היו סופרים ומשוררים, עיתונאים ומעט פוליטיקאים מן השמאל “הקיצוני”. מכתב ההזמנה שנשלח למר אהרן כהן מקיבוץ שער  העמקים ב-1964, המזמין אותו לקחת חלק במפגשים עם ערבים, נראה כאילו נכתב היום. על המכתב חתומים שלום כהן (אז מו״ל ועורך ״העולם הזה״ לצידו של אורי אבנרי), יעקב כהן וכמובן היוזמת והמארחת נינה די-נור.

מזה מספר שנים,״ הם כותבים, ״מורגש הצורך בפעולות של קירוב והתוודעות בין תושבי הארץ הזאת – יהודים וערבים. ואמנם התפתחה בשנים האחרונות פעילות נרחבת אך מפוצלת מצד מספר חוגים בקרב שני העמים לקידום מטרה זו…. ״ברור שכל אדם אשר המצב הנוכחי מדאיג אותו וממריצו לפעולה עושה זאת מתוך ראייה כוללת של כל הבעיה העברית-ערבית…
״מתוך שאיפה לספח ולהמריץ דווקא את המשותף – מעל לכל חילוקי דעות פוליטיים – הועלתה לאחרונה הדעה לזמן יחד את אנשי הרצון הטוב, יהודים וערבים, לדו-שיח חופשי.
״אין הכוונה להביא לשינוי עמדות פוליטיות, או להתחייבויות ציבוריות מוצהרות…. מטרת הדו-שיח תהיה אחת ויחידה: לדון באפשרות לאחד את כל אנשי הרצון הטוב במסגרת עליונה אחת למימוש המטרות החיוביות שאין איש חולק עליהן, תוך השארת חופש הפעולה בכל השטחים האחרים.״

רשימת האישים שלקחו חלק במפגשים האלה מרשימה, ומייצגת במעין קפסולה מרוכזת את כל שוחרי החיים המשותפים הבולטים שפעלו אז כנגד כל הסיכויים. בהם, אריה (לובה) אליאב אורי אבנרי אמיל תומא חוסיין פארס, אהרון אמיר, הארכיבישוף ג׳ורג׳ חכים ואישים בולטים אחרים.

מפגשים אלה נמשכו שנים אחדות, כנגד כל הסיכויים, בימים שבהם שלט ממשל צבאי על כל היישובים הערבים וכל יציאה של תושב ערבי מחוץ ליישוב שלו חייבה הצטיידות באישור מעבר מיוחד.

במאי 1967 שלחה נינה די-נור את תוכנית המפגשים לחודש יוני 67׳, עברית לצד ערבית:

בזה הננו מתכבדים להזמינך לקחת חלק בדיוני החוג להבנה יהודית-ערבית, המתקיים בביתנו מזה 4 שנים, בכל יום ב׳ בשבוע.״ בין הדוברים היו עמיקם גורביץ, ד״ר משה סנה, ח״כ שמעון פרס, חליל טועמה, פרופ׳ קרייטלר ואחרים. ״בחודשים יולי-אוגוסט״, מסיימת די-נור את ההזמנה ״לא יתקיים החוג בגלל פגרת הקיץ.״

מדי יום שני בערב התכנסה בביתם של יחיאל ונינה די-נור ברחוב מגידו בתל-אביב קבוצה של אנשים – יהודים וערבים – למפגשי שיח. זה היה פרויקט פורץ דרך בשנות ה-60, כשהממשל הצבאי עדיין חל על כל היישובים הערבים בתחומי מדינת ישראל. כל ערבי שרצה להגיע למפגשים בתל-אביב נאלץ להצטייד באישור תנועה מהמימשל הצבאי.

רשימת המוזמנים הייתה מלאכת מחשבת של יצירת התמהיל הנכון של מנהיגים, אנשי רוח, אינטלקטואלים יהודים וערבים, מובילי דעת קהל. אין ספק שנינה די-נור עשתה מאמץ מיוחד כדי שהרשימה לא תהיה על טהרת הגברים.

וכך אפשר למצוא בין המוזמנים, את כל המו״לים, עורכי העיתונים והעיתונאים החשובים של שנות השישים, החל מגרשום שוקן, מו״ל הארץ, אורי אבנרי ושלום כהן מו״לים שותפים ועורכי ״העולם הזה״ (שלום כהן היה חבר אישי קרוב של בני הזוג די-נור), משה כרמל, עורך ״למרחב״, עמית יעקב עורך ״על המשמר, ד״ר הרצל רוזנבלום, עורך ״ידיעות אחרונות״ וגבריאל צפרוני עורך ״הבוקר״, לצד העיתונאים אריה גלבלום, גאולה כהן (שלימים הייתה ח״כ מטעם הליכוד, עד לפרישתה מהליכוד כשהקימה את תנועת התחיה), בועז עברון (לימים ח״כ מטעם רץ בהנהגת שולמית אלוני), ושמואל שניצר. לצידם היו אליעזר ז׳ורבין, מראשוני ענף הפרסום בישראל, בעלי משרד הפרסום והסקרים ״דחף״, מי עמד מאחורי מנחם בגין כשעשה את המהפך ב-1977.

בין המוזמנים גם אנשי רוח ואינטלקטואלים, הבולטים שבהם אליהו אילת, נשיא האוניברסיטה העברית, חיים גורי, משורר, עיתונאי ויוצר, הפילוסוף הוגו ברגמן, הרקטור הראשון של האוניברסיטה העברית, הרב שמואל אבידור-הכהן, אז עורך ״פנים-אל-פנים״, מחלוצי המתינות והפשרנות של היהדות האורתודוכסית בישראל.

עוד אפשר היה למצוא בין הבאים את רות דיין, את איש העסקים אפרים אילין, את עורך הדין שלמה כהן-צידון, את נתן ילין-מור, איש ״הפעולה השמית״, לצד אליהו נאווי, אז ראש עירית באר-שבע, מזרחן, ומי שהיה ידוע כמומחה להווי הערבי, פרשן רדיו בערבית תחת השם “דאוד אל נאטור“, חוקר תנ״ך, עורך דין ושופט, אורה נמיר, כרעיית ראש עיריית תל-אביב, וחנה לוין, יו״ר ויצ״ו הארצית.

יצחק נבון, לימים הנשיא החמישי של מדינת ישראל, ואז מנהל מחלקת התרבות במשרד החינוך, מרדכי (מור’לה) בראון, אז קצין חינוך ראשי של צה״ל, אהרן כהן, איש מפ״ם והשומר הצעיר, שעם תחילת המפגשים שוחרר ממאסר של יותר משנתיים לאחר שהורשע במסירת מידע לאויב.
כהן היה ממובילי הדיאלוג בין יהודים וערבים.
בין המוזמנים הבולטים, אריה ״לובה״ אליאב, מראשי מחנה השלום הישראלי, לימים מזכיר מפלגת העבודה, עם פעילות חלוצית בתחום ההתיישבות בארץ, ח״כ, חתן פרס ישראל. באותה העת היה אליאב פקיד בכיר במשרד ראש הממשלה ופעיל ב”מוסד”.

בין המוזמנים הערבים אפשר למצוא תמהיל מעניין של אנשי רוח, אינטלקטואלים ומנהיגים דתיים, בהם הארכיבישוף ג׳ורג׳ חכים, מנהיג הכנסייה היוונית קתולית במזרח התיכון, אמיל תומא, ממנהיגי הציבור הערבי בישראל ומראשי התנועה הקומוניסטית, סלאח בראנסי, השייח מוסא עטאונה, כאמל טיבי, האב פול גוטייה.


ארכיון יד יערי | גבעת חביבה
1966 | הודעתה של נינה (אשרמן) די-נור על מות אמה וחידוש מפגשי השלום

עוד לפני עידן הפוליטיקלי קורקט, כשרעיון המגוון (diversity) היה בחיתוליו, כשהערבים בישראל נזקקו לאישורים מיוחדים אם רצו לצאת ללמוד, או לבקר מחוץ למקום מגוריהם – הובילה נינה די-נור מהלך חברתי פורץ דרך כזה  שהניח יסוד לפעילויות רבות שצמחו ופרחו שנים אחר כך.
אומרת דניאלה בתה: “לו היה מדובר בבני אדם, כבר מזמן היו שוררים כאן שלום ורעות בין שני העמים. מאחר ומדובר בפוליטיקאים, אבד לנו החלום ואיתו אבדה לנו גם המדינה”.

היה זה פיט סיגר, מהיוצרים האמריקאים החשובים והנחשבים באותה תקופה, שהעניק רוח גבית למפגשים שהובילה נינה די-נור בביתה, כאשר נחת בארץ במאי 1967, ימים מעטים לפני פרוץ המלחמה:

״הבנג׳ו של פיט סיגר ועמו האספרנטו של זמר, דיבר אמש בצלילים מובנים לאלף יהודים וערבים שהתאספו באולם מלון ״הילטון״ בתל-אביב,״ בישרה כתבה במעריב במאי 1967,  זמן כה קצר לפני פרוץ מלחמת ששת הימים.

״מולם, כשהם מהופנטים משירתו, הליט פיט סיגר את פניו ובכה כילד.

״אלף איש עצרו נשימתם, עוקבים אחר הזמר דק הגיזרה, שלא יכול היה להציב סכר לרגשותיו וחנן את מאזיניו באחת החוויות הנפלאות שזומנו להם בחייהם.

פיט עם הבאנג׳ו עמד לפני מכשול קשה: הוא רצה להופיע למען התנועה הישראלית לשיתוף יהודי-ערבי, שנולדה בחוג הבית של נינה די-נור, אך האמרגן התנגד להופעה ואיים בצעדים משפטיים, אבל פיט מצא את הדרך ושכר בעצמו, בכספו, את אולם הילטון למוצאי יום ה׳ שעבר ושילם 1,500 ל״י כדי שמוזמנים יהודים מכל רחבי הארץ וערבים, בעיקר מן המשולש, יוכלו להאזין לשירתו שאינה זקוקה לתרגום.״

אין לדעת אם גם בשבוע שהחל ב-6 ביוני 1967 התקיים המפגש השבועי בביתם של די-נור ומה קרה בשנות האופוריה הגדולה שלאחר אותו ניצחון מרהיב שאת פירותיו הבאושים אנו אוכלים עד עצם היום הזה.

אבל כל אלה ועוד, יתרחשו מאוחר הרבה יותר, בחייה הבוגרים של נינה.