משפחת וילנר
“והימים ימי הבילויים, וכבוש חולות ערבה. גם עולי רגל גרמנים באו אז להתיישב בארץ. חברה צרפתית באה לבנות את מסילת הברזל יפו-ירושלים. וגם יפו היהודית הלכה והתפתחה, בצעדים איטיים אמנם ובדרך זרועה מכשולים.”
מתוך ‘קטעים מפנקס זיכרונות’  מהחוברת ״מראשיתה של שכונת נוה צדק״

 

מלכה וילנר (לימים אשרמן), נולדה ביפו, ב-1897, נתינה של האימפריה העות’מאנית, שעדיין שלטה במזרח התיכון, בדרום אירופה ובצפון אפריקה, יותר מ-600 שנים ברציפות.

עשור קודם לכן ירד אביה, משה וילנר מהאניה בנמל יפו,  והוא בן 18 בלבד.

משה, יליד וילנא, עזב את ישיבת “מיר” שבבלארוס רגע לפני שקיבל הסמכה לרבנות, חדור אידיאולוגיה ציונית, תנועה שרק החלה להתגבש באותן שנים.

“מיר” הייתה ישיבה חרדית-ליטאית, אחת משתי הישיבות הגדולות בעולם, ונמנתה עם ״ישיבות המוסר״, שאימצו את תנועת המוסר, שקמה במזרח אירופה באמצע המאה ה-19 כדי לפעול באופן ציבורי למען ״תיקון מידות״. שם ינק וילנר את הערכים שליוו אותו כל חייו, נר לרגליו  בעלותו ל”ארץ ישראל”.

הוא הצטרף לתנועת ״חובבי ציון״ שקמה במסגרת גל ההתעוררות הלאומית של יהודי מזרח אירופה, אימץ את האידאולוגיה הלאומית הציונית וקיבל את ערכי ההגשמה הציונית. תנועת הציונות אך החלה להתגבש באותן שנים, כתגובת נגד לפרעות ולגילויי אנטישמיות מול יהודי רוסיה.

התנועה נולדה באופן ספונטאני, כמו עשרות תנועות, אגודות וקהילות אחרות, ללא קשר ביניהן  וכולן האמינו שהגיעה העת לעלות  אל “ארץ אבות” , להתיישב בה, לעבד את אדמתה ולהקים בה מדינה יהודית.

זו הייתה גם האידיאולוגיה של ״חובבי ציון״ כפי שהוגדרה בוועידת היסוד שלה בעיר קטוביץ ב-1884: שיבת העם היהודי לארצו, גאולת האדמות על ידי רכישה, התיישבות ועבודה חקלאית, הכרה בינלאומית, הפצת הרעיון הציוני ועידוד עלייה, כמו גם סיוע כלכלי למושבות בארץ.

בין מנהיגיה הבולטים היו משה ליליינבלום, מראשי תנועת ההשכלה ברוסיה, לייב פינסקר, רופא מאודסה, שחיפש פתרון לישוב יהודים בעקבות פרעות ״הסופות בנגב״ שהתרחשו בדרום רוסיה, ושמואל מוהליבר, מגדולי רבני רוסיה וממייסדי האגודות הראשונות של ״חיבת ציון״. שמותיהם מונצחים היום ברחובותיה של העיר העברית הראשונה וברחבי הארץ.

משה וילנר הצעיר, כמו צעירים אחרים, הושפע מהאידיאולוגיה של חיבת ציון, ושנתיים אחרי שהצטרף לתנועה החליט לעלות לארץ. לימים העלה את זיכרונותיו על הכתב ותיאר את המסע:

רבת מכשולים ונדודים ללא קץ הייתה דרכי מווילנא, דרך אודיסה, איסטנבול ואלכסנדריה של מצרים, שבועות ארוכים מאוד טולטלתי על ספון אוניה דלה, עד הגיעי למחוז חפצי העיר יפו, שער ארצנו בימים ההם, ערב חג השבועות שנת תרמ״ב.״בתיאורו המפורט והצבעוני את נדודיו ברחובותיה של יפו, הוא מספר כי חיפש נואשות אחרי סימן ליהודים, והתאכזב לגלות שלא ניתן להבחין בינם לבין הערבים: ״האוכלוסייה היהודית הקטנה שהייתה בימים ההם ביפו, פחותת-ערך הייתה ולא ניכרה מן הסביבה אף במשהו. לא היה במה להבדיל ולהבחין את אחי בני עמי מבין שכניהם הערבים לא בבגדיהם לא בלשונם, לא במראה פניהם ואף לא בהליכות חייהם. מעורבים היו בעם הארץ ואין מבדיל. רגש אכזבה לפני למראה עדת ישראל ביפו בימים ההם.״

אין פלא שווילנר לא הצליח להבחין בין יהודים וערבים. הקהילה הערבית והקהילה  היהודית  הקטנה – פחות מארבעת אלפים יהודים – היו שלובות זו בזו. יהודים וערבים חיו אלה לצד אלה בחצרות משותפות, ולעיתים אף נקשרו אלה עם אלה בעסקים משותפים, במסחר, ביחסי שכנות הדוקים וגם בנישואין.

ערבים ויהודים כאחד היו נתיניה של האימפריה העות’מאנית, ושתי הקהילות חיו חיי שיתוף הדוקים ויצרו בליל מהודק של שפות, מנהגים, דתות ותרבויות.

רבים מהתושבים דברו כמה וכמה שפות. הנפוצות שבהן היו עברית, ערבית ואנגלית, ולצידן גם צרפתית, יידיש, גרמנית ולדינו.

מחקרים היסטוריים מצביעים על כך שהיחסים הקרובים האלה נשמרו עד שהחלו לנשב באזור רוחות הלאומיות, שעוררו את הציונות מזה ואת הלאומיות הפלסטינית מזה.  מגמות אלה התעצמו עם בוא העליות הראשונות ממזרח אירופה. הערבים הפלסטינים הבחינו בין ״יהודים-ערבים״, בני המקום שנראו והתנהגו כמותם, חלקם בנים למשפחות שחיו בארץ ישראל דורות ובין ה״פולשים מאירופה״, שהיו ברובם ציונים אשכנזים.

המוסדות הציוניים המציאו וטיפחו את הדימוי האידיאלי של היהודי, בן הארץ, כ״צבר״ דובר עברית. “תרבות הצבר” עוצבה על ידי בני מהגרים שביקשו לראות בעצמם ילידים.