פרופ׳ מנחם קליין מתאר בספרו ״קשורים״ שבסוף המאה התשע-עשרה הייתה יפו העיר המפותחת ביותר מבין שלוש הערים המעורבות הגדולות – יותר מחברון ואף יותר מירושלים. יפו הייתה העיר המודרנית, עיר חילונית וקוסמופוליטית, שער לעולם. דרך הנמל הגדול ניהלה העיר חיי מסחר ערניים. אוניות קיטור הביאו עמן תיירים, ורבים מהם המשיכו במסעם מיפו לירושלים ברכבת; תחנת הרכבת ביפו, שנקראה “תחנת מנשייה”, נחנכה כבר בספטמבר 1892 והייתה התחנה הראשונה שהוקמה במזרח התיכון מחוץ למצרים ולתורכיה (כעבור שלושים שנה הוקמה תחנה נוספת ברחוב יהודה הלוי, סמוך לבית המכס, ואת שרידיה אפשר לראות גם היום). כדאי לזכור שהאימפריה העות׳מאנית הייתה מרחב אחד ללא גבולות. ורק כך אפשר לדמיין את אותו שירות מוניות שהציע נסיעות לקהיר, לביירות ולדמשק, ואת מערכת החינוך המודרנית שכללה בתי ספר בינלאומיים – צרפתי, איטלקי ובריטי. עשירי יפו, נוצרים ברובם, התגוררו בבתי מידות מרווחים בשכונות עג’מי וג’בליה, השכונות החדשות שקמו מדרום לעיר העתיקה. אחרים – בעיקר מוסלמים, אך מאוחר יותר גם יהודים – עברו לגור בשכונות הצפוניות, מנשייה וארשיד.

שמותיהן של שכונות היוקרה ההיסטוריות של יפו מעוררים כיום אסוציאציות שונות בתכלית. רבים מבתיהן נהרסו במלחמת העצמאות, יושביהם גורשו או ברחו, והם וצאצאיהם חיים כיום במחנות פליטים צפופים ועניים ברצועת עזה. חלק מהשכונות הפכו עם השנים לפניני נדל״ן ולאחרונה החל מתרחש בהן תהליך אגרסיבי של ג׳נטריפיקציה ובעקבותיו, אכלוס של בורגנות תל-אביבית חדשה.

את סמטאות יפו הציוריות גודשים בתי קפה קטנים, מסעדות אופנתיות וחנויות בוטיק מעוצבות – רובם בבעלות יהודית – ותחנת הרכבת הפכה למתחם קניות כשזכר “המקום שהיה” נוכח בצורת אדני הרכבת שמרצפים את השטח וקרון אחד בודד ומיותם מהימים של אז.

שריד אחרון ואותנטי של מסילת הרכבת, אפשר עדיין למצוא בקצה שכונת נווה צדק, סמוך לרחוב הרצל אך גם היא תיעלם בקרוב בתום העבודות על “הרכבת הקלה” ההולכת ונבנית.

חדור להט ציוני, החליט משה וילנר, לנוכח המציאות ביפו, לנסוע לירושלים ולחפש את דמות היהודי החלוץ שבא ליישב את הארץ ולגאול אותה. את דרכו לשם עשה בדיליז׳נס – עגלת משא רתומה לשני סוסים – כלי התחבורה העיקרי באותם ימים. המסע נמשך יומיים. היישוב היהודי בירושלים היה הגדול ביותר באזור; באותה תקופה 18,000 מתוך 30,000 תושבי ירושלים היו יהודים. רוב בניה של הקהילה היו יהודים ספרדים, ושלא כמו תושבי יפו המודרנית – דתיים.

לקראת סוף המאה, עם בוא העלייה הגדולה, הצטופפו העולים היהודים לירושלים בעיר העתיקה, בדירות שכורות שהיו בבעלות ערבים-פלסטינים, מה שהביא להתעשרותם של אלה ולתלות של היהודים ברצונם הטוב של בעלי הבתים הערבים. היו אז מי שקראו להפוך את ירושלים למרכז היישוב העברי, אולם היה ברור לכול שבהיותה עיר דתית באופייה לא תתאים לרוח העלייה החלוצית, החילונית והמודרנית במהותה.

וכך, גם ירושלים לא ענתה על ציפיותיו של וילנר, כפי שכתב ביומנו:

צילום | צלם לא ידוע
פנים ‘ספריית שער ציון’, יפו | נוסדה ב-1888 על ידי ‘אגודת עזרת ישראל’ ונקראה אז ‘בית עקד ספרים’ | קיבלה את שמה ‘שער ציון’ בשנת 1891 | לפני כן, בית החולים ‘שער ציון’

באדיבות | ‘בית אריאלה’ / צילום | מאיר שפירא
11 באוגוסט, 2009 | ספריית ‘שער ציון – בית אריאלה’ | מאז 1977 במשכנה בשדרות שאול המלך 25, תל-אביב

יחד עם אחיו, העיתונאי אלעזר, הקים שמעון רוקח גם את ״אגודת עזרת ישראל״, שביקשה להקל על קשיי הקליטה של העולים.

וילנר ורוקח ראו עין בעין את מצוקת התושבים היהודים של יפו, נרתעו מהקרבה והדמיון התרבותי, החברתי והאנושי בין היהודים והערבים וחלקו את האידאולוגיה והשאיפה להוציא אותם משם, ״להרחיקם למרחב מתוך הסמטאות העקלקלות והצפופות, לתקן ולשפר את תנאי חייהם”.

כך נולד הרעיון לייסד שכונה עברית מחוץ ליפו. כדי לממשו הקימו האחים רוקח, יזמים באופיים ובעלי הון, חברה שרכשה בין הפרדסים, בדרך לירושלים, חלקות אדמה שהרשויות המקומיות הפשירו לבנייה. האחים ביקשו לקרוא לשכונה ״נווה שלום״. אבל מהר מאוד התגלה שאין בה מקורות מים וזו גם היתה הסיבה שהאדמה החקלאית הופשרה לבנייה. אך באותם ימים פירוש הדבר היה כי האזור אינו מתאים למגורים.
בשלב הבא קנו האחים חלקת אדמה מצפון ליפו. את החלקה קנו מאהרון שלוש, יזם נדל”ן בעל חושים עסקיים מפותחים. שלוש החליט למכור את הקרקע במחיר נמוך מערכה בשוק ואף היה מוכן לדחות את קבלת התמורה בשנה, משום שהעריך כי בניית שכונה חדשה תביא במהרה לעלייה בערך הקרקע והנכסים באזור, והוא יוכל ליהנות מפירותיה. הוא צדק בהערכתו. השטח שרכשו השניים חולק ל-48 תת-חלקות שנמכרו למעוניינים, חלקו הוקצה לצורכי ציבור ולסלילת כבישים, ובניית השכונה החדשה יצאה לדרך.

השכונה הוקמה במודל של קואופרטיב ומונה לה ועד מנהל. הוועד החליט שהבתים ייבנו במימון התושבים באמצעות חשבון משותף. כל תושב שילם מסים חודשיים והוועד ניהל את החשבונות, פיקח על הבנאים, רכש חומרי בניין ודאג לפיתוח השטחים הציבוריים ולסלילת הכבישים. (יתכן שזה המודל ששימש השראה לקבוצות הרכישה של ימינו אנו, שמטרתן, בין השאר, להוזיל עלויות בנייה ולהבטיח איכות וסיום פרויקטים בזמן).

לפי החלטת הוועד, עשרת התושבים הראשונים של השכונה נבחרו בהגרלה בין 48 הרוכשים. ואלה השמות שעלו בגורל: שמעון רוקח, משה וילנר, דוד זונו, אברהם ברד, יוסף בז׳רנו, חיים גרינהוץ-איצי בקר, וולוויל ויוסיל שפילר, ישראל דונדוקוב, אלטר מושלי וראובן רבינוביץ. הגופים הביורוקרטיים של השלטון העות’מאני לא הכירו בחלוקה משנית של הקרקעות בשכונה, אבל המתיישבים החדשים מצאו פתרון יצירתי ורשמו את כל החלקות על שמו של אדם אחד.

בסופו של דבר, שתיים מן המשפחות לא הצליחו לארגן את ההון הדרוש ולשלם עבור בניית ביתן, ובשכונה החדשה שנוסדה ונקראה “נווה צדק” נבנו בשנת 1887 שמונה בתים בלבד.

הערבים, מצדם, לא ששו לשתף פעולה עם האידאולוגיה הזאת וכבר אז פרצו לא מעט סכסוכים וקטטות בין הפועלים היהודים והערבים.
בסופו של דבר נבנו בתיה הראשונים של נווה צדק בעבודה מעורבת. וילנר עצמו קיבל אישור בנייה לבית דו-קומתי עם שמונה חדרים, אלא שבפועל בנה רק קומה אחת. לימים פנה אל העירייה בבקשה לקבל זיכוי על תשלומי המיסים שנגבו ממנו על פי הרישיון ולא על פי מה שבנה בפועל. משפחת וילנר התגוררה בבית שנמצא היום ברחוב רוקח 32 אם כי אז היה שמו רחוב שלוש.

בתיה של נווה צדק נבנו בהתאם לכללי האדריכלות המודרנית של אותם ימים, וחדשנותם הייתה בכך שבכל אחת מן החצרות היו ״בית תבשיל״ ו״בית כיסא״. 

שנים אחר כך נבנתה שכונת “נווה שלום” בצמוד לנווה צדק, על אותן אדמות שרכשו בזמנו האחים אלעזר ושמעון רוקח.

בזכרונותיו, מגולל וילנר בפרוטרוט את לידתה של נווה צדק, את החששות להתרחק מיפו, את רכישת האדמות מידי אהרון שלוש, את החלוקה למגרשים, ואת הקמת בתיה הראשונים של השכונה ממנה תצמח בהמשך תל-אביב.

וכך החליפו אנשי נווה צדק שומר בשומר ״עד שלבסוף פנו לעזרת הממשלה, באמצעות הקונסולים, וזו העמידה עשרה אנשי צבא תורכים להגן על נווה צדק״

חייהם של החלוצים בנווה צדק לא היו קלים. הגניבות היו רק מקור אחד של קושי. בשכונה המרוחקת לא היו מים זורמים, ועקרות הבית נאלצו להרחיק לכת קילומטרים בדרכים לא כבושות ולסחוב דליי מים מיפו. עתה הוחלט לקדוח שתי בארות בשני קצות השכונה ״ואחד מעולי תימן – יוסיף שמו – היה ‘שר המשקים’ של השכונה, שואב המים. הבארות עמדו פתוחות ושימשו מקום מקלט לחתולים ולעכברים ושאר שרצים עם רמשים וריח צחנה ובאשה עלה תמיד מן המים. הספקת המים הייתה תלויה גם במצב רוחו ובפיכחותו של שר המשקים. פעמים שהיה נעלם ליום תמים או מתבסם קצת ולא במים, ויושבי השכונה לקו בצימאון.״

אספקת המים פתרה רק קושי אחד מרבים שהפכו את החיים בנווה צדק לחלוציים ממש. היעדר טכנולוגיה כלשהי הקשתה מאוד על ניהול חיי היום-יום. המונח ״עקרת בית״ קיפל בתוכו עבודה פיסית קשה: סחיבת מים, הליכה יום-יומית לשוק (לא היו מקררים), בישולים יומיומיים, ניקיון הבית, סידור החדרים, כביסות בדודים גדולים (בהיעדר מכונות כביסה), תליית הכביסה וקיפולה אחר כך. ככל שהמשפחה הייתה גדולה יותר, כך הייתה עבודתה של עקרת הבית קשה יותר. על כתפה הייתה הדאגה לילדים, להאכיל אותם ארוחת בוקר ולשלוח אותם לבית-הספר. גנים לא היו, אז, והקטנים היו בבית.

כעבור זמן קיבלו אנשי השכונה מגרש במתנה ובנו עליו בית כנסת. בית הכנסת “מראות הסולם” ברחוב רוקח 20, חולק לשניים, כדי לאפשר גם למאמינים אשכנזים וגם למאמינים ספרדים להתפלל בנוסח התפילה המוכר להם. בחלוף הזמן ועם השינויים האורבניים שהתחוללו בשכונה, הוזנח הבניין והתפורר וכיום אפשר לראות רק את המדרגות שהעניקו לו את שמו, שנותרו בצידו השמאלי של הבניין.

כך תיאר עוד דייר בשכונה, דוד סמילנסקי, אביו של יזהר סמילנסקי, הידוע יותר בשם ס. יזהר.

בצמוד למשפחת וילנר גרה משפחת בז׳רנו שבחצרה הייתה הגינה היחידה בכל השכונה. בז׳רנו גם היה ״הראשון שהתקין חדר שימוש פרטי בחצרו״ וגם חפר באר פרטית משלו. רק ב-1921 קרא ועד השכונות בשמות שני הרחובות של נווה צדק. האחד נקרא על שמו של שמעון רוקח, והרחוב השני, המקביל על שמו של הבילו”יי מנחם שטיין, הרופא היהודי הראשון ביפו ׳המודרנית׳.

מזכרונותיו של יצחק רוקח אפשר ללמוד לא רק שבין חצרות בתי השכונה לא היו גדרות, אלא גם על הקשרים המשפחתיים בין הדיירים הראשונים. משה וילנר נשא לאישה את אסתר כהן, אחותו של שלמה זלמן כהן שהיה שכנו מימין. שלמה כהן עצמו היה נשוי למלכה, אחותו של שמעון רוקח. כותב יצחק רוקח, בנו של שמעון רוקח, בזכרונותיו:

והוא ממשיך ומספר על חמישה הילדים שנולדו ברחוב רוקח שבשכונת נווה צדק: “שרה, שאחרי נישואין כושלים, התחתנה עם חקלאי מכפר סבא, רבקה, שנישאה לשמואל גרשמאן , נדבן ידוע, שעסק במסחר עצים במצרים ואחר כך בדנמרק״. לימים נודע כי תרומתו אפשרה את תרגומם והוצאתם לאור של כתביו ונאומיו של זאב ז׳בוטינסקי. גרשמאן התנה את תרומתו בכך שההכנסות מהספר יילכו ליורשיו של ז׳בוטינסקי וששמו לא יוזכר בשום מקום , ״אני עושה את המעשה הקטן הזה כתשלום חובה על מה שלמדתי מכתביו של ז׳בוטינסקי ומנאומיו.״ הסביר.

אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | יוסי ריבק
2019 | מצבותיהם של רבקה (וילנר) ושמואל גרשמן | בית העלמין “הישן” | רחוב טרומפלדור, תל-אביב – יפו

״מלכה, הבת השלישית,״ ממשיך רוקח בתיאורו, ״שמה הלם אותה: מראה נאה, רצינית, יחד עם חיוך טבעי על שפתיה, טובת לב. בתקופה מסוימת עזרתי לה בלימודיה בשפה הצרפתית והיא חזרה איתי על פרקים בתנ״ך ובגמרא… שנישאה לימים לרופא הנשים הנודע, יוסף אשרמן…

״בת הזקונים בין הבנות, רחל, הראתה מילדותה נטייה להוראה. היא הצטיינה בלימודיה והייתה מפורסמת כדוגמא למורה מסורה ומשכילה…

״אחרון אחרון נולד לר׳ משה וילנר ״קדיש״, זאת אומרת בן…. הוא היה בערך בן גילו של אחי ישראל וכשכן טבעי שהיה גם חברו, הוא למד הרבה יותר תורה תנ״ך וגמרא.״ כשסיים את הלימודים נשלח לאמריקה, לימד עברית לפרנסתו, ולשלם את שכר הלימוד באוניברסיטה שם למד משפטים. בסיום הלימודים חזר ארצה ופתח משרד עורכי דין ונוטריון בשדרות רוטשילד 91 בתל-אביב”.

ונווה צדק ההיא – הייתה שכונה עם חזון, מנוהלת בניהול מרכזי של קואופרטיב, מתובלת בחלוציות ציונית הולמת, שדייריה הראשונים חיו כמעט כמשפחה אחת גדולה. וילנר, היה בעל חנות מכולת ״שנתמזגו בו,״ כפי שכתב יעקב מישלי, בן אחת ממשפחות המתיישבים הראשונות, ״כל התכונות של ׳ליטוואק׳ טיפוסי… משה וילנר היה ׳בעל קורא׳ (קריין) מובהק. הוא היה מתרחק מן הבריות וחיי לו חיי צנע עם אשתו יפת התואר שנתברכה בבנות ומה גדל לבסוף אושרו כשנולד לו בן זקונים״. משה וילנר היה אהוב על הבריות, והאווירה בבית הייתה אווירה דתית בדרך כלל, כיאות ל(כמעט) בוגר ישיבת “מיר” הידועה, ובנו של שמריהו וילנר, שהיה בווילנה ראש ישיבה בעצמו. השכלה עמדה בראש סדר העדיפויות בבית משפחת וילנר.

בשנת 1908 סיימה את לימודיה ב”בית-הספר העירוני לבנות ביפו” ואחר כך, כמו שתי אחיותיה לפניה ובתה אחריה, נרשמה ללימודים בבית-הספר התיכון הראשון שבו לימדו בשפה העברית, ״הגימנסיה העברית הרצליה״.

אוסף פרטי | דניאלה די-נור
1910 | תעודת הגמר של מלכה וילנר | בית הספר ‘חובבי ציון’

בשנת 1910, זה לא היה מובן מאליו לשלוח ילדה, שלישית במספר, ללימודים תיכוניים. היתה זו תקופה שבה אפילו במתקדמות שבמדינות העולם נחשבו נשים עדיין לבנות מעמד נחות, בבעלות איזשהו גבר – אבא, אח, בעל או בן.

וילנר, התקשה במימון לימודי ילדיו ונזקק לסיוע כספי. לימודי כל חמשת ילדיו התאפשרו בזכות בן אחיו,
ישראל אהרוני, שלא רק לימד בגימנסיה, אלא היה נשוי ליהודית גולדין בתו של אחד ממייסדי רחובות ואחד מבעלי המניות במוסד החינוכי, וכך ובזכות הצטיינותם, זכו בני משפחת וילנר למלגות לימוד מלאות.

בשנת 1909, אותה שנה בה (ב-11 באפריל) נערכה “הגרלת המגרשים” של אחוזת בית על ידי עקיבא וייס, השנה בה “נולדה” העיר תל-אביב, הועברה הגימנסיה מהעיר יפו לרחוב הרצל בתל-אביב. אז גם הוחלף שמה מ״הגימנסיה העברית יפו״ ל״גימנסיה העברית הרצליה״ על שמו של בנימין זאב הרצל.

בדרכה אל לימודיה במחזור השני של גימנסיה הרצליה, בשנת 1910, לא הייתה צריכה מלכה לחצות את הרחוב הראשי, רחוב הרצל.
בהרצל 2 פינת אחד העם, חלפה על פני ביתו של עקיבא וייס משמאל, וביתו של פולאק מימין. כנראה שבדרכה זו חלפה גם על פני ביתו של אידלסון, ברחוב יהודה הלוי 18, זה שלימים שמו יונצח ברחוב בו יקימו היא ובעלה את ביתם.
בצמוד לגימנסיה התגוררו מנחם שיינקין, חבר ההנהלה, בן ציון מוסינזון, המנהל השני של המוסד החינוכי, ומשפחת מטמון-כהן, משפחתו של מי שהיה מייסדה ומנהלה הראשון של הגימנסיה.

אוסף פרטי | דניאלה די-נור
1917 | תעודת בגרות של מלכה וילנר | ‘הגימנסיה העברית הרצליה’

אוסף פרטי | דניאלה די-נור
1917 | תעודת בגרות של מלכה וילנר | ‘הגימנסיה העברית הרצליה’

הארכיון הציוני המרכזי / צילום | צלם לא ידוע
1914 | תמונת המחזור השני של ‘הגימנסיה העברית הרצליה’ | מלכה וילנר בשורה ראשונה, שנייה משמאל