הקמת מערכת הבריאות הציבורית

בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה כבר פעל בירושלים מרכז לטיפול רפואי ולהדרכת נשים שהוקם על ידי “נשות הדסה”, בפיקוח של שתי האחיות הראשונות ששלח הארגון מניו יורק לארץ, רוז קפלן מבית החולים “הר סיני”, ורחל לאנדי, אחות מפקחת מבית החולים “הארלם”. השתיים התיישבו במאה שערים, בדירה ששכר עבורם הנדבן נתן שטראוס. במהלך היום שימשה הדירה מרכז להדרכת נשים הרות ולאימהות צעירות ומשעות הערב, היה זה ביתן.  אבל “הסידור” הזה לא שרד זמן רב. עם פרוץ המלחמה, עזבו שתיהן את הארץ בזו אחר זו.

נתן ולינה שטראוס היו נדבנים גדולים, מימנו את שכר הדירה במאה שערים,  ותרומותיהם אפשרו את הקמתם של מרכזי הבריאות הראשונים בארץ – ליהודים ולערבים.

עד היום ניצבים במרכז ירושלים, ברחוב שטראוס 24 וברחוב בלפור 14, בלב תל-אביב מרכזי בריאות פעילים, הנקראים “בית הבריאות שטראוס”. שניהם נבנו במקביל ונחנכו בזה אחר זה ב-1929 נבנה הבניין בירושלים ושנה אחר כך בית הבריאות בתל-אביב.

ארגון “נשות הדסה” שיחק תפקיד מרכזי בבניית מערך הבריאות בארץ ישראל. הן בגיבוש תפיסה וחזון, והן במימושם ובמימונם. בשונה במובהק מתפיסת העולם הקפיטליסטית הנוהגת בארה”ב, שם עד היום אין מערך בריאות ציבורי, הקמת מערך הבריאות הישראלי נבנה על ערכי שוויון ואחריות קולקטיבית. עקרונות אלה היוו את התשתית ל’מערך טיפות חלב’ שהוקם מאוחר יותר ואשר לאשרמן הצעיר היה תפקיד מרכזי בו. גוסטב אשרמן, בוגר מצטיין של האוניברסיטה הגרמנית של פראג, קצין רפואה משוחרר מצבא אוסטרו-הונגריה, כבר היה גינקולוג ובעל ניסיון כאשר אותר על ידי הנרייטה סאלד והתבקש לבוא לארץ ולהצטרף אליה ולצוות ההקמה של “ארגון נשות הדסה” .

עקרונות הארגון שנוסחו לפני יותר ממאה שנה, מהווים עד היום את התשתית למערכת הבריאות הציבורית של מדינת ישראל.

ואלה היו העקרונות המנחים בכול הקשור לטיפול באם ובילד:
  1. השירות יינתן בחינם, ללא הבדל דת וגזע ויכולת כלכלית;
  2. שיטת הטיפול בתינוק ורמתה יהיו זהות ברחבי הארץ ויתמקדו בליווי ופיקוח על התפתחות הילוד, הדרכת האם הצעירה, הזנה, הלבשה והחתלה;
  3. יתקיימו ביקורי בית תקופתיים של האחיות;
  4. יוקדש זמן לחינוך כל בני המשפחה לחיי בריאות ולהקניית אורח חיים בריא;
  5. הליווי מיועד לילד הבריא. ב’טיפת חלב’ לא ניתן טיפול לילדים חולים ולא חולקו תרופות.

חזונו של ארגון “הדסה”, תהליך הבנייתו וגיבושו נקטעו אומנם בפרוץ המלחמה, אך עם כניסת הבריטים לארץ והתייצבות שלטון המנדט, ניתן היה לשוב ולממש את התוכנית הגדולה: בניית תשתית למערכת בריאות ציבורית ליישוב בארץ ישראל.

אשרמן הגיע לארץ ישראל ב-1920, זמן קצר אחרי התבססותו של המנדט הבריטי בארץ. מערכת הבריאות הציבורית הייתה בחיתוליה ועל היישוב העברי היה לתמרן בין צרכי האוכלוסיה, לבין נוקשות השלטון הבריטי.

מאידך, הבריטים היו מתודולוגיים מהתורכים העות׳מאנים, וכניסתם לארץ התאפיינה, בין השאר, בגיבוש תוכנית לפיתוח והסדרה של מערכת בריאות מקומית לרווחת כלל תושבי הארץ, יהודים וערבים.

במאי 1918 יצאה פקודת הבריאות הראשונה מטעמה של ממשלת המנדט הבריטי, שכללה, בין השאר, סעיף אודות חובת רישום רישיון רופא, ובה זכות הממשלה לשלול את הרישיון כראות עיניה. בשנים ההן קיבלו הרופאים-העולים את הרישיונות שלהם מייד עם הגיעם לארץ, וכך אפשר היה לקבוע מתי עלה כל אחד מהם, על פי מספר רישיון הרופא שלו. מספר רישיונו של אשרמן היה 90.

ב-1920 כבר הוחלף השלטון הצבאי באזרחי. שמו של המושל האזרחי הראשון, הרברט סמואל, מונצח באחד הרחובות הארוכים בתל-אביב, שנמתח לכל אורך חוף הים, מדרום לצפון.

אולם, תקציב מחלקת הבריאות הבריטית הוגבל והסכומים שהופרשו לטובת הישוב היהודי היו זעומים. לפי ההיגיון הבריטי יכלו היהודים לגייס כסף מאחיהם בגולה כדי לקיים את שירותי הבריאות שלהם, דבר שהערבים לא יכלו לעשות, ולכן לנוכח מצבם הכלכלי הרעוע של הערבים חובה על הממלכה לעזור להם.

ממחקריה של פרופ’ שפרה שורץ, חוקרת ההיסטוריה של מערכת הבריאות בארץ באוניברסיטת בן גוריון, ניתן ללמוד כי זרעי פעילותו של ארגון “הדסה” בארץ נבטו במהלך ביקורה של הנרייטה סאלד בישראל בשנת 1912 עם מותו של הנדבן והתורם האמריקאי נתן שטראוס.

בשובה לארצות הברית ייסדה סאלד את ״הסתדרות נשים ציוניות הדסה״ ששמה לה למטרה ראשית לפעול לקידום הבריאות בארץ ישראל.


ספריית יונס וסוראיה נזריאן | אוניברסיטת חיפה / ארכיון ‘ארגון נשות הדסה’ / צילום | צלם לא ידוע
1925 | אשרמן בצילום קבוצתי עם אחיות ההסתדרות המדיצינית ‘הדסה’

במקביל להקמתה של תחנת טיפת חלב בירושלים בשנת 1913, יזמה ״הדסה״ הקמתו של בית חולים בתל-אביב. אבן הפינה לבית החולים הונחה בשנת 1914, אך לנוכח אירועי המלחמה ועם הקפאת  הפעילות הרפואית על ידי הטורקים, נעצרו גם התוכניות הללו.

“הדסה” חידשה את יוזמתה להקמת בית החולים בתל-אביב בשנת 1921. מאורעות תרפ”א 1921 ביפו וסגירת בית החולים העירוני “שער ציון”, שהגישה אליו נחסמה בגין המאורעות, הובילו להחלטה על פתיחת מתקן אשפוז זמני לפצועי המאורעות בבניין ‘מלון ספקטור’ ברחוב נחלת בנימין, שהפך תוך זמן קצר לבית חולים לכל דבר ונקרא ״הדסה״.


הארכיון הציוני המרכזי / צילום | צלם לא ידוע
1925 | בניין בית חולים הדסה / מלון ספקטור / רחוב נחלת בנימין, תל-אביב
היום כבר אין  את מי לשאול, אבל ככל שאני יודעת, היה זה סבי שיילד את חיים גורי באוקטובר 1923, ב’מלון ספקטור'”, מציינת דניאלה שותפה פעילה בהוצאה לאור של ספריו של המשורר חיים גורי, בעשור האחרון לחייו.

בשנת 1928, הועתק בית החולים הזה לבניין קבע ברחוב בלפור תל-אביב שם זכה לשמו המוכר “הדסה בלפור” . הפעלתו התאפשרה במימון משותף של “ארגון נשות הדסה”, עיריית תל-אביב וממשלת המנדט.


ספריית יונס וסוראיה נזריאן | אוניברסיטת חיפה / ‘ארגון נשות הדסה’ / צילום | צלם לא ידוע
בית הבריאות שטראוס | מבט מרחוב מזא”ה

בשנת 1931 עברה הפעלת בית החולים באופן מלא לידי עיריית תל-אביב ובית החולים נקרא מאז
״הדסה תל-אביב״.


© מוז”א – מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב | צילום | צלם לא ידוע
2 ביולי, 1942 / פתיחת מחלקת יולדות בבית החולים ‘הדסה – תל-אביב’ / במרכז: ד”ר אשרמן | משמאל: ישראל רוקח, ראש העיר תל-אביב, באותה עת | קיצונית מימין: מלכה אשרמן

צלם | פאול גולדמן / אוסף | גולדמן / © מוז”א – מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב
רגע הלידה המכריע / ד”ר אשרמן אוחז בילוד

ארכיון המדינה | אוסף זולטן קלוגר
שנות ה-40 | החיים במחלקת יולדות ב’בית החולים הדסה – תל-אביב’

ארכיון המדינה | אוסף זולטן קלוגר
שנות ה-40 | החיים במחלקת יולדות ב’בית החולים הדסה – תל-אביב’

ארכיון המדינה | אוסף זולטן קלוגר
שנות ה-40 | החיים במחלקת יולדות ב’בית החולים הדסה – תל-אביב’

הארכיון הציוני המרכזי / צילום | צלם לא ידוע
1935 – 1940 | החיים במחלקת יולדות ב’בית החולים הדסה – תל-אביב’

ארכיון המדינה | אוסף זולטן קלוגר
שנות ה-40 | החיים במחלקת יולדות ב’בית החולים הדסה – תל-אביב’
התרחבות העיר תל-אביב – יפו ובעיקר ריבוי עצום במספר הלידות, שנתמכו בחוות דעת מקצועיות ובדיווחים שוטפים של הרופא הראשי הביאו את פרנסי העיר לקבל החלטה מעשית ולהעביר את מחלקות הנשים והיולדות מבית החולים הדסה-בלפור, למבנה מרווח יותר בעיר.

זה נמצא במבנה נטוש, בפאתי הכפר הטמפלרי “שרונה” ששימש במקור בית-ספר לילדי הטמפלרים, ומאוחר יותר מוסד חינוכי לנוער ההיטלראי. המבנה היה צמוד למחנה הצבאי בקריה “מחוץ לעיר” במונחי נוחות גישה והגעה, ונבחר לשמש ‘בית היולדות העירוני’. חשוב היה לו, לאשרמן, שייקרא וייאמר ‘בית היולדות’ ולא בית החולים .
פרופ’ אשרמן מונה למנהלו, וכך כתב לקראת המעבר: ״עוד מעט וחיים יהודיים חדשים יפכו באותם החדרים, שבהם רחפו לפני זמן קצר סיסמאות נאציות.”


אתר תל-אביב 100 / צילום | צלם לא ידוע‎
1931 | בית הספר ב’שרונה’ | בסוף שנות ה-40 הוקצה להקמת ‘בית יולדות בקריה’

צלם | פאול גולדמן / אוסף | גולדמן / © מוז”א – מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב
1951 | טקס השקת ‘בית יולדות בקריה’ | קהל רב הוזמן לאירוע

צלם | פאול גולדמן / אוסף | גולדמן / © מוז”א – מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב
1951 | טקס השקת ‘בית יולדות בקריה’ | צוות האחיות מקבל את פני הבאים

צלם | פאול גולדמן / אוסף | גולדמן / © מוז”א – מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב
1951 | מלכה אשרמן | בשמלה לבנה עם כובע רחב-שוליים | מאזינה לנאומים בטקס השקת ‘בית יולדות בקריה’

צלם | פאול גולדמן / אוסף | גולדמן / © מוז”א – מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב
1951 | הרב איסר יהודה אונטרמן – הרב הראשי השלישי לתל-אביב – מתקין מזוזה בכניסה ל’בית יולדות בקריה’. מאוחר יותר היה לרבה הראשי האשכנזי של ישראל

אשרמן בירך על כך שסוף-סוף יהיה גם חדר צירים. דבריו מעידים שוב ושוב  על יחסו אל היולדת ומיקומה במרכז האירוע, תוך רגישות גבוהה למצבה:

כיום מתענה רבות אשה הבאה ללדת, עד שהיא זוכה להתקבל לחדר הלידה. את מרבית שעות לידתה היא מבלה בחדר ההמתנה העלוב או בפרוזדור הסמוך, אגב ישיבה או עמידה, ועיניה כלות מייחלות למיטה או לפחות לעגלת יולדות שעליה תוכל לכרוע. הצירים התוקפים אותה תכופות מקימים אותה על רגליה, והיא נצמדת במלוא גופה הכאוב והמעוות מיסורים על פני הקיר שלפניה ומרטיבה אותו בדמעותיה.
״גרוע מכול הוא, שבאותן השעות הארוכות אומללות נבצר מאיתנו  להקל על ידי זרוז הלידה או שכוך המכאובים, הואיל והם דורשים שכיבה במיטה והשגחה מצד הרופא והמיילדת.״

מסתבר שבאותו זמן היו בחדר הלידה רק 4 מיטות, ״לסבל זה יושם קץ בבית היולדות החדש, אגף הלידה יופרד ויאורגן כיחידה עצמאית, דוגמת חדרי הניתוח שבבית החולים.״


הארכיון ההיסטורי של תל-אביב – יפו
15 בדצמבר, 1949 | ‘ידיעות תל-אביב’ | חוברת בית-החולים העירוני הדסה ושירות הרפואה הציבורית / ד”ר יוסף אשרמן | “לקראת העברת מחלקת היולדות לקריה”

עוד כותב אשרמן  על הצורך בהוספת מיטות, בשל החלטת האו״ם על הכרה במדינת ישראל, והצפי לגלי עלייה גדולים לארץ.

נאמן לעקרונות על פיהם פעל כל חייו, הוא כותב:

נשאלת השאלה האם העיריה אחראית לאשפוז כל הנשים המתגוררות בשטח שלטונה המוניציפאלי, שאין ידן משגת ללדת בקליניקה פרטית? דעתי היא: הן ! אף אבות העיר, שבתקופת המנדט דאגו לחינוך, עזרה סוציאלית ואשפוז גם בשביל התושבים היהודים בני יפו השכנה, לא יתנו כמדומה תשובה שונה מתשובתי…. מחד גיסא אנו מאמצים את כל כוחותינו לשם הגברת העלייה מחו״ל, ומאידך גיסא נחניק במו ידינו את העלייה הפנימית.
״מיטות ולא ׳מיטות סדום׳ – זוהי דרישתנו !״ הוא מסיים את מאמרו.
בית החולים ברחוב בלפור, ששמו הוסב ב-1973 ל”הדסה-רוקח” על שמו של ראש העיר השני של תל-אביב, המשיך לשרת את תושבי העיר ופעל ברציפות עד שנת 1992.

נכדו הבכור של אשרמן, ליאור, נולד ב-1950 מעט לפני שעברה מחלקת יולדות בבית החולים בבלפור למשכנה החדש בקריה, אבל נכדתו, דניאלה, שנולדה ב-1951, כבר זכתה להיוולד ב”בית היולדות לנשים” שנחנך ב-22 ביוני 1951.

בשנת 1956 אשרמן מונה לפרופסור-אורח בגינקולוגיה, באוניברסיטה העברית בירושלים.

בדברי הברכה בטקס השקת בית היולדות התלוצץ אשרמן ואמר ש״העברת בית היולדות ממרכז העיר לפינה צדדית תגרום נחת-רוח לדרי הרחובות הסמוכים לבניין בית החולים, שלא שכחו עדיין את צווחות היולדות שהיו מדריכות את מנוחתם ימים כלילות.״

“בית יולדות הקריה” פעל ברציפות עד 1997. עם סגירתם, הועברו השניים למרכז הרפואי ע”ש סוראסקי תל-אביב שכלל גם את בית החולים העירוני ע”ש איכילוב.

באוקטובר 1961, הגיע אשרמן לגיל פרישה, אולם ככל שזה היה תלוי בו, פרישה לא היתה אפשרות מעשית. אשרמן היה רופא במובן המלא של המושג, גינקולוג בעל שם עולמי, אידאליסט, איש שהוביל שינויים חברתיים ומהפיכות בתחום הגינקולוגי.

זה היה האיש, בזה היה כוחו, ואך טבעי היה שנעתר ברצון להמשיך לשמש בתפקידו כיועץ מיוחד בתחום הגינקולוגיה, מעמד שאפשר לו להמשיך ולהיות בקשר עם נשים, עם עולם הרפואה והגינקולוגיה, עם ‘בית היולדות בקריה’ – עולמות שהיו כה קרובים לליבו ובפועל, גם אחרי 41 שנות עבודה מסורות, שהחלו בפברואר 1920 בעקבות פנייתה של הנרייטה סאלד, המשיך אשרמן בעבודתו, במסירות, עד יומו האחרון, ב-9 באוקטובר, 1968.

זמן קצר אחרי העברת מחלקת הנשים עבר מערך טיפות החלב לפיקוח משרד הבריאות.

היום עומד על חורבותיו של בית החולים הדסה, בין הרחובות בלפור למזא״ה פרויקט מגורים גדול, רובע לב העיר, שאותו תיכננה עדה כרמי-מלמד, האדריכלית ובתו של דב כרמי. ובתוך הפרויקט החדש הזה, בולטים שני בניינים זהים – שזכו לשם ״בית התאומים״. זהו בניין שנבנה בסגנון האקלקטי של שנות ה-20, על ידי האדריכל יוסף ברלין והמהנדס ריכרד פסובסקי. במשך שנה אחת שימש כבית-הספר לאדריכלות של תל-אביב, אבל מייד אחר כך היה חלק מבית החולים ״הדסה״. הבניינים שופצו והיום שוכנים באחד גלריה שלוש והמוסד התל-אביבי ״תולעת ספרים״ ובבניין השני נמצא מרכז הצעירים של עירית תל-אביב-יפו.

גוסטב אשרמן היה הראשון מבני משפחתו שהחליט לעלות לארץ ישראל. שנים אחר כך עלו בזה אחר זה שלושה אחיו: אוטו, אדוארד ואוסקר ושתי אחיותיו: אידה ומלווינה. שניים מהם קנו שם ופרסום בזכות עצמם:


ארכיון ‘הצלמניה’ / צילום | רודי ויסנשטין
מרים ויסנשטין | “דודה מרים” / בתה של מלווינה, אחותו של גוסטב אשרמן ורעייתו של הצלם רודי ויסנשטין / צילום שהפך למותג ‘הצלמניה’
“דודה מרים, בתה של מלווינה ולימים אשתו של רודי ויסנשטיין מ’הצלמניה’, סיפרה לי שהם עלו ארצה עם ההורים ועם האומנת הצ’כית שהיתה להם כאם” יודעת דניאלה לספר. “רודי היה הצלם הרשמי של הטקס, לצד צלמים נוספים  שהוזמנו לתעד במצלמתם את ההכרזה של הקמת מדינת ישראל ב-14 במאי, 1948. הצילום הזה הפך לצילום האייקוני של הכרזת המדינה מאז ועד בכלל.

 


ארכיון ‘הצלמניה’ / צילום | רודי ויסנשטין
יום שישי, ה’ באייר תש”ח, 14 במאי 1948 / טקס הכרזת העצמאות / בית דיזנגוף, שדרות רוטשילד 16, תל-אביב

ארכיון ‘הצלמניה’ / צילום | רודי ויסנשטין
יום שישי, ה’ באייר תש”ח, 14 במאי 1948 / מול בית דיזנגוף בשדרות רוטשילד / הצלמים שלא צילמו את טקס הכרזת העצמאות

אוטו, אחיו של סבא, פתח ב-1939 את “קפה אשרמן”  ברחוב אלנבי 40, העתק, או שמא מחווה, ל’קפה אשרמן’ שהיה בשעתו מוסד חברתי-תרבותי-תוסס אידאולוגיה-ציונית בפראג.״


ארכיון ‘הצלמניה’ / צילום | רודי ויסנשטין
1938 / חזית ‘קפה אשרמן’ / רחוב אלנבי 40, תל-אביב

לא נותר תיעוד רב לעשייה הענפה  של בני ובנות שושלת אשרמן. אחדים מהם היו ממקימי הרצליה ועסקו בעיקר בחקלאות ואחרים היו ממקימי כפר סבא ורעננה.


ארכיון ‘הצלמניה’ / צילום | רודי ויסנשטין
משפחת אשרמן בהרכב מלא, בחגיגת יום הולדתו ה-40 של אוטו אשרמן, בביתו בהרצליה. במרכז | מלכה אשרמן / בקצה מימין | אשרמן עם סיגריה

ארכיון ‘הצלמניה’ / צילום | רודי ויסנשטין
משפחת אשרמן בביקור משפחתי ברחוב הנדיב, הרצליה / משמאל לימין | נינה אשרמן, יוסף (גוסטב) אשרמן, מלכה אשרמן, מרים ויסנשטין, אידה קליין (אחותו של גוסטב אשרמן). מעבר לגדר | אוסקר אשרמן ואלה פלג.

ארכיון ‘הצלמניה’ / צילום | רודי ויסנשטין
1941 | אוטו אשרמן נוטע עץ בביתו ברחוב הנדיב, הרצליה
יישובי הראשונים ההם שנקראו אז מושבות אבל היו בעצם כפרים, גדלו והיו לערים תוססות, כל אחת  מהן עם אופי ייחודי משלה, ואולי הן המצבה החיה לפועלם החלוצי הנלהב.