ההכרזה: “העיר הלבנה” – אתר מורשת תרבות עולמית

באדיבות | ניצה סמוק אדריכלים
2004 | ‘דו”ח ההכרזה’ של אונסקו שימש קטלוג לתערוכה “לגור על החולות”. אוצרת התערוכה | אדריכלית פרופ’ ניצה סמוק, מי שהקימה בשנת 1990 את מחלקת השימור בעיריית תל-אביב ועמדה בראשה עד 2002 | התערוכה הוצגה ב’ביתן הלנה רובינשטיין’ ומאז נודדת ברחבי תבל וגורפת שבחים

בשנת 1990 הוקם בעיריית תל-אביב – יפו “צוות שימור מבנים” על ידי אדריכלית השימור, פרופ’ ניצה מצגר-סמוק, אשר עמדה בראשו עד מאי 2002.

בשנת 1991 אושרה התוספת הרביעית ל”חוק התכנון והבניה” העוסקת בשימור אתרים. החוק העביר את סמכויות השימור לעיריות וקבע שעליהן להכין רשימות שימור ולהקים ועדות שימור שחבריהן  נבחרי ציבור.  כ-500 מבנים לשימור אושרו במהלך שנות ה-90 בתוכניות ‘נווה צדק’, ‘לב העיר’ ו’כרם התימנים’.  בינואר 2001 הופקדה תוכנית השימור של תל-אביב – יפו ואליה צורפה רשימה של כ- 1200 מבנים נוספים בעיר ההיסטורית. (תכנית זו אושרה סופית רק ב-2008).

בינואר 2002 הגיש צוות שימור מבנים את דו”ח ההכרזה לאישור אונסק”ו ונימק את הבקשה “בזכות ריכוז גבוה של מבנים בסגנון הבינלאומי במרכז העיר ובשל החפיפה בין תכנון הערים המודרני של סיר פטריק גדס עם האדריכלות המודרנית”.

ביולי 2003 הוכרזה העיר תל-אביב – יפו על ידי אונסק”ו כאתר מורשת תרבות עולמי תחת השם הרשמי: “העיר הלבנה”. ההכרזה מחייבת את העירייה והממשלה “שלא לבנות מגדלים בתחום שטח ההכרזה, שלא לפגוע ברקמה ההיסטורית ולמצוא דרכים כלכליות ואחרות לתמרץ ולעודד את שיקום המבנים והאתר”.

במקביל לתמיכה ביזמים, החלה העירייה להשקיע בשיפוץ, שימור ותחזוקה של הבניינים שבבעלותה, תוך כדי טיפוח השטחים הציבוריים הסובבים אותם, כחלק ממחויבותה כלפי אונסק”ו, בין היתר את הבניין ברחוב אידלסון 29, וכך נאמר ב’אתר העיר הלבנה’ של עיריית תל-אביב – יפו:

…הקמת ‘מרכז העיר הלבנה’ נעשתה מתוך הכרה בנוף האדריכלי הייחודי והחד-פעמי של תל-אביב – יפו, בה נמצאים למעלה מ-4,000 בניינים שנבנו בסגנון הבינלאומי, תופעה יוצאת דופן שאין לה כל מקבילה ברחבי העולם. ‘מרכז העיר הלבנה’ ממוקם ב’בית ליבלינג’ אשר ברחוב אידלסון 29, ושיקומו התאפשר בזכות פרויקט משותף וייחודי, של ממשלת גרמניה ועיריית תל-אביב – יפו, אשר יתמשך על פני עשור”. מאז ההכרזה ועם השינוי המואץ בדמותה של העיר, הפכה תל-אביב – יפו למוזיאון פתוח, לכול המבקש באמצעות בנייניה להתבונן ולחוות את יופיה, כמו גם את ערכיה והתהליכים האידאולוגיים והאורבניים השונים שעברה מאז תחילת המאה ה-20 ולהתרפק על עברה.

העיר הפכה אבן שואבת לתיירות מכול העולם. קבוצות-קבוצות של אנשים מקיפים את העיר במסלולים מסומנים, מלווים במדריכים, או באינפורמציה דיגיטלית, עיניהם נשואות אל הבניינים, סורקות את הפרטים האדריכליים, את הרחובות, מתבוננים ומקשיבים להסברים.


אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | יוסי ריבק
כיכר התרבות היא אחד ממיזמי הדגל שיזמה עיריית תל-אביב – יפו כשמלאו 100 שנים להיווסדה של העיר. היא משתרעת בין היכל התרבות לבין תיאטרון הבימה וגובלת בגן יעקב, שתוכנן בידי אביו של דני קרוון – אברהם – שהיה אדריכל הגנים הראשון של העיר, בשיתוף האדריכל יעקב רכטר. הכיכר מחברת בין שדרות ח”ן (חיים נחמן ביאליק) לבין שדרות רוטשילד וממוקמת במרכז ה”אקרופוליס” התרבותי של העיר, כפי שכונה האזור הזה ב’תוכנית גדס’, בשנות ה-20 של המאה הקודמת. אחרי ששימשה כמשתלה עירונית בשנות ה-30, חווה חקלאית, מגרש כדורגל, מגרש מסדרים מאולתר ולבסוף גם חניון, קיבלה את הטיפול הראוי לה, כאחד המרחבים הציבוריים החשובים והאהובים בתל-אביב – יפו ואולי בישראל כולה.
משום כך, בחר האמן בריצוף בצבע חול (לזכר הכורכר), בשדרת ברושים שהיו נפוצים באזור ונעלמו, ובגן שקוע שנועד להזכיר את המשתלה העירונית עליה הופקד אביו. מרכיב מהותי אחר בתכנון של דני קרוון, הוא גבעת דשא מלאכותית ועליה עץ שקמה, שניצבת בפינה הדרום-מזרחית של הכיכר – מחווה לשלושה השקמים ב’גן יעקב’ המופלא.
בשנת 2019, במלאת 100 שנים לבית-הספר באוהאוס, הושב הבניין לתפארתו, ממש כפי שהיה כאשר מלכה ויוסף אשרמן, עשו את צעדיהם בשביל הגישה המוצל, כשנכנסו בפעם הראשונה לדירתם החדשה אז, באביב 1937, למשך שנות חייהם.