בשנת 1914 החלו איומי מלחמת העולם משבשים ומעיבים על השגשוג התרבותי, תנופת הבנייה והתבססות המוסדות הציבוריים בעיר המתפתחת. המלחמה טרפה את הסדר העולמי של אותם הימים.
בעוד מנהיגי היישוב היהודי בארץ יוצאים ובאים בלשכות של שליטים ושועי-עולם כדי לעשות נפשות לרעיון הציוני, התקדמו כוחות הברית שבצפון אפריקה מזרחה ואיימו להיכנס בשערי ארץ ישראל ולדחוק את כוחות המשטר העות’מאני. התושבים המקומיים, יהודים וערבים כאחד, חששו. המלחמה ניחתה על ארץ ישראל בתקופה של צמיחה ופריחה; בארבע שנות המלחמה לא נבנה בתל-אביב אפילו בית אחד. מחירי המזון האמירו ובניסיון להתמודד עם קשיי היומיום, הקים מאיר דיזנגוף, ראש ועד תל-אביב, את ״הוועד להקלת המשבר״.
במקביל, התארגן  בארצות הברית ה”ועד לעזרת יהודי ארץ ישראל” וציוד רפואי ומזון נשלחו ליישוב בתקווה שלא יקרוס תחת אירועי התקופה הקשה.
ככל שחלפו הימים וגבר מבחוץ הלחץ על השלטון העות’מאני, כך הפעיל זה מצדו לחץ על התושבים וקידם חוקים דרקוניים, חדשות לבקרים. אחד מאלה הציב בפני היהודים ברירה קשה: לקבל אזרחות עות’מאנית, במשמעותה, להתגייס לצבא, או לעזוב את הארץ.
בני משפחת וילנר, כמו שכניהם בנווה צדק ואחרים ביישוב היהודי, התלבטו מה לעשות. הבחירה היתה קשה, עד כדי בלתי אפשרית.
לשמחת הכול, נדחתה חובת הגיוס בשנה ורבים קיבלו על עצמם אזרחות עות’מאנית ואף אימצו סגנון לבוש תורכי ותרבושים לראשם. קשה להאמין שמשה וילנר, שסלד עם בואו לארץ מהדמיון בין הערבים ליהודים, נכנע גם הוא בצוק העיתים.
הוראת חוק, קשה לא פחות, נחתה על תושבי תל-אביב בסוף מרץ 1917 כשנה וחצי לפני תום המלחמה. עתה, חייב השלטון העות’מאני כשבעת אלפים יהודים מתושבי העיר ואלה מהם שעדיין התגוררו ביפו לנטוש את בתיהם ולמצוא להם מקום מגורים אחר בצפון הארץ.
לא הועילו כל הניסיונות וההשתדלויות למנוע או לפחות לדחות את ביצוע ההוראה.
פקודת הגירוש הטילה על ראשי היישוב גם את האחריות על שמירת הבתים והרכוש שנותרו בתל-אביב.
האירועים והקשיים לא פסחו על בני משפחת וילנר.
רחל וילנר, אחותה של מלכה, נשלחה ללבנון, ללמד עברית את ילדיו של בן הדוד ישראל אהרוני, שהתגורר בזמן מלחמת העולם הראשונה בקסרה שבבקעת הלבנון. אהרוני שימש בזמן המלחמה הזואולוג של הארמיה התורכית הרביעית של ג’מל פשה ותפקידו היה להקים אוסף של החי בלבנון, סוריה ועיראק.
ככל הידוע, יתר בני המשפחה גורשו גם הם צפונה. יתכן שמצאו מקלט במושבה יבנאל, שעלתה על הקרקע 16 שנה קודם. אותה יבנאל שתהיה בעוד זמן לא רב לביתה הראשון של מלכה ומי שיהיה אז בעלה, יוסף (גוסטב) אשרמן.

בד בבד המשיכו תועמלני הציונות לעשות נפשות להקמתה של מדינה לעם היהודי בארץ ישראל, וב-2 בנובמבר זכו בהישג עצום, שהיה פריצת דרך של ממש בהגשמת הרעיון הציוני: הלורד בלפור, שר החוץ של האימפריה הבריטית, פרסם הצהרה שקבעה כי בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מאז נחשבת ״הצהרת בלפור״ לאחד ההישגים המדיניים החשובים ביותר בדרך להקמת מדינת ישראל.
אבל ספק אם התושבים היהודים ידעו על ההצהרה ההיסטורית או התפנו לחגוג את הרגע המדיני המכונן. הם גורשו מבתיהם, ראו לנגד עיניהם את נסיגת התורכים ואת קריסתה של האימפריה העות׳מאנית ועמדו להתמודד עם שליט חדש – הכתר הבריטי. תושביה היהודים של פלשתינה חרדו לגורלם, וקשה להאמין שמצאו זמן לחגיגות לאומיות.
יומיים אחרי הצהרת בלפור כבשו הבריטים את באר שבע. כעבור כשבועיים, ב-17 בנובמבר, עברו לידיהם יפו ותל-אביב. יומיים אחר כך החלו המגורשים לחזור לבתיהם, שחלקם נפגעו ושיקומם עתיד להימשך שנים.
בחודשי הגירוש מצאו את מותם אלף וחמש מאות בני אדם, והם נקברו במקומות שונים ועלומים ברחבי הארץ.
בני משפחת וילנר שרדו את חודשי הגירוש והגלות הקשים והתקבצו בשובם בביתם שהמתין להם ברחוב רוקח 32 בנווה צדק.

סיומה של מלחמת העולם הראשונה נחוג בפלשתינה-א״י במצעד ראווה של הגנרל אלנבי בירושלים. עתה, אורגן העולם בסדר מדיני חדש. באירופה נוצרו מדינות במקום האימפריות שקרסו – גרמניה, אוסטרו-הונגריה ורוסיה וגם במזרח התיכון נמתחו קווי גבול חדשים ונוצרו מדינות שלא היו קיימות קודם – סוריה, לבנון, עיראק, (עבר) הירדן וארץ ישראל.
מעתה, לא עוד אימפריות ובהתאם להסכמי ורסאי וסייקס-פיקו, שהביאו לסופה את מלחמת העולם, נמסרו המדינות החדשות לשליטת המדינות המנצחות – בריטניה וצרפת – ו”השלל” חולק ביניהן:
ארץ ישראל-פלשתינה, ירדן וחלק מעיראק- לבריטניה, לבנון וסוריה – לצרפת וכך הלאה.
וכך נאלצו תושבי תל-אביב ששבו אל עירם ובתיהם, להתמודד לא רק עם סדר עולמי חדש, אלא גם עם שלטון חדש, מערכת חוק חדשה וכמובן שפה חדשה.
במקומות שבהם שכנו עד לא מזמן קציני הסולטן העות’מאני ישבו כעת קציני המנדט הבריטי, ואלה הביאו עמם סדר וארגון שלא היו אופייניים לממשל העות’מאני שקדם להם.
יפו המשיכה להיות העיר המודרנית והקוסמופוליטית, השער לייצוא. אולם אף שנראה כי סערות המלחמה שקטו, מתחת לפני השטח החלו לרחוש רעיונות לאומיים שקנו להם אחיזה בקרב כלל תושבי האזור – יהודים וערבים כאחד. מי שעד לא מכבר חיו חיי שיתוף זה לצד זה הפכו כעת אויבים מרים. ביפו החלו לפעול ארגונים לאומיים פלסטיניים. החיכוכים והעימותים על רקע לאומי הלכו וגברו ופתרון לשני הלאומים, לא נראה בעין עד עצם היום הזה.
עם השנים, היה בית משפחת וילנר בנווה צדק לאחד הבתים המוכרים והידועים בארץ ישראל בקבלת האורחים הנדיבה ובדלתו הפתוחה. מנהיגים ציוניים, אנשים ידועי-שם, סופרים ואמנים התארחו בבית לעיתים קרובות. אנשי חזון ומעש דנו ברעיונות, אידיאולוגיות וסוגיות השעה. היה ברור שהגיע רגע האמת – הקמת בית לעם היהודי בארץ ישראל.