דיירי “בית ליבלינג”

Sample Book
- פתיח
  - english_title:
  - deutsche_title:
  - hebrew_content:
    ארכיון פרטי | דניאלה די-נור / צילום | יוסי ריבק
    
    עיר היא כמו עץ. היא יצור חי. עיר מחפשת זהות, רוצה לבלוט, להיות אחרת, שונה מאחיותיה, למשוך תשומת לב. עיר היא כמו נערה, כמו אישה, שרוצה להיות יפה יותר מאחיותיה, רוצה שיאהבו אותה, שיחשקו בה. רוצה להיות במקומות היפים, לשכון בימים שבנופים, בסביבה נאה. ערים זקנות רוצות להיראות צעירות יותר, הן מתאפרות, מותחות קמטים, רוצות לספר על עברן המפואר, ולהתפאר. רוצות להיות היסטוריה. הן מתגאות ומציגות את אוצרותיהן ואת מחלצותיהן. מה יש לה לתל-אביב מכל אלה? – היא שכבר אינה צעירה כל-כך, ועדיין אינה זקנה דייה. היא יכולה לספר רק על נעוריה הלא כל-כך רחוקים. על חולות הים, על החלומות, התקוות, האידיאלים. יכולה לספר על צעירים שחשו את הסופה המתקרבת אל אירופה, והגיעו לכאן והביאו עימם את כל החדשני של אז – כל החדשני שבתפיסות החברתיות, הפוליטיות, התרבותיות והצורניות. אדריכלים צעירים ובנאים, שגדלו על ברכי המודרניזם הצעיר מאוד של אירופה, מודרניזם שחשף את הפשטות ואת המודרני, שדחה את כל המקובל, את 'האסתטיקה', הקישוטיות, ההצטעצעות, את החומרים השכיחים. הם הלכו אל השורשים, אל הקובייה, הכדור, הגליל, החרוט, המשולש, אל החולות, החצץ, המים, המלט והבטון. כמו אותם אדריכלים שעבדו אז בברלין, במוסקבה, בפריז, בפראג ובעוד ערים רבות. במעט שעוד נשאר בתוך הצפיפות של הערים הללו, הם בנו אל תוך המלחמה המתקרבת, אל סכנת ההרס של הפאשיזם, שאיימה על התרבות, על הקדמה ועל המודרניזם. כאן, הרחק משם, על החולות הלבנים, עירבבו סטודנטים לרפואה, למשפטים ולפילוסופיה חול בחצץ, במים ובמלט, ושפכו את התערובת לתוך תבניות עץ ומתכת. הם לחצו, הידקו והוציאו תחת ידיהם שורות ארוכות של לבנים ובלוקים אפורים, העמיסו ונשאו אותם אל הבניינים. הם הניחו אותם שורה על גבי שורה, בצורות ישרות, בזוויות ובמעגלים פשוטים, הרכיבו עליהם מסגרות ברזל ועץ, וכיסוי אותם בטיח, שהוא חול וסיד, וצבעו בלבן את הצורות הפשוטות, וכך כתבו שירה בחומרים פשוטים שיצרו חללים ורצף עירוני. כשמהלכים שם, הרחק מכאן, רואים את הבתים הבודדים, ששרדו שם באירופה, הבתים הלבנים, הפשוטים, השונים, האחרים כל-כך. הצהרה של מודרניזם מול האקלקטי, מול החוץ שאינו קשור לפנים, נגד הקיים שם. וכאן, על החולות, מול המבנים האקלקטיים, הקטנים, מול המזרחיות, מול הרבדים ההיסטוריים המכבידים-כאן, הצורות הפשוטות, הלבנות, שבנו על החולות הלבנים כשברקע הים הכחול והשמים התכולים, כאן הסגנון הזה, הסגנון הבינלאומי, סגנון הבאוהאוס, נראה מתאים כל-כך למקום החדש. נראה כאילו הוא נולד כאן, לכאן, לעכשיו של אז, של העיר הנבנית, של תל-אביב. הסגנון הזה כאילו בא לספר על האנשים שרצו לבנות כאן חברה חדשה, נקייה, חסכונית – ההיפך הגמור מהראוותנות והבזבזנות. סגנון, שהוא השקפת עולם ולא האילוסטרציה שלה, סגנון שתואם את הנוף, את החלומות, התקוות, האידיאלים הנפלאים של ניקיון ופשטות. רוב השמות נשכחו וזכורים רק למי שמחפש ומתעניין. כל אותם אדריכלים צעירים של אז, שלמדו בברלין, במוסקבה, באמסטרדם, בפריז. שאולי במקום אחר, בזמן אחר, בהיסטוריה אחרת, שהיתה זורמת באפיקים אחרים, אפיקים של רווחה ושלום, אולי חלקם כלל לא היה מגיע לכאן. במקום זה הם היו בונים שם, באירופה, את אותם מבנים המשתלבים בתוך התרבויות שם, והיו מנסים להביא לשם את הניגוד, את ההצהרה, ואת המהפך. ללא ספק, חלקם היה נע היום בשמי כוכבי הלכת של האדריכלות הבינלאומית, ואדריכלים צעירים היו עולים אליהם לרגל, כדי לרוות את צימאונם ביצירותיכם האדריכליות. אבל הם באו לכאן, גם משום שגירשו אותם משם על עוון היותם יהודים ועל היותם נושאי חיידקי הקדמה במחשבה ובתרבות. והם נשארו כאן, הרחק מהמלחמה, הרחק משם. על החולות ללא שם ותהילה, והם שקעו אל תוך השכחה של ההתבלות המהירה, מרוחות ים כחול, מהזנחה של לא אכפת. הברזלים חלו במחלות החלודה המתרחבת ומתנפחת, הדוחפת ומבקעת וסודקת את הטיח המתקלף, הנושר ומגלה את הלבנים והבלוקים. והמלט הדל, אין בכוחו לחבר ולאחד את החומרים. והחול חוזר לחולות שנעלמו בינתיים. וחזיתות הבתים מעוותות מאלימות האדם, שלא ראה את היופי הזה, שלא אהב את היופי הזה, והאדם מוסיף ליופי הזה ומשנה, ומחליף ומעוות עד כדי כך שאי-אפשר להכיר יותר, והיופי שהיה נעלם. והשירה הלכה לעולמה. וכל מה שהיה בתחילה, שהיה מדוד, שקול, פשוט, טהור ונכון, הזדקן, התקמט ובלה. תל-אביב שלי. עירי שלי. יש בך את השונה, הייחודי, האחר. יש בך כל מה שעיר בעולם היתה שומרת ומטפחת, חושפת ומתגאה ומציגה בפני כל. יש בך מה שאין בשום מקום אחר בעולם. ואנחנו כאן, היום, עכשיו, ואולי כבר סוף-סוף, אנחנו מנסים לעשות בך, לעשות לך, תל-אביב, את מה שלא עשינו בכול השנים שחלפו מהר כל-כך. ואולי היינו טרודים מדי ואולי לא היה זה הזמן והמקום. ואולי הגיע הזמן, כן הגיע הזמן, להציל את תל-אביב של כולנו. לנו, לכולנו, לתרבות. את תל-אביב של אז, ועימה כל אותה אמונה בפשטות של החיים ושל הצורות של תרבות, שהיא נכס השייך לא רק לנו, נכס השייך לעולם כולו. ”
    
    דני קרוון, שיר אהבה-קינה לעיר תל-אביב, בהקדמה לספרה של ניצה מצגר-סמוק "בתים מן החול, אדריכלות הסגנון הבינלאומי בתל-אביב. 1948-1931" (הוצאת משרד הביטחון, 1994)
  - english_content:
  - deutsche_content:
- הבניין ברחוב אידלסון 29
  - english_title:
  - deutsche_title:
  - hebrew_content:
    הבניין ברחוב אידלסון 29, תל-אביב - יפו
    
    זהו סיפורו של בניין אחד שנבנה בתל-אביב של ראשית המאה הקודמת בסגנון הבינלאומי (הבאוהאוס), ובחלוף כמעט מאה שנים ייהפך לסמלה של העיר הלבנה. זהו גם סיפורה של משפחה אחת שהתגוררה שנים רבות בקומה השנייה של הבניין הזה, גידלה בו את ילדיה ואת נכדתה.
    סיפורה של המשפחה הזאת, המשתרע על פני ארבעה דורות, הוא סיפור הקמתה של מדינת ישראל, סיפורו של קיבוץ הגלויות, ההתערות במרחב, המפגש בין הישן והחדש, בין האירופי למזרחי, בין העולים לבני הארץ, בין הצבריות לשואה. זהו ניסיון לשרטט פנים ולספר את סיפורי חייהם של האנשים שבנו את העיר תל-אביב, שיצקו תוכן למרקם האנושי שלה, שהיו שותפים בבניית המערכות החברתיות החשובות של הארץ הזאת. הסיפור הזה הוא החיבור בין החזון והמעשה האדריכלי, לבין האנשים שאכלסו את הבתים החדשים שעם השנים הלכו והתרפטו ולאחרונה, זוכים לתנופת תיקון ושימור. מטבעם של סיפורים אנושיים שהם פרוסים על פני ימים רבים, בין מקומות וארצות, חובקים, מושפעים וחולקים אירועים קטנים או מאורעות היסטוריים.
    כזה הוא סיפורה של המשפחה הזאת - וילנר, אשרמן די-נור. ליבו של הסיפור בדירה בקומה השנייה של "בית ליבלינג" - הבית ברחוב אידלסון 29, שהוכרז במלאת 100 שנים לבית-הספר באוהאוס, כ"מרכז העיר הלבנה" ואף הוא פרוס על פני מקומות וארצות ואירועים.
    
    'אוסף קלטר' | מוזיאון תל-אביב לאמנות / צילום | יצחק קלטר "בית ליבלינג", אידלסון 29, תל-אביב | אדריכל, דב כרמי | מבט מהרחוב אל חזית הבניין
    כאשר נכנסו יוסף ומלכה אשרמן לביתם החדש, ברחוב אידלסון 29 בתל-אביב של שנת 1937, עם בתם נינה בת ה-15 ובנם יורם בן ה-3, עמדו משתאים למראה נוכחותו המרשימה, איכויותיו ויופיו הצנוע. ספק אם העלו בדעתם שלימים יהפוך הבניין ושמו "בית ליבלינג" ל"מרכז שימור מורשת הבנייה של הסגנון הבינלאומי", ושהעיר תל-אביב - יפו תוכרז על ידי ארגון אונסק"ו כ״אתר מורשת עולמית״. הבית בן שלוש הקומות תוכנן בראשיתו להכיל שש דירות מרווחות בנות ארבעה חדרים כל אחת, הכוללות את מיטב האיבזור החדשני של אותה תקופה: רדיאטורים לחימום, חדרי רחצה עם אמבטיה לרחצה בנוסף לתא מקלחת, חיפויי קיר ואביזרים חדישים ומטבח מודרני שלא נראה דוגמתו עד אז. מרפסת שירות נסוגה בחזית הצד המזרחי של הבניין, צמודה למטבח, ומרפסות נוספות - מרווחות - בחזיתות מערבית, דרומית וצפון-מערבית, שבהן יכלו הדיירים לארח או לנפוש לעת ערב, ליהנות מן השקט ומהבריזה המגיעה מן הים.
    ארכיון 'הצלמניה' / צילום | רודי ויסנשטין 1941 | האח, אוסקר אשרמן, על מרפסת הדירה באידלסון 29
    המטבח, אשר עד אותה העת לא נחשב עיצובית, או בכלל, ולכן נזנח בחשיבה האדריכלית-קונספטואלית, קיבל התייחסות שונה בתכלית ותוכנן בסגנון "מטבחי פרנקפורט", סגנון שפותח בגרמניה ב-1926 והפך לאב-טיפוס הראשון של המטבח המודרני.
    ארכיון פרטי | דניאלה די-נור / צילום רפרודוקציה של כרזה לתערוכה | יוסי ריבק מרגרט שוטה-ליהוצקי
    את המודל למטבח הזה פיתחה ועיצבה האדריכלית האוסטרית, מרגרט שוטה-ליהוצקי, על בסיס מחקר מעמיק במהלכו עקבה אחרי תנועותיה של עקרת הבית בעת עבודתה במטבח. מחקר זה היה חלק מפרויקט בנייה ואיכלוס של עשרת אלפים יחידות דיור בפרנקפורט (מכאן שמו). למטבחי פרנקפורט היו מימדים קבועים: 1.9 מטר רוחב ו-3.4 מטר אורך. הם תוכננו כך שיוכלו להכיל: תנור אפייה, משטח חימום או כיריים, כיור וארון אוויר (מקררים עוד לא היו והאקלים האירופי איפשר זאת) ופלטת גיהוץ שהוצמדה (בתלייה) אל אחד הארונות. משטחי העבודה היו מעץ עמיד. ארונות המטבח מוקמו בגובה ראשה של עקרת הבית הממוצעת, חלקם עם דלתות זכוכית וחלקם פתוחים, הכול במחשבה על ייעול ונוחות עבודתה של עקרת הבית.
    ארכיון פרטי | דניאלה די-נור / צילום | יוסי ריבק 'מטבח פרנקפורט' טיפוסי, בעיצובה של מרגרט שוטה-ליהוצקי, מוצג במוזיאון באוהאוס בוויימאר, 2019
    הפילוסופיה שגרסה "פרקטיות לפני הכול" תאמה ככפפה את רוח התקופה ומימדיו של המטבח התאימו לדירות הקטנות שנבנו באותן שנים. המטבח עצמו ביטא את עקרונות המודרניזם הבינלאומי שנשענו, בין השאר על חסכנות חומרית, היגיינה, אור ואיוורור ופונקציונליות מירבית. כל שש הדירות ברחוב אידלסון 29 אובזרו במטבח פרנקפורט חדיש.
    ‘אוסף קלטר’ | מוזיאון תל-אביב לאמנות / צילום | יצחק קלטר "בית ליבלינג", אידלסון 29, תל-אביב | אדריכל, דב כרמי | שביל הכניסה אל הבניין
    בימין שביל הכניסה לבניין, ניצבה אדנית בנויה ובה כבר פרחו פרחי גרניום אדומים, כמו עמד שם הבניין מאז ומתמיד. ומעליו, פרגולת בטון ועץ, ממנה זלגו פרחי שיח הוויסטריה הסגולים, שהצלה על הבאים, קשרה את הרחוב פנימה והעניקה לבניין רובד נוסף של יוקרה.
    'אוסף קלטר' | מוזיאון תל-אביב לאמנות / צילום | יצחק קלטר "בית ליבלינג", אידלסון 29, תל-אביב | אדריכל, דב כרמי | דלת הכניסה עשויה עץ אלון וזכוכית
    דלת הכניסה המפולשת היתה עשויה עץ אלון וזכוכית קריסטל מלוטשת בזוויותיה הקיצוניות. פנימה, בפינה השמאלית, השתכשכו דגיגי זהב בבריכה קטנה, מחופה שברי פורצלן זהבהב, שיצרו מעין פסיפס לא רגולרי. מיד לפני העלייה לדירות, מוקמו משמאל תיבות הדואר, עשויות אף הן על פי מידה ותכנון, בידי נגר מומחה ובעץ אלון ותואמות במדויק את המעקה ש"טייל" במעלה המדרגות. שטיח אדום כיסה את המדרגות, מקובע במוטות פליז, קיבל את פני הבאים וליווה אותם, אחר כבוד, אל הדירות, שדלתותיהן, אף הן, עשויות עץ אלון ומאופיינות במפתחים רחבים. אל כל דלת נוסף פרט עינית מתכוונן, עשוי פליז ביד אמן וזכוכית מגדלת בתוכו. מרתף הבניין שימש כחדר כביסה משותף וחדר דודי-הסקה. מדרגות ברזל אחוריות, בחזית המזרחית, קישרו בין מרפסות השירות של כל דירה, למחסני הדירות שבמרתף. החלונות הגדולים בחזיתות השונות, נועדו להאיר את פנים הדירה, על חלליה המרווחים והגבוהים, ובו בזמן לצנן אותה מפני האקלים הים-תיכוני בעזרת תריסי גלילה מעץ, שביטאו באותה עת שיא המודרנה. בני הזוג אשרמן רכשו בדמי מפתח שתי דירות ברצף הקומה השנייה. את האחת, בצד הדרום-מערבי, ייעדו למגורים ואת השנייה - למרפאה, בה קיבל אשרמן מטופלות. זו הייתה כתובתם השלישית של בני הזוג בתל-אביב, מאז נישאו, אבל כשעברו לאידלסון 29, ידעו שזה יהיה ביתם הקבוע לשנים לבוא. אז כבר היו הורים לשני ילדים ותכננו להרחיב את המשפחה. עם שעות העבודה האינטנסיביות של הרופא, חוגי הלימוד שקיימה מלכה בביתם ותרבות האירוח שאפיינה את המשפחה, התאימה הדירה לתכניותיהם ככפפה.
    אוסף פרטי | עדה כרמי אדריכל דב כרמי | רישום חזית
    
    אוסף פרטי | עדה כרמי אדריכל דב כרמי | קומה טיפוסית 'בית ליבלינג'
    
    בשנה שבה נכנס הזוג אשרמן לדירה, כבר נחשב האזור לאטרקטיבי. קשה להאמין שרק למעלה מעשור קודם לכן, בימיה הראשונים של העיר, ניקדו כרמים מוזנחים את הנוף החולי הצחיח. הגבעה, עליה נבנה הבניין, לא הייתה חלק אורגני של העיר, שהלכה ונבנתה והתרחבה מכיוון דרום, מיפו, לכיוון צפון ומזרח. עד 1930 היתה הבניה ברחוב דלילה. תל-אביב של השנים ההן נבנתה שכונות-שכונות, בהתאם לקצב רכישת הקרקעות ובהתבססות על יוזמה פרטית. משברים כלכליים שפקדו את היישוב הזעיר, בשנים 1923 ו-1926, האטו באופן משמעותי את קצב הבנייה. בתחילת העשור בו אוכלס הבניין באידלסון 29, זינק הביקוש הנדל"ני ובתוך שנים אחדות נודעו הרחובות ביאליק, אידלסון והס כשכונה אריסטוקרטית בה התגוררו אמנים, סופרים ומשוררים ובעיקר רופאים ידועי שם.
    צילום | האחים אליהו / באדיבות | ד"ר דליה אליהו ראשית שנות המאה ה-20 | רחוב ביאליק | מבט מככר ביאליק אל רחוב אלנבי
    לא בכדי התמקם לו צבי (גרישה) רצקי ברחוב ביאליק פינת אלנבי, שם פתח את הקפה השכונתי. זה היה "המקום החם" של הבוהמה - אנשי התרבות של העיר העברית הראשונה והמדינה שבדרך, סופרים, משוררים, ציירים ושחקנים ביניהם ביאליק, טשרניחובסקי, אלתרמן, וגם של פוליטיקאים - מאיר דיזנגוף ודוד בן גוריון.
    אוסף פרטי מש' רצקי 28 בספטמבר, 1933 | חברים בקפה רצקי | רישום אריה נבון
    
    אוסף פרטי מש' רצקי | נתן סלור ויעל סלור-מרזוק | יורשי נתן אלתרמן (כל הזכויות שמורות) "במסירת קולמוס לשלונסקי" מאת נתן אלתרמן
    אלה היו שנים של פריחה כלכלית ובעיקר התאפיינו בתנופת בנייה יוצאת דופן, שבאה לענות על צרכיהם של שני גלי עלייה גדולים שהגיעו לארץ. כדי להבין עד כמה היה האזור מוזנח בשלושה העשורים הראשונים של המאה ה-20, כדאי להזכיר את קבוצת הצעירים, חברי "השומר הצעיר", שהתגוררו שם בקומונה במחנה אוהלים במשך שנתיים. אחד מהם היה שמואל סם שפיגל, שהפך לימים למפיק סרטים מוכר, על שמו נקרא בית-הספר לקולנוע בירושלים. הבתים הראשונים שקמו בשכונה על הקרקע החולית היו ברובם בתי מידות בני קומה אחת. לאט-לאט הכריע הביקוש לעוד דירות, הבתים הללו נהרסו ואת מקומם תפסו בניינים בני שתיים ושלוש קומות. בניינים גבוהים יותר לא היה אפשר לבנות אז, משום שלא הייתה דרך לספק מים לקומות העליונות. כך קרה גם לבית שעמד ברחוב אידלסון 29 – בית ראובן סגל, בניין בסגנון אקלקטי בן שתי קומות, שנהרס ותחתיו נבנה "בית ליבלינג" לאחר קבלת אישור להוספת קומה שלישית. מקס ליבלינג, יליד 1881 מגליציה, נישא ב-1920 בפולין לטוני ילידת רוסיה. שנה אחר כך עלו השניים לארץ ישראל והקימו חברה בשם 'מקס ליבלינג בע״מ'. הזוג היה מעורה בחיי התרבות של העיר. הם הירבו ללכת לקונצרטים ולמפגשים חברתיים. ככל הידוע, ביקרו בהצגות של תיאטרון "האוהל" שקם ב-1925 ובתיאטרון 'הבימה' ש״עלה״ לארץ ישראל ממוסקבה ב-1928.
  - english_content:
  - deutsche_content:
- הסכם ההעברה
  - english_title:
  - deutsche_title:
  - hebrew_content:
  - english_content:
  - deutsche_content:
  - url_link: http://mylieblinghaus.com/%d7%94%d7%a1%d7%9b%d7%9d-%d7%94%d7%94%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%94/
- מתחם ביאליק
  - english_title:
  - deutsche_title:
  - hebrew_content:
    "מתחם ביאליק"
    
    ההולכים בעיר יכולים לראות גם היום, ברחובות ביאליק ואידלסון, סגנונות אדריכליים שונים. בביתו של המשורר הלאומי שאוכלס ב-1926 (ברחוב ביאליק 22) שילב האדריכל יוסף מינור, אלמנטים מזרחיים ומערביים, קשתות, רצפות מעוטרות, עמודים בסגנון יווני וצריח עם כיפה. כשעלה חיים נחמן ביאליק מאודסה לישראל, כבר היה מתרגם נודע, משורר אהוב ומו"ל חשוב ונחשב, בעל אמצעים וגינונים אירופיים קלאסיים. המפעל המו"לי החשוב והמפורסם בו עסק בשנים ההן, ביחד עם שותפו, יהושע חנא רבניצקי היה "ספר האגדה" – לקט של אגדות שנערך וסודר בידיהם החל משנת 1903 .
    הארכיון הציוני המרכזי / צלם | צבי אורון 1934 | חיים נחמן ביאליק (מימין) ולצדו, יהושע חנא רבניצקי | בחדר העבודה המשותף
    
    ארכיון 'הספריה הלאומית ירושלים' 'ספר האגדה' | מהד' תרס"ח (1907) | לקט אגדות שנערך וסודר על ידי חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי, החל ב-1903 באודסה (אוקראינה) והושלם בישראל | 'ספר האגדה' היה לספר יסוד של התרבות העברית המתחדשת, כפי שהגדיר את הפרויקט שלמה שבא, בביוגרפיה של ביאליק
    
    ארכיון 'הספריה הלאומית ירושלים' בתהליך העבודה על 'ספר האגדה'
    
    ארכיון 'הספריה הלאומית ירושלים' בתהליך העבודה על 'ספר האגדה'
    
    ארכיון 'הספריה הלאומית ירושלים' הגהות והתקנה בתהליך ההוצאה לאור של 'ספר האגדה'
    
    עם כניסתם, שלו ושל מאניה רעייתו, אל ביתם החדש, נערך לכבודו טקס במהלכו, שלא כמקובל, נקרא הרחוב על שמו, עוד בחייו. רחובות ביאליק, אידלסון והס היו אחד המוקדים שבהם שולבה האדריכלות המודרנית ולצידה אפשר לראות ברחובות אלה גם היום, סגנונות אדריכליים שונים: אקלקטיים ובסגנון הבינלאומי. רחוב ביאליק הוא אחד הרחובות השמורים והמשוחזרים ביותר בתל-אביב. פנינה אדריכלית שקפאה בזמן. חלק לא קטן מהבתים שנבנו בו הפכו מוזיאונים קטנים שמספרים את סיפורו של הרחוב, של דייריו ובעיקר את סיפורה של העיר. האדריכלים שבנו את הבניינים ברחובות ביאליק, אידלסון והס היו באותן שנים, מובילי דרך וטעם. בשנת 1934 נפטר ביאליק ומניה, אלמנתו תרמה את ביתם לעיר תל-אביב ל"מטרות ציבור". כדי להחזיק את המקום הוקמה עמותה, עם תקנון ומערכת גיוס תרומות. בין חברי האגודה התורמים, נמצא גם שמו של יוסף אשרמן. "בתמורה", קיבלה האלמנה מהעירייה דירה צנועה ברחוב מלצ'ט 3, שם התגוררה עד סוף ימיה. לזוג לא נולדו ילדים .
    ארכיון 'הצלמניה' / צילום | רודי ויסנשטין 1950 | מאניה ביאליק (מימין) ונינה אשרמן | מסיבת יום הולדתה ה-74 | בדירתה שברחוב מלצ'ט 3 בתל-אביב
    במשך שנים רבות שימש בית ביאליק כספריה וארכיון לכתביו ולכתבי עת ספרותיים ובשנת 2009 שוקם המבנה על ידי 'ניצה סמוק אדריכלים' והפך למוזיאון עירוני. בית אריה שנקר, (ברחוב ביאליק 26) נבנה ב-1931 בתכנונו של האדריכל דב הרשקוביץ. שנקר, היה מאבות הכלכלה הישראלית. במותו, העבירה גם משפחתו את הבניין לעירייה ובשנת 1994 שוקם המבנה על ידי האדריכלית נילי פורטוגלי, אגפיו האחוריים נהרסו תוך שמירת החזית הראשית הפונה לכיכר, לשם הקמת 'המרכז למוזיקה על שם פליציה בלומנטל'. ברחוב ביאליק 14 ניצב בית ראובן, שנבנה ב-1931 ותוכנן על ידי האדריכל פנחס ביז׳ונסקי. מקום משרדיה של העיר הצעירה, שזכתה למעמדה הרשמי רק שלוש שנים קודם לכן, היה בראש הכיכר שבקצה רחוב ביאליק, בואכה רחוב אידלסון, בבניין מסוגנן שיועד במקורו לשמש מלון ומקומותיו העליונות ניבט הים. מאז 2002, צמד הרחובות ביאליק–אידלסון, הכיכר, בית העיר בראשה ובריכת פרחי הלוטוס בעיבורה, הוגדרו כ"מתחם ביאליק – מרכז התרבות העברית". 'המתחם' פעיל כמרכז תרבות עכשווי וכמוזיאון היסטורי פתוח, הכולל מבני שימור עירוניים שעברו תהליך שימור מוקפד. מבנים אלה חושפים את המורשת התרבותית של העיר בתחומי האמנות, השירה והספרות, הארכיטקטורה ותיאטרון הפרינג', ומתעדים את תולדותיה מאז היווסדה, עת היתה שכונה קטנה שצמחה מתוך יפו ונקראה "נווה צדק". המתחם מנוהל מאז שנת 2000 בידי איילת ביתן-שלונסקי, האוצרת ויוצרת בו תכנים מתחדשים.
    באדיבות | 'בית ראובן' / צילום | צלם לא ידוע עבודות בחצר בית ראובן | ברקע המבנה ברחוב ביאליק 15 | נבנה בשנת 1931 | נרכש על ידי אסתר וראובן רובין בשנת 1954
  - english_content:
  - deutsche_content:
- - הקומה העליונה: בתיהם של משפחות ליבלינג ושויער
    
    english_title:
    
    deutsche_title:
    
    hebrew_content:
    הקומה העליונה: בתיהם של משפחות ליבלינג ושויער
    
    את הדירה מצד שמאל אכלסו בני הזוג ליבלינג, טוני ומקס, ומימין גרו בני משפחת שויער, לוסי ואויגן.
    בתמונות הספורות שנותרו מאז, אפשר לראות את פנים דירתם של בני הזוג ליבלינג שעוצבה ברהיטים ומיני חפצים בסגנון בורגני אופייני לתקופה. היו בה שני מזנוני עץ מפוארים ועליהם ניצבו כלי קריסטל וכסף מצוחצחים למשעי. במרכז חדר האורחים, שולחן אוכל רחב ידיים ניצב על רגליים מגולפות. הדירה כולה רוהטה בפריטים מבית בידרמאייר, סגנון שהתפתח באירופה - בעיקר באוסטריה ובגרמניה - באמצע המאה ה-19, כבד למראה, ומאופיין בקישוטיות רבה. למקס ולטוני ליבלינג לא היו ילדים.
    
    בני משפחת שויער, עלו מגרמניה ב-1936 ורכשו את הדירה מימין.
    זו היתה משפחה אמידה שהספיקה למכור את כל רכושה טרם עזיבה ולחלץ גם את כספם. הם הגיעו לארץ עם ילדיהם רות, חנה והרברט. בגרמניה ובארץ היה אויגן לסוחר ואיש כספים.
    גם דירתה של משפחה שויער רוהטה במיטב החפצים שהביאו איתם מגרמניה. בסלון עמד פסנתר כנף, שולחן אוכל רחב מימדים לשישה סועדים, ארון ספרים גדול, רהיט רדיו, שולחן עישון, שולחן אוכל עגול, מנורות משיש, שולחן כתיבה וכלי בית יוקרתיים מתוצרת בוואריה.
    
    english_content:
    
    deutsche_content:
  - הקומה השנייה: בית משפחת אשרמן
    
    english_title:
    
    deutsche_title:
    
    hebrew_content:
    הקומה השנייה: בית משפחת אשרמן
    
    אל דירת בני הזוג אשרמן, שבקומה השנייה, נכנסו הבאים בדלת שמשמאל למדרגות. ביתם היה מרוהט בטעם טוב ומאופק, בסגנון שנחשב אז מודרני.
    החדר הראשון משמאל היה מרווח ונקרא "חדר האורחים". מצד ימין עמד פסנתר ובמרכזו שולחן אובלי, עם אפשרות הרחבה וסביבו עשרה כסאות מרופדים בעור חום. השולחן, עשוי עץ מהגוני, ניצב על רגל אחת מרכזית, שהייתה למעשה בר משקאות. מול הכניסה היה חלון ומשמאל מרפסת שהופרדה בדלת, שאפשרה את הגדלת החדר בעת הצורך. אל הקיר שמול החלון, משמאל לכניסה לחדר, הוצמדה שידה תואמת, בה אוכסנו כלי האוכל "הטובים", מפות לסוגיהן, כוסות, ספלים, גביעי קריסטל וכלי מזיגה ליין ומשקאות קלים. על המזנון הונחו "כלים יפים", אחדים ניתנו כהוקרת תודה לאשרמן הרופא. מעל המזנון תלה ציור שמן, דמות נערה. "אין לי מושג מדוע סבתי כינתה אותה 'הבדואית'. הציור הזה תלוי בסלון דירתנו, היום, ברחוב מזא"ה בתל-אביב, עם עוד שני פריטים שניצבו על אותה שידה, האחרונים שנותרו בידיי למזכרת. על האחד, כלי להגשת פירות מזכוכית כחולה בכן של כסף, חרוט: ״לדר׳ אשרמן היקר בתודה עמוקה ולבבית ד“ר פיין ורעייתו 13 בדצמבר, 1939" השני היה ספר תנ״ך מלווה בציורים של האמן הצרפתי אוגוסט דורֶה, בהוצאת סיני, תל-אביב. על הכריכה העשויה נחושת, נמצאת עד היום הקדשה מרוקעת: “לפרופסור אשרמן היקר עם מיטב האיחולים ז׳ן וד״ר צביל אברמובסקי״. כך מספרת הנכדה, דניאלה ומוסיפה, שבסוף אותו ספר תנ״ך, לפני קובץ עמודים שמיועד לשמש אלבום, תחת הכותרת ׳זכרונות, תמונות, תאריכים׳ יש הקדשה נוספת בכתב יד: ״מוגש באהבה והערצה מאת האברמובסקים. תל-אביב, 3.5.1957״.
    
    אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום רפרודוקציה | עופר ריבק 1936 | "הנערה הבדואית" | צייר | כרמלו פלוריאן
    
    אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום טכני | עופר ריבק "לד"ר אשרמן היקר, בתודה עמוקה ולבבית ד"ר פיין ורעייתו, 13.12.1939"
    
    אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום טכני | עופר ריבק "לפרופסור יוסף אשרמן היקר עם מיטב האיחולים ז'ן וד"ר צבי ל. אברמובסקי"
    
    אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום רפרודוקציה | עופר ריבק פרט מתוך 'תורה - נביאים - כתובים' / תחריטים גוסטב דורה / 'הוצאת סיני תל-אביב'
    
    אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום טכני | עופר ריבק ''תורה - נביאים - כתובים' / תחריטים | גוסטב דורה / 'הוצאת סיני תל-אביב'
    
    בהמשך המסדרון, מצד שמאל, היה "חדר ההלבשה" ובו, כנהוג באותם ימים, ניצבה מכונת תפירה "זינגר" ששימשה את התופרת שהוזמנה מעת לעת, וכמובן גם מגהץ וקרש גיהוץ לשימוש יומיומי. בחדר ניצב ארון בעל ארבע דלתות, מחופה פורניר זהוב, ששימש את גברת אשרמן לאחסון הגרדרובה האלגנטית שלה, שכללה ברוח הימים ההם, גם פרוות שועל. סמוך לקיר מוקם ה"בודואר" ולו מראה אובלית גדולה ממוסגרת גם היא בעץ מחופה, למרגלותיו, שרפרף מרופד בבד בדוגמת שושנים גדולות בגוני ורוד וסגול, עליו ישבה להסתרק ולהתאפר. מלכה אשרמן לעולם לא יצאה מן הבית, או קיבלה אנשים, כשאינה ”עשויה" היטב. "חדר השינה“, החדר השלישי בהמשך, מצד שמאל, רוהט באותו סגנון, ברהיטי עץ בחיפוי פורניר זהוב. במרכזו עמדה מיטה זוגית ומצדיה שידות לילה תואמות. מול המיטה לרוחב הקיר כולו היה ארון בנוי (built in) פשוט בסגנונו, צבוע לבן, בגוון הקיר, ככל הנראה נמסר יחד עם הדירה, כחלק אינטגרלי. מעל המיטה הזוגית, חלון לאוורור. מימינה, דלת יציאה אל מרפסת ומצדה הנגדי של המיטה בצמוד אל הקיר, ניצב מתקן לתליית חליפה, עניבה, בדרך כלל עניבת פרפר, בגדים תחתונים ובתחתיתו, מעמד לנעליים, כלי צחצוח וכף נעליים ארוכה. "מדיי ערב, היתה סבתי מכינה לסבי את הבגדים ליום המחרת“ מעירה דניאלה. במסדרון, בצמוד אל חדר השינה, היה ארון קיר, צר וגבוה, אף הוא פשוט בסגנונו וצבוע לבן, אף הוא אינטגרלי, ששימש לאחסון מצעים ומגבות. "אני זוכרת את עצמי, קטנה מאוד, כבת 4 או 5, עומדת על קצות אצבעותיי ומריחה 'ניחוח של ניקיון'. הכול היה כל כך מסודר, כל דבר מונח במקומו", מספרת הנכדה היום. "חדר ההסבה", בו סעדו בני הבית את הארוחות המשפחתיות ביום-יום, עמד בניצב לחדר השינה, בקצה המסדרון, עם יציאה למרפסת (משותפת לזו של חדר השינה). החדר רוהט בפשטות אלגנטית: שולחן עץ מחוטב "מותניים", בשני קצותיו, כסאות עם מסעדי ידיים מעוגלים בסופם וספסל לשלושה אנשים שהוצמד אל הקיר. סט הרהיטים היה עשוי עץ וקש קלוע מבית הייצור של Thonet. המעבר לדירה מרווחת ומודרנית איפשר לבני הזוג אשרמן לקבוע שיגרת חיים מדויקת, שהתאימה לאורח החיים שלהם, ולסדר יומם האינטנסיבי. בפינת חדר ההסבה ניצבה כורסה מרופדת בתוכה שקע אשרמן מדי בוקר כדי לקרוא את העיתון טרם צאתו לעבודה בבית החולים, ושם סיים את יומו העמוס בקריאת מאמרים מדעיים, עד השעות הקטנות של הלילה.
    מול חדר השינה מוקם "חדר הרחצה" המרווח, בסטנדרטים של אותם ימים: היו בו גם אמבטיה, גם אסלה, גם בידה וגם תא מקלחת."בית הכיסא", כפי שכינתה אותו בעלת הבית, היה בחדרון נפרד, עם חלון קטן לאוורור ומוקם בהמשך המסדרון כמעט מול חדר ההלבשה."המטבח", שמוקם כך שיהיה מחובר אל מרפסת השירות והמדרגות האחוריות, תוכנן כאמור, בסגנון מטבחי פרנקפורט. היו בו כיריים ותנור, כיור בין משטחי עבודה עשויים עץ מסיבי, ארונות עליונים וארון אוויר בנוי, אינטגרלי, בימי טרום המקררים החשמליים. "זכורה לי היטב תרנגולת שחוטה, שמוטת-ראש וכרבולת, שהונחה על שולחן העבודה הקטן, לקראת הכנת מרק העוף,“ מספרת דניאלה ומסבירה ש"אז נהוג היה לבשל גם את הכרבולת וגם את רגלי התרנגולת, לא לפני שמרטו את נוצותיה היטב וגזזו את ציפורניה". את הקניות ערכו כבר אז בשוק הכרמל, שהיה ועודנו כה קרוב לכתובת מגוריהם. מאחר ומקררים לא היו והחום כבד, אפשר היה לאחסן רק מזון יבש. גם תרבות הקניות היתה שונה מזו של היום. אנשים חסכו וקנו בכול יום רק את מה שנחוץ היה להם להתקנת הארוחות של אותו היום. זמינותו של השוק הקלה על דיירי אידלסון והשכונה שיכלו להימנע מלשרך רגליהם לשווקים אחרים שהיו קיימים בלוינסקי או בשוק העלייה. שוק הכרמל משמש עד היום כשוק הפתוח המרכזי של תל-אביב עד היום. את אדמותיו קנו יהודים רוסיים עשירים ב-1913 בהמלצתו של ארתור רופין. מעולם לא התכוונו לגור במקום, ואת הקרקע רכשו כ"השקעה בטוחה". ב-1917, אחרי מהפיכת אוקטובר, נמלטו לישראל והחליטו להקים על אדמותיהם שוק, שרחובו המרכזי, עד היום, הוא רחוב הכרמל. השוק נחנך רשמית ב-1920.
    
    אוסף | הניה מליכסון / צילום | קורט ברמר שנות ה-30 | רחוב הכרמל | הציר המרכזי של שוק הכרמל
    ברבות השנים ועם השינויים התרבותיים והקולינאריים, הפך שוק הכרמל לאתר בילוי פופולארי ואותנטי: הסמטאות היו למשכנם של ברים ומסעדות וברחוב הכרמל, הפכו הדוכנים לאטרקציה של מאכלי רחוב ממיטב מטבחי העולם. וכך, בכול אתרי התיירות העולמיים מופיע שוק הכרמל כ"אתר חובה" ובליל שפות נשמע היום בסמטאותיו.
    אבל בשנות ה-30 של המאה הקודמת, השוק היה עשיר בפירות, ירקות, בשר ודגים. הרוכלים שרו על מרכולתם בניסיון למשוך את תשומת לב הקונות. מסעדות לא נראו בין סמטאותיו ובדרך כלל גם לא קונים-גברים.
    
    ובחזרה אל בית משפחת אשרמן, בקומה השנייה ב"בית ליבלינג"
    
    אל "הקליניקה", חציה השני של הקומה, אפשר היה להגיע גם מחדר המדרגות וגם מתוך דירת המגורים. בין שתי הדירות הפרידה מחיצה נמוכה עשויה עץ. המטופלות נכנסו מחדר המדרגות, דרך דלת זהה בסגנונה לאחרות, שעליה היה תלוי השלט "פרופ' יוסף (גוסטב) אשרמן / רופא נשים / שעות הקבלה: א'-ה' מ-4:30 ועד 7:00". ואכן, ״בדיוק בשעה 4, בכל יום,״ מתארת דניאלה, שבשנות ילדותה התגוררה בבית סבה וסבתה, ״כשהרדיו השמיע את הפיפס של החדשות, הגישה לו סבתי תה לוהט, בכוס זכוכית דקיקה עם תחתית תואמת. הוא האזין לחדשות, ובשעה 4:15 צעד אל חדרו שבמרפאה, מוכן להתחיל את חציו השני של יום עבודתו - קבלת המטופלות. את ראשיתו של יום עבודתו עשה בשנים הראשונות בבית החולים 'הדסה – בלפור' ומאוחר יותר בבית היולדות בקריה.״ הדירה, ששימשה לקליניקה, עוצבה בהתאם לשימושיה: מימין לכניסה, "חדר המתנה" גדול, מרווח, פתוח אל המרפסת שפונה אל רחוב אידלסון, משני צדי החדר ספסלי ישיבה מרופדים בחן רב, עם כריות "לנוחות הממתינות" ושני שולחנות נמוכים ל"חומרי קריאה". על קירות החדר ובצמוד לתקרה, הזדחל לו ענף פוטוס, שמלכה אשרמן טיפחה באהבה רבה. לאורכה של המרפסת היו פזורים עציצים פורחים, "על מנת שינעימו את זמן ההמתנה של המטופלות"."סבתי נהגה לומר שיש לה 'אצבעות ירוקות' ולכן העציצים תמיד פורחים... בילדותי, תהיתי למה בדיוק התכוונה בביטוי 'אצבעות ירוקות' מאחר וידיה היו תמיד כל כך מטופחות, עדינות ויפות", ממשיכה הנכדה ומספרת: "כשמלאו לי 4 שנים, ירדנו יחד אל החצר וקיבלתי מתנה שתיל, די מפותח, של 'עץ הפיטנה'. "הביטי, אמרה לי, זה העץ יצמיח פרחים ויצמח לתפארה, ממש כמוך".
    ארכיון פרטי | דניאלה די-נור / צילום | יוסי ריבק עץ הפיטנה בחצר "בית ליבלינג" | מאז 1955
    
    השנה היא 2019, עץ הפיטנה, כבר בן 63, ואמנם ניצב לתפארה בגינת הבית, מתפתח ונושא מדיי שנה פרחים לבנים ובמרכזם נקודה בצבע חלמון. כמו שמש קטנה. מימין לחדר ההמתנה מוקם "חדר הרופא" כולו, כצפוי, מרוהט בלבן: שולחן הרופא, הכסא, מיטת המטופלות, ארון התרופות – רהיטי מתכת, כולם צבועים לבן. בצד החדר ניצב מתלה עליו בסוף יום העבודה היה אשרמן תולה את חלוק הרופא, הלבן. משמאל לחדר ההמתנה היה חדרה של האחות הרפואית – "חדר האחות אסתר" - שעבדה לצדו של פרופ' אשרמן במשך כל השנים, עד זמן קצר לאחר מותה הלא צפוי, של רעייתו מלכה. חדרה היה צבוע בגווני ירוק בהיר, שולחן וכסא וארון תיקים נשלף. האחות אסתר היתה לבושה בחן מאופק ותמיד עם סינור לבן, מעומלן ומגוהץ למשעי. המטבח ואזור חדר הרחצה של דירת הקליניקה הוסבו למחסן קטן, שבו נשמר הציוד הרפואי לסוגיו וארכיון תיקי המטופלות. ובקצה הדירה, היה חדר נוסף, שהוסב, עם השנים, לחדר הילדים של הנכדה, דניאלה. "בית הכסא" עם כיור קטן לנטילת ידיים עמד לרשות המטופלות. "עליי נאסר להשתמש בו. חובה עלינו להקפיד ב'הגיינה' ולנקוט משנה זהירות 'מפני מחלות'." שיננה באזני סבתי. באחת הכתבות בעיתון הבוקר, אפריל 1959, מתארת הכותבת את מלכה אשרמן: ״עבודתה אינה מסתיימת בהוראה, היא מסייעת לעבודת הבעל בהכנת כרטיסיות המחלה של הלקוחות, משמשת אוזן קשבת לקהל הנשים הבאות עם צרור בעיות כדי לבקש עזרה ונחמה. כאשת רופא נודע משמש ביתה מרכז לאורחים רבים מן החוץ.״
    
    english_content:
    
    deutsche_content:
  - הקומה הראשונה: בית משפחת מאייר
    
    english_title:
    
    deutsche_title:
    
    hebrew_content:
    הקומה הראשונה: בית משפחת מאייר
    בני הזוג פרופ׳ לודוויג ולוטה פרדיננד מאייר רכשו בדמי מפתח את הדירה בקומה הראשונה מצד שמאל. הם עלו לארץ רק שנה קודם לכן. פרופ' מאייר הגיע לארץ כמומחה לרפואת ילדים ולימים היה לראש מחלקת הילדים בבית החולים הדסה-בלפור. משפחת מאייר ניהלה אורח חיים שמרני-בורגני והקפידה על גינוני אורחות החיים שהיו נהוגים בביתם בגרמניה. עד יום מותה לא הצליחה לוטה ללמוד עברית, והשפה שבפיה הייתה שבורה. לודוויג היה איש חביב, השתלב בקהילה בקלות ודיבר אל כולם בגובה העיניים. בדירה מצד ימין התגורר ד"ר שמואל ברו. לדאבון לבם של חוקרי התקופה וההיסטוריונים של תל-אביב, לא נמצאו מסמכים, תמונות או מידע על אודות ד"ר ברו.
    הבניין, שאוכלס ב-1937, השתלב היטב בסביבה ודייריו היו במהרה לחלק במרקם האנושי המגוון שנוצר בין עולים חדשים ובני הארץ. למעשה, מלכה אשרמן, בתם השלישית של משה ואסתר וילנר הייתה הצברית היחידה בבניין החדש.
    
    english_content:
    
    deutsche_content:
- הקמתה של נווה צדק
  - english_title:
  - deutsche_title:
  - hebrew_content:
    הקמתה של נווה צדק
    
    קורותיה של משפחת וילנר, אחת מתשע המשפחות שעשו מעשה, יצאו מגבולות יפו והקימו את נווה צדק, השכונה ממנה צמחה ונבנתה העיר תל-אביב - יפו, סיפורה של משפחת וילנר התגלגל עד לקומה השנייה ב"בית ליבלינג" ברחוב אידלסון 29 בתל-אביב.
    
    פרופ׳ מנחם קליין מתאר בספרו ״קשורים״ שבסוף המאה התשע-עשרה הייתה יפו העיר המפותחת ביותר מבין שלוש הערים המעורבות הגדולות – יותר מחברון ואף יותר מירושלים. יפו הייתה העיר המודרנית, עיר חילונית וקוסמופוליטית, שער לעולם. דרך הנמל הגדול ניהלה העיר חיי מסחר ערניים. אוניות קיטור הביאו עמן תיירים, ורבים מהם המשיכו במסעם מיפו לירושלים ברכבת; תחנת הרכבת ביפו, שנקראה "תחנת מנשייה", נחנכה כבר בספטמבר 1892 והייתה התחנה הראשונה שהוקמה במזרח התיכון מחוץ למצרים ולתורכיה (כעבור שלושים שנה הוקמה תחנה נוספת ברחוב יהודה הלוי, סמוך לבית המכס, ואת שרידיה אפשר לראות גם היום). כדאי לזכור שהאימפריה העות׳מאנית הייתה מרחב אחד ללא גבולות. ורק כך אפשר לדמיין את אותו שירות מוניות שהציע נסיעות לקהיר, לביירות ולדמשק, ואת מערכת החינוך המודרנית שכללה בתי ספר בינלאומיים – צרפתי, איטלקי ובריטי. עשירי יפו, נוצרים ברובם, התגוררו בבתי מידות מרווחים בשכונות עג'מי וג'בליה, השכונות החדשות שקמו מדרום לעיר העתיקה. אחרים – בעיקר מוסלמים, אך מאוחר יותר גם יהודים – עברו לגור בשכונות הצפוניות, מנשייה וארשיד. שמותיהן של שכונות היוקרה ההיסטוריות של יפו מעוררים כיום אסוציאציות שונות בתכלית. רבים מבתיהן נהרסו במלחמת העצמאות, יושביהם גורשו או ברחו, והם וצאצאיהם חיים כיום במחנות פליטים צפופים ועניים ברצועת עזה. חלק מהשכונות הפכו עם השנים לפניני נדל״ן ולאחרונה החל מתרחש בהן תהליך אגרסיבי של ג׳נטריפיקציה ובעקבותיו, אכלוס של בורגנות תל-אביבית חדשה. את סמטאות יפו הציוריות גודשים בתי קפה קטנים, מסעדות אופנתיות וחנויות בוטיק מעוצבות - רובם בבעלות יהודית - ותחנת הרכבת הפכה למתחם קניות כשזכר "המקום שהיה" נוכח בצורת אדני הרכבת שמרצפים את השטח וקרון אחד בודד ומיותם מהימים של אז. שריד אחרון ואותנטי של מסילת הרכבת, אפשר עדיין למצוא בקצה שכונת נווה צדק, סמוך לרחוב הרצל אך גם היא תיעלם בקרוב בתום העבודות על "הרכבת הקלה" ההולכת ונבנית. חדור להט ציוני, החליט משה וילנר, לנוכח המציאות ביפו, לנסוע לירושלים ולחפש את דמות היהודי החלוץ שבא ליישב את הארץ ולגאול אותה. את דרכו לשם עשה בדיליז׳נס – עגלת משא רתומה לשני סוסים - כלי התחבורה העיקרי באותם ימים. המסע נמשך יומיים. היישוב היהודי בירושלים היה הגדול ביותר באזור; באותה תקופה 18,000 מתוך 30,000 תושבי ירושלים היו יהודים. רוב בניה של הקהילה היו יהודים ספרדים, ושלא כמו תושבי יפו המודרנית – דתיים. לקראת סוף המאה, עם בוא העלייה הגדולה, הצטופפו העולים היהודים לירושלים בעיר העתיקה, בדירות שכורות שהיו בבעלות ערבים-פלסטינים, מה שהביא להתעשרותם של אלה ולתלות של היהודים ברצונם הטוב של בעלי הבתים הערבים. היו אז מי שקראו להפוך את ירושלים למרכז היישוב העברי, אולם היה ברור לכול שבהיותה עיר דתית באופייה לא תתאים לרוח העלייה החלוצית, החילונית והמודרנית במהותה. וכך, גם ירושלים לא ענתה על ציפיותיו של וילנר, כפי שכתב ביומנו:
    גם בירושלים לא מצאתי שלווה לנפשי, ולאחר סיור קצר בין חרבותיה וסמטאותיה המעוקלות חזרתי ליפו." אך המסע לירושלים לא היה משום "בזבוז זמנו" של וילנר. במהלך ביקורו הקצר נקשרו קשרי ידידות אמיצים בינו לבין יצחק רוקח, תושב ירושלים שהיה מנכבדי העיר. בין יתר הדברים, פעל יצחק רוקח על פי זיכיון שקיבל מהשלטון התורכי לגביית מיסים מהנוסעים מיפו לירושלים. את התפקיד המעשי הטיל על בנו שמעון, ושלח אותו לשם כך ליפו.בדיעבד, שליחותו של שמעון רוקח ליפו היתה לו קרש קפיצה אישי. עד מהרה הפך לראש הקהילה היהודית ביפו. בהיותו חדור מוטיבציה ואידאולוגיה ציונית ייסד את אגודת ״בני ציון״ שנועדה לסייע למהגרים היהודים שהגיעו ליפו, בעיקר אלה שבאו ממזרח אירופה. האגודה הקימה את בית ההארחה למהגרים, את בית החולים היהודי ואת ספריית ״שער , שנושאת עד היום את השם והזה ופועלת כספרייה העירונית הראשית של תל-אביב – יפו בבית אריאלה . מהמסופר בארכיון העירוני של עיריית תל-אביב-יפו אפשר ללמוד שהספרייה הציבורית הראשונה נפתחה ביפו ב-1886 על ידי אגודת ״עזרת ישראל״, שבין מייסדיה היו ד״ר מנחם שטיין, והאחים אלעזר ושמעון רוקח, ושכנה תחילה בביתו של רוקח. לימים סייעה לשכת בני ברית ביפו להעביר את הספרייה למבנה נפרד ברחוב בוטרוס והיא נחנכה בפברואר 1891 בשם ״שער ציון״. במשך השנים התבססה והתרחבה הספרייה, בין השאר בסיוע אגודת ״בני משה״ של אחד העם. חלק מהאגודות האלה היו אחוות סודיות, דוגמת ״הבונים החופשיים״, או שהיו חלק מ״הבונים החופשיים", עצמם.
    
    צילום | צלם לא ידוע פנים 'ספריית שער ציון', יפו | נוסדה ב-1888 על ידי 'אגודת עזרת ישראל' ונקראה אז 'בית עקד ספרים' | קיבלה את שמה 'שער ציון' בשנת 1891 | לפני כן, בית החולים 'שער ציון'
    
    באדיבות | 'בית אריאלה' / צילום | מאיר שפירא 11 באוגוסט, 2009 | ספריית 'שער ציון - בית אריאלה' | מאז 1977 במשכנה בשדרות שאול המלך 25, תל-אביב
    יחד עם אחיו, העיתונאי אלעזר, הקים שמעון רוקח גם את ״אגודת עזרת ישראל״, שביקשה להקל על קשיי הקליטה של העולים. וילנר ורוקח ראו עין בעין את מצוקת התושבים היהודים של יפו, נרתעו מהקרבה והדמיון התרבותי, החברתי והאנושי בין היהודים והערבים וחלקו את האידאולוגיה והשאיפה להוציא אותם משם, ״להרחיקם למרחב מתוך הסמטאות העקלקלות והצפופות, לתקן ולשפר את תנאי חייהם". כך נולד הרעיון לייסד שכונה עברית מחוץ ליפו. כדי לממשו הקימו האחים רוקח, יזמים באופיים ובעלי הון, חברה שרכשה בין הפרדסים, בדרך לירושלים, חלקות אדמה שהרשויות המקומיות הפשירו לבנייה. האחים ביקשו לקרוא לשכונה ״נווה שלום״. אבל מהר מאוד התגלה שאין בה מקורות מים וזו גם היתה הסיבה שהאדמה החקלאית הופשרה לבנייה. אך באותם ימים פירוש הדבר היה כי האזור אינו מתאים למגורים. בשלב הבא קנו האחים חלקת אדמה מצפון ליפו. את החלקה קנו מאהרון שלוש, יזם נדל"ן בעל חושים עסקיים מפותחים. שלוש החליט למכור את הקרקע במחיר נמוך מערכה בשוק ואף היה מוכן לדחות את קבלת התמורה בשנה, משום שהעריך כי בניית שכונה חדשה תביא במהרה לעלייה בערך הקרקע והנכסים באזור, והוא יוכל ליהנות מפירותיה. הוא צדק בהערכתו. השטח שרכשו השניים חולק ל-48 תת-חלקות שנמכרו למעוניינים, חלקו הוקצה לצורכי ציבור ולסלילת כבישים, ובניית השכונה החדשה יצאה לדרך. השכונה הוקמה במודל של קואופרטיב ומונה לה ועד מנהל. הוועד החליט שהבתים ייבנו במימון התושבים באמצעות חשבון משותף. כל תושב שילם מסים חודשיים והוועד ניהל את החשבונות, פיקח על הבנאים, רכש חומרי בניין ודאג לפיתוח השטחים הציבוריים ולסלילת הכבישים. (יתכן שזה המודל ששימש השראה לקבוצות הרכישה של ימינו אנו, שמטרתן, בין השאר, להוזיל עלויות בנייה ולהבטיח איכות וסיום פרויקטים בזמן). לפי החלטת הוועד, עשרת התושבים הראשונים של השכונה נבחרו בהגרלה בין 48 הרוכשים. ואלה השמות שעלו בגורל: שמעון רוקח, משה וילנר, דוד זונו, אברהם ברד, יוסף בז׳רנו, חיים גרינהוץ-איצי בקר, וולוויל ויוסיל שפילר, ישראל דונדוקוב, אלטר מושלי וראובן רבינוביץ. הגופים הביורוקרטיים של השלטון העות'מאני לא הכירו בחלוקה משנית של הקרקעות בשכונה, אבל המתיישבים החדשים מצאו פתרון יצירתי ורשמו את כל החלקות על שמו של אדם אחד. בסופו של דבר, שתיים מן המשפחות לא הצליחו לארגן את ההון הדרוש ולשלם עבור בניית ביתן, ובשכונה החדשה שנוסדה ונקראה "נווה צדק" נבנו בשנת 1887 שמונה בתים בלבד.
    משה וילנר ושמעון רוקח, שהיו שותפים לחזון הקמת השכונה, היו בהכרח גם פעילים בניהול הקמתה. הם חלקו אידאולוגיה ציונית פעילה ומתוך כך דרשו להעסיק רק בנאים יהודים; אבל כאלה היו ספורים באותה העת.
    הערבים, מצדם, לא ששו לשתף פעולה עם האידאולוגיה הזאת וכבר אז פרצו לא מעט סכסוכים וקטטות בין הפועלים היהודים והערבים. בסופו של דבר נבנו בתיה הראשונים של נווה צדק בעבודה מעורבת. וילנר עצמו קיבל אישור בנייה לבית דו-קומתי עם שמונה חדרים, אלא שבפועל בנה רק קומה אחת. לימים פנה אל העירייה בבקשה לקבל זיכוי על תשלומי המיסים שנגבו ממנו על פי הרישיון ולא על פי מה שבנה בפועל. משפחת וילנר התגוררה בבית שנמצא היום ברחוב רוקח 32 אם כי אז היה שמו רחוב שלוש. בתיה של נווה צדק נבנו בהתאם לכללי האדריכלות המודרנית של אותם ימים, וחדשנותם הייתה בכך שבכל אחת מן החצרות היו ״בית תבשיל״ ו״בית כיסא״. שנים אחר כך נבנתה שכונת "נווה שלום" בצמוד לנווה צדק, על אותן אדמות שרכשו בזמנו האחים אלעזר ושמעון רוקח. בזכרונותיו, מגולל וילנר בפרוטרוט את לידתה של נווה צדק, את החששות להתרחק מיפו, את רכישת האדמות מידי אהרון שלוש, את החלוקה למגרשים, ואת הקמת בתיה הראשונים של השכונה ממנה תצמח בהמשך תל-אביב.
    וזה מראה השכונה בראשיתה,״ תיאר וילנר בזכרונותיו: ״צפופים, דחוקים ודבוקים זה בזה היו הבתים. בין בית לבית נקשר חבל מתוח, ובקצהו פעמון. החבל עבר את כל שמונת הבתים והיה כעין טלפון פרימיטיבי. במקרה של גניבה או סכנה בבית האחד, ימשכו בפעמון וכל השכנים יחושו לעזרה.״ כדי להגן על עצמם, החליטו דיירי השכונה לארגן תורנות שמירה. מי שמביט היום על המרחק בין יפו לנווה צדק, מתקשה להבין את תחושת הנידחות של תושבי נווה צדק כאשר נבנתה השכונה, רחוקה מכל יישוב, חשוכה ומבודדת. תורנות השמירה בוצעה בזוגות והשומרים נאלצו להתעמת עם גנבים כמעט מדי יום או לילה. הנשים חששו להישאר לבד בבתים, ותחושת חוסר הבטחון הפכה לסוגיה קהילתית מרכזית ולהתמודדות יום-יומית. בסופו של דבר הכניעה אותם העייפות ממשמרות שמירה ולילות חסרי שינה ותושבי נווה צדק החליטו לשכור את שירותיו של שומר קבוע. ״ערבי, ורובה על שכמו. אולם הגנבים מבני עמו סבבוהו במרמה עוד בלילה הראשון לשמירתו. הם התחפשו כאנשי צבא השלוחים, כביכול מטעם הרשות, לפקח על השומר אם אינו עושה מלאכתו רמיה, נטלו ממנו רובהו כדי לנסותו, סתמו את פיו וכפתוהו, ואחרי כן גנבו בשכונה כאוות נפשם ולגלגו על היהוד ועל שומר ראשם.״
    וכך החליפו אנשי נווה צדק שומר בשומר ״עד שלבסוף פנו לעזרת הממשלה, באמצעות הקונסולים, וזו העמידה עשרה אנשי צבא תורכים להגן על נווה צדק״ חייהם של החלוצים בנווה צדק לא היו קלים. הגניבות היו רק מקור אחד של קושי. בשכונה המרוחקת לא היו מים זורמים, ועקרות הבית נאלצו להרחיק לכת קילומטרים בדרכים לא כבושות ולסחוב דליי מים מיפו. עתה הוחלט לקדוח שתי בארות בשני קצות השכונה ״ואחד מעולי תימן - יוסיף שמו - היה 'שר המשקים' של השכונה, שואב המים. הבארות עמדו פתוחות ושימשו מקום מקלט לחתולים ולעכברים ושאר שרצים עם רמשים וריח צחנה ובאשה עלה תמיד מן המים. הספקת המים הייתה תלויה גם במצב רוחו ובפיכחותו של שר המשקים. פעמים שהיה נעלם ליום תמים או מתבסם קצת ולא במים, ויושבי השכונה לקו בצימאון.״ אספקת המים פתרה רק קושי אחד מרבים שהפכו את החיים בנווה צדק לחלוציים ממש. היעדר טכנולוגיה כלשהי הקשתה מאוד על ניהול חיי היום-יום. המונח ״עקרת בית״ קיפל בתוכו עבודה פיסית קשה: סחיבת מים, הליכה יום-יומית לשוק (לא היו מקררים), בישולים יומיומיים, ניקיון הבית, סידור החדרים, כביסות בדודים גדולים (בהיעדר מכונות כביסה), תליית הכביסה וקיפולה אחר כך. ככל שהמשפחה הייתה גדולה יותר, כך הייתה עבודתה של עקרת הבית קשה יותר. על כתפה הייתה הדאגה לילדים, להאכיל אותם ארוחת בוקר ולשלוח אותם לבית-הספר. גנים לא היו, אז, והקטנים היו בבית.
    אבל הניהול הקואופרטיבי של השכונה הקל במעט על הריחוק מהעיר הגדולה יפו, ועל הקשיים שנבעו מהמעשה החלוצי.
    כעבור זמן קיבלו אנשי השכונה מגרש במתנה ובנו עליו בית כנסת. בית הכנסת "מראות הסולם" ברחוב רוקח 20, חולק לשניים, כדי לאפשר גם למאמינים אשכנזים וגם למאמינים ספרדים להתפלל בנוסח התפילה המוכר להם. בחלוף הזמן ועם השינויים האורבניים שהתחוללו בשכונה, הוזנח הבניין והתפורר וכיום אפשר לראות רק את המדרגות שהעניקו לו את שמו, שנותרו בצידו השמאלי של הבניין.
    הפרבר המצער והדל הזה מלפנים, סלל דרך לתל-אביב, העיר העברית הגדולה, וכיום הוא שומר גבולותיה. בשלב הראשון נבנה רחוב שלוש. הבתים היו צמודים, בעיקר משיקולי בטחון. הרווחים בין שורות הבתים ברחוב שלוש הפכו במשך השנים לרחובות רוקח ושטיין.״
    כך תיאר עוד דייר בשכונה, דוד סמילנסקי, אביו של יזהר סמילנסקי, הידוע יותר בשם ס. יזהר. בצמוד למשפחת וילנר גרה משפחת בז׳רנו שבחצרה הייתה הגינה היחידה בכל השכונה. בז׳רנו גם היה ״הראשון שהתקין חדר שימוש פרטי בחצרו״ וגם חפר באר פרטית משלו. רק ב-1921 קרא ועד השכונות בשמות שני הרחובות של נווה צדק. האחד נקרא על שמו של שמעון רוקח, והרחוב השני, המקביל על שמו של הבילו"יי מנחם שטיין, הרופא היהודי הראשון ביפו ׳המודרנית׳. מזכרונותיו של יצחק רוקח אפשר ללמוד לא רק שבין חצרות בתי השכונה לא היו גדרות, אלא גם על הקשרים המשפחתיים בין הדיירים הראשונים. משה וילנר נשא לאישה את אסתר כהן, אחותו של שלמה זלמן כהן שהיה שכנו מימין. שלמה כהן עצמו היה נשוי למלכה, אחותו של שמעון רוקח. כותב יצחק רוקח, בנו של שמעון רוקח, בזכרונותיו:
    הבית שגבל בבית משפחת רוקח ״היה שייך לדודנו ר׳ זלמן כהן ואשתו מלכה, אחותו של אבא… מלכה נפטרה סמוך לאחר הולדת יצחק. את הילדים גידלה הסבתא עד מותה, ואחריה מותה דאגה להם אחותו של ר׳ זלמן, אסתר וילנר, שגרה בשכנות בצד השני, והיא גם קראה לאחת מבנותיה מלכה, על שם גיסתה שנפטרה.״ על אמה של מלכה וילנר, לימים מלכה אשרמן, מספר רוקח בזכרונותיו: ״הגברת אסתר, אחותו של ר׳ זלמן כהן ודודת שלושת היתומים, הייתה אשה יפה ובעלת בית מוצלחת ומכניסת אורחים גדולה. בעלה ר׳ משה וילנר היה בר-אוריין, דתי ואהוד על הבריות. יוצאי חלציהם היו הבנות שרה, רבקה, מלכה ורחל ובנם אהרון.״
    והוא ממשיך ומספר על חמישה הילדים שנולדו ברחוב רוקח שבשכונת נווה צדק: "שרה, שאחרי נישואין כושלים, התחתנה עם חקלאי מכפר סבא, רבקה, שנישאה לשמואל גרשמאן , נדבן ידוע, שעסק במסחר עצים במצרים ואחר כך בדנמרק״. לימים נודע כי תרומתו אפשרה את תרגומם והוצאתם לאור של כתביו ונאומיו של זאב ז׳בוטינסקי. גרשמאן התנה את תרומתו בכך שההכנסות מהספר יילכו ליורשיו של ז׳בוטינסקי וששמו לא יוזכר בשום מקום , ״אני עושה את המעשה הקטן הזה כתשלום חובה על מה שלמדתי מכתביו של ז׳בוטינסקי ומנאומיו.״ הסביר.
    אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | יוסי ריבק 2019 | מצבותיהם של רבקה (וילנר) ושמואל גרשמן | בית העלמין "הישן" | רחוב טרומפלדור, תל-אביב - יפו
    ״מלכה, הבת השלישית,״ ממשיך רוקח בתיאורו, ״שמה הלם אותה: מראה נאה, רצינית, יחד עם חיוך טבעי על שפתיה, טובת לב. בתקופה מסוימת עזרתי לה בלימודיה בשפה הצרפתית והיא חזרה איתי על פרקים בתנ״ך ובגמרא… שנישאה לימים לרופא הנשים הנודע, יוסף אשרמן… ״בת הזקונים בין הבנות, רחל, הראתה מילדותה נטייה להוראה. היא הצטיינה בלימודיה והייתה מפורסמת כדוגמא למורה מסורה ומשכילה… ״אחרון אחרון נולד לר׳ משה וילנר ״קדיש״, זאת אומרת בן…. הוא היה בערך בן גילו של אחי ישראל וכשכן טבעי שהיה גם חברו, הוא למד הרבה יותר תורה תנ״ך וגמרא.״ כשסיים את הלימודים נשלח לאמריקה, לימד עברית לפרנסתו, ולשלם את שכר הלימוד באוניברסיטה שם למד משפטים. בסיום הלימודים חזר ארצה ופתח משרד עורכי דין ונוטריון בשדרות רוטשילד 91 בתל-אביב".
    בתחילת שנות ה-2000 הפכה נווה צדק לשכונת יוקרה, שמאכלסת בעיקר בעלי ממון מתבדלים שהיגרו לארץ מצרפת ומסתתרים בבתי מידות, משופצים ומטופחים, מאחורי שערים חשמליים. ברחובותיה חנויות בוטיק קטנות ויקרות והשפה הנשמעת היא צרפתית.
    ונווה צדק ההיא - הייתה שכונה עם חזון, מנוהלת בניהול מרכזי של קואופרטיב, מתובלת בחלוציות ציונית הולמת, שדייריה הראשונים חיו כמעט כמשפחה אחת גדולה. וילנר, היה בעל חנות מכולת ״שנתמזגו בו,״ כפי שכתב יעקב מישלי, בן אחת ממשפחות המתיישבים הראשונות, ״כל התכונות של ׳ליטוואק׳ טיפוסי… משה וילנר היה ׳בעל קורא׳ (קריין) מובהק. הוא היה מתרחק מן הבריות וחיי לו חיי צנע עם אשתו יפת התואר שנתברכה בבנות ומה גדל לבסוף אושרו כשנולד לו בן זקונים״. משה וילנר היה אהוב על הבריות, והאווירה בבית הייתה אווירה דתית בדרך כלל, כיאות ל(כמעט) בוגר ישיבת "מיר" הידועה, ובנו של שמריהו וילנר, שהיה בווילנה ראש ישיבה בעצמו. השכלה עמדה בראש סדר העדיפויות בבית משפחת וילנר. בשנת 1908 סיימה את לימודיה ב"בית-הספר העירוני לבנות ביפו" ואחר כך, כמו שתי אחיותיה לפניה ובתה אחריה, נרשמה ללימודים בבית-הספר התיכון הראשון שבו לימדו בשפה העברית, ״הגימנסיה העברית הרצליה״.
    אוסף פרטי | דניאלה די-נור 1910 | תעודת הגמר של מלכה וילנר | בית הספר 'חובבי ציון'
    בשנת 1910, זה לא היה מובן מאליו לשלוח ילדה, שלישית במספר, ללימודים תיכוניים. היתה זו תקופה שבה אפילו במתקדמות שבמדינות העולם נחשבו נשים עדיין לבנות מעמד נחות, בבעלות איזשהו גבר - אבא, אח, בעל או בן. וילנר, התקשה במימון לימודי ילדיו ונזקק לסיוע כספי. לימודי כל חמשת ילדיו התאפשרו בזכות בן אחיו, ישראל אהרוני, שלא רק לימד בגימנסיה, אלא היה נשוי ליהודית גולדין בתו של אחד ממייסדי רחובות ואחד מבעלי המניות במוסד החינוכי, וכך ובזכות הצטיינותם, זכו בני משפחת וילנר למלגות לימוד מלאות.
    פרופ' ישראל אהרוני / 7 ביולי 1882 – 9 באוקטובר 1946 / חלוץ מדעי החי בארץ ישראל וראשון לחוקרי עולם החי בספרות העברית, עד כדי כך שביאליק נדרש לעזרתו בקריאת שמות עבריים לבעלי חיים. היה נשוי ליהודית בת שלמה גולדין, ואב לשניים: ד"ר בת-שבע אהרוני, אף היא זואולוגית, ששימשה כעוזרתו, המשיכה את עבודתו וכתבה את סיפור המרתק ופרופ' יוסף אהרוני, פיזיקאי שפעל מרבית חייו באנגליה והיה שותף לפיתוח המכ"ם במלחמת העולם השנייה. בשובו לישראל הקדיש את מרצו לשפה העברית ולתיקון הכתיב העברי.
    אוסף פרטי | אליהו הכהן 1934 | "מהר והדגה" | בקשתו של ח.נ. ביאליק מישראל אהרוני להעניק שמות עבריים לדגים
    נותר רק לקוות שלא ירחק היום וחוקר צעיר ייקח על עצמו לכתוב את קורות חייו של אהרוני וימצא את העדויות הרבות על פועלו במוזיאונים ואוספים אחרים באירופה ואולי גם בישראל.
    "התגלית" אודות האיש, ישראל אהרוני, אליו נחשפנו במהלך התחקיר אודות "בית ליבלינג", שב ומחזיר אותנו לסיפור שלא-יאמן, על משפחה אחת, שחיה בבית אחד, ברחוב אידלסון 29 בתל-אביב והתקבצו ובאו בסיפור קורותיה כל המרכיבים הנפלאים של הקמת מדינה יש מאין.
    
    בשנת 1909, אותה שנה בה (ב-11 באפריל) נערכה "הגרלת המגרשים" של אחוזת בית על ידי עקיבא וייס, השנה בה "נולדה" העיר תל-אביב, הועברה הגימנסיה מהעיר יפו לרחוב הרצל בתל-אביב. אז גם הוחלף שמה מ״הגימנסיה העברית יפו״ ל״גימנסיה העברית הרצליה״ על שמו של בנימין זאב הרצל. בדרכה אל לימודיה במחזור השני של גימנסיה הרצליה, בשנת 1910, לא הייתה צריכה מלכה לחצות את הרחוב הראשי, רחוב הרצל. בהרצל 2 פינת אחד העם, חלפה על פני ביתו של עקיבא וייס משמאל, וביתו של פולאק מימין. כנראה שבדרכה זו חלפה גם על פני ביתו של אידלסון, ברחוב יהודה הלוי 18, זה שלימים שמו יונצח ברחוב בו יקימו היא ובעלה את ביתם. בצמוד לגימנסיה התגוררו מנחם שיינקין, חבר ההנהלה, בן ציון מוסינזון, המנהל השני של המוסד החינוכי, ומשפחת מטמון-כהן, משפחתו של מי שהיה מייסדה ומנהלה הראשון של הגימנסיה.
    אוסף פרטי | דניאלה די-נור 1917 | תעודת בגרות של מלכה וילנר | 'הגימנסיה העברית הרצליה'
    
    אוסף פרטי | דניאלה די-נור 1917 | תעודת בגרות של מלכה וילנר | 'הגימנסיה העברית הרצליה'
    
    הארכיון הציוני המרכזי / צילום | צלם לא ידוע 1914 | תמונת המחזור השני של 'הגימנסיה העברית הרצליה' | מלכה וילנר בשורה ראשונה, שנייה משמאל
  - english_content:
  - deutsche_content:
- ישראל אהרוני – הזואולוג העברי הראשון
  - english_title:
  - deutsche_title:
  - hebrew_content:
  - english_content:
  - deutsche_content:
  - url_link: http://mylieblinghaus.com/%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%90%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%99/
- מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור וסדר עולמי חדש
  - english_title:
  - deutsche_title:
  - hebrew_content:
    מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור וסדר עולמי חדש
    
    בשנת 1914 החלו איומי מלחמת העולם משבשים ומעיבים על השגשוג התרבותי, תנופת הבנייה והתבססות המוסדות הציבוריים בעיר המתפתחת. המלחמה טרפה את הסדר העולמי של אותם הימים. בעוד מנהיגי היישוב היהודי בארץ יוצאים ובאים בלשכות של שליטים ושועי-עולם כדי לעשות נפשות לרעיון הציוני, התקדמו כוחות הברית שבצפון אפריקה מזרחה ואיימו להיכנס בשערי ארץ ישראל ולדחוק את כוחות המשטר העות'מאני. התושבים המקומיים, יהודים וערבים כאחד, חששו. המלחמה ניחתה על ארץ ישראל בתקופה של צמיחה ופריחה; בארבע שנות המלחמה לא נבנה בתל-אביב אפילו בית אחד. מחירי המזון האמירו ובניסיון להתמודד עם קשיי היומיום, הקים מאיר דיזנגוף, ראש ועד תל-אביב, את ״הוועד להקלת המשבר״. במקביל, התארגן בארצות הברית ה"ועד לעזרת יהודי ארץ ישראל" וציוד רפואי ומזון נשלחו ליישוב בתקווה שלא יקרוס תחת אירועי התקופה הקשה. ככל שחלפו הימים וגבר מבחוץ הלחץ על השלטון העות'מאני, כך הפעיל זה מצדו לחץ על התושבים וקידם חוקים דרקוניים, חדשות לבקרים. אחד מאלה הציב בפני היהודים ברירה קשה: לקבל אזרחות עות'מאנית, במשמעותה, להתגייס לצבא, או לעזוב את הארץ. בני משפחת וילנר, כמו שכניהם בנווה צדק ואחרים ביישוב היהודי, התלבטו מה לעשות. הבחירה היתה קשה, עד כדי בלתי אפשרית. לשמחת הכול, נדחתה חובת הגיוס בשנה ורבים קיבלו על עצמם אזרחות עות'מאנית ואף אימצו סגנון לבוש תורכי ותרבושים לראשם. קשה להאמין שמשה וילנר, שסלד עם בואו לארץ מהדמיון בין הערבים ליהודים, נכנע גם הוא בצוק העיתים. הוראת חוק, קשה לא פחות, נחתה על תושבי תל-אביב בסוף מרץ 1917 כשנה וחצי לפני תום המלחמה. עתה, חייב השלטון העות'מאני כשבעת אלפים יהודים מתושבי העיר ואלה מהם שעדיין התגוררו ביפו לנטוש את בתיהם ולמצוא להם מקום מגורים אחר בצפון הארץ. לא הועילו כל הניסיונות וההשתדלויות למנוע או לפחות לדחות את ביצוע ההוראה. פקודת הגירוש הטילה על ראשי היישוב גם את האחריות על שמירת הבתים והרכוש שנותרו בתל-אביב. האירועים והקשיים לא פסחו על בני משפחת וילנר. רחל וילנר, אחותה של מלכה, נשלחה ללבנון, ללמד עברית את ילדיו של בן הדוד ישראל אהרוני, שהתגורר בזמן מלחמת העולם הראשונה בקסרה שבבקעת הלבנון. אהרוני שימש בזמן המלחמה הזואולוג של הארמיה התורכית הרביעית של ג'מל פשה ותפקידו היה להקים אוסף של החי בלבנון, סוריה ועיראק. ככל הידוע, יתר בני המשפחה גורשו גם הם צפונה. יתכן שמצאו מקלט במושבה יבנאל, שעלתה על הקרקע 16 שנה קודם. אותה יבנאל שתהיה בעוד זמן לא רב לביתה הראשון של מלכה ומי שיהיה אז בעלה, יוסף (גוסטב) אשרמן.
    בסוף אוקטובר 1917 הגיעו הכוחות הבריטיים לדרום ארץ ישראל, נלחמו בכוחות העות'מאניים ודחקו אותם צפונה.
    בד בבד המשיכו תועמלני הציונות לעשות נפשות להקמתה של מדינה לעם היהודי בארץ ישראל, וב-2 בנובמבר זכו בהישג עצום, שהיה פריצת דרך של ממש בהגשמת הרעיון הציוני: הלורד בלפור, שר החוץ של האימפריה הבריטית, פרסם הצהרה שקבעה כי בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מאז נחשבת ״הצהרת בלפור״ לאחד ההישגים המדיניים החשובים ביותר בדרך להקמת מדינת ישראל. אבל ספק אם התושבים היהודים ידעו על ההצהרה ההיסטורית או התפנו לחגוג את הרגע המדיני המכונן. הם גורשו מבתיהם, ראו לנגד עיניהם את נסיגת התורכים ואת קריסתה של האימפריה העות׳מאנית ועמדו להתמודד עם שליט חדש – הכתר הבריטי. תושביה היהודים של פלשתינה חרדו לגורלם, וקשה להאמין שמצאו זמן לחגיגות לאומיות. יומיים אחרי הצהרת בלפור כבשו הבריטים את באר שבע. כעבור כשבועיים, ב-17 בנובמבר, עברו לידיהם יפו ותל-אביב. יומיים אחר כך החלו המגורשים לחזור לבתיהם, שחלקם נפגעו ושיקומם עתיד להימשך שנים. בחודשי הגירוש מצאו את מותם אלף וחמש מאות בני אדם, והם נקברו במקומות שונים ועלומים ברחבי הארץ. בני משפחת וילנר שרדו את חודשי הגירוש והגלות הקשים והתקבצו בשובם בביתם שהמתין להם ברחוב רוקח 32 בנווה צדק. סיומה של מלחמת העולם הראשונה נחוג בפלשתינה-א״י במצעד ראווה של הגנרל אלנבי בירושלים. עתה, אורגן העולם בסדר מדיני חדש. באירופה נוצרו מדינות במקום האימפריות שקרסו – גרמניה, אוסטרו-הונגריה ורוסיה וגם במזרח התיכון נמתחו קווי גבול חדשים ונוצרו מדינות שלא היו קיימות קודם – סוריה, לבנון, עיראק, (עבר) הירדן וארץ ישראל. מעתה, לא עוד אימפריות ובהתאם להסכמי ורסאי וסייקס-פיקו, שהביאו לסופה את מלחמת העולם, נמסרו המדינות החדשות לשליטת המדינות המנצחות – בריטניה וצרפת – ו"השלל" חולק ביניהן: ארץ ישראל-פלשתינה, ירדן וחלק מעיראק- לבריטניה, לבנון וסוריה – לצרפת וכך הלאה. וכך נאלצו תושבי תל-אביב ששבו אל עירם ובתיהם, להתמודד לא רק עם סדר עולמי חדש, אלא גם עם שלטון חדש, מערכת חוק חדשה וכמובן שפה חדשה. במקומות שבהם שכנו עד לא מזמן קציני הסולטן העות'מאני ישבו כעת קציני המנדט הבריטי, ואלה הביאו עמם סדר וארגון שלא היו אופייניים לממשל העות'מאני שקדם להם. יפו המשיכה להיות העיר המודרנית והקוסמופוליטית, השער לייצוא. אולם אף שנראה כי סערות המלחמה שקטו, מתחת לפני השטח החלו לרחוש רעיונות לאומיים שקנו להם אחיזה בקרב כלל תושבי האזור - יהודים וערבים כאחד. מי שעד לא מכבר חיו חיי שיתוף זה לצד זה הפכו כעת אויבים מרים. ביפו החלו לפעול ארגונים לאומיים פלסטיניים. החיכוכים והעימותים על רקע לאומי הלכו וגברו ופתרון לשני הלאומים, לא נראה בעין עד עצם היום הזה. עם השנים, היה בית משפחת וילנר בנווה צדק לאחד הבתים המוכרים והידועים בארץ ישראל בקבלת האורחים הנדיבה ובדלתו הפתוחה. מנהיגים ציוניים, אנשים ידועי-שם, סופרים ואמנים התארחו בבית לעיתים קרובות. אנשי חזון ומעש דנו ברעיונות, אידיאולוגיות וסוגיות השעה. היה ברור שהגיע רגע האמת – הקמת בית לעם היהודי בארץ ישראל.
    כשעלה לישראל, ב-1920 בהזמנתה של הנרייטה סאלד ו'ארגון הדסה', הגיע לבית וילנר שבנווה צדק גם גוסטב אשרמן הצעיר, רופא נשים מצ׳כיה, ציוני ומלא-אנרגיה, מחויב לקחת חלק פעיל בהקמת מערך הבריאות במדינה שבדרך.
  - english_content:
  - deutsche_content:
- יוסף גוסטב אשרמן
  - english_title:
  - deutsche_title:
  - hebrew_content:
    יוסף גוסטב אשרמן
    
    גוסטב אשרמן נולד בשנת 1889 בעיירה רוסוביצה הסמוכה לפראג – כיום בצ'כוסלובקיה, אז בתחומי האימפריה האוסטרו-הונגרית, אחד משישה ילדים שנולדו לאברהם אשרמן ונינה, בת יוסף לאון. למשפחה היה מפעל משגשג לייצור כפפות, ובית המלוכה האוסטרו-הונגרית נמנה עם לקוחותיו. בשנת 1913 סיים גוסטב בהצטיינות יתרה את לימודי הרפואה באוניברסיטת קארל פרדיננד בפראג. זו הייתה האוניברסיטה העתיקה והגדולה בצ׳כיה, הראשונה במרכז אירופה ואחת הוותיקות והעתיקות ביבשת; את שעריה פתחה כבר בשנת 1349 ורכשה לעצמה מוניטין של אוניברסיטה מהטובות בעולם. לסטודנטים הוצעו ארבעה מסלולי לימוד בארבע פקולטות בלבד: תאולוגיה, פילוסופיה, משפטים ורפואה. מרצים ידועי-שם לימדו בה, ובהם אלברט איינשטיין, שקיבל באותן שנים מעמד של פרופסור מן המניין. גם אחדים מהסטודנטים היו עתידים להתפרסם: שנים מעטות לפני אשרמן סיימו פראנץ קפקא ומקס ברוד את לימודיהם בפקולטה למשפטים בין הבוגרים אפשר למצוא חתני פרס נובל, וסופרים ידועים נוספים, ביניהם גם מילן קונדרה. בפקולטה לרפואה שבה למד אשרמן התנהלו הלימודים בגרמנית, שכן אוכלוסיית פראג הייתה באותן שנים גרמנית ברובה. גוסטב אשרמן גדל במשפחה מסורתית-ליברלית ונחשף לרעיון הציוני בשנות לימודיו באוניברסיטה, שבה לימדו ולמדו לא מעט פעילים ציוניים. הרעיון המסעיר להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל כבש את לבו, ובסיום לימודיו הצטרף לארגון "בר כוכבא" שהוקם על ידי סטודנטים יהודים, אינטלקטואלים. יחד האזינו הפעילים להרצאות, ערכו מפגשים, השתתפו בדיונים אידאולוגיים וגייסו צעירים נוספים. האגודה של פראג הייתה הפעילה ביותר מכלל אגודות "בר כוכבא" שקמו במזרח אירופה.
    הארכיון הציוני המרכזי / צילום | צלם לא ידוע 1908 | צילום קבוצתי של אגודת הסטודנטים 'בר כוכבא' בפראג | אשרמן, שורה ראשונה מימין
    ב-1914, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, לא נותר לאשרמן, הבוגר המצטיין של הפקולטה לרפואה, זמן רב לפעילויות חברתיות, הגיגים או התלבטויות זמן קצר אחרי טקס חלוקת התארים, התגייס האידאליסט הצעיר לצבא האימפריה האוסטרו-הונגרית ושירת כקצין רפואה. משתמה המלחמה, קיבל אשרמן פנייה מהנרייטה סאלד שעמדה בראש "ארגון נשות הדסה". סאלד, עלתה באותה שנה לפלשתינה והזמינה את ד"ר אשרמן, רופא נשים מומחה, לבוא ולהצטרף לצוות הרפואי ולקחת חלק בהקמת מערך הבריאות הציבורי, במדינה שבדרך. אשרמן נענה ברצון ובהתלהבות שאפיינה את דור הראשונים.
    סיפורו הפרטי של אשרמן, הרופא-החלוץ, פותח צוהר אל סיפור הקמתה של מערכת הבריאות בישראל. כדי להבין את השלב החשוב והמשמעותי הזה בתולדות הקמת המדינה, צריך לרדת מעט לחקר ההיסטוריה של שירותי הבריאות בארץ ישראל העות׳מאנית והמנדטורית, עד להקמתה של מדינת ישראל כמדינת רווחה שבה מערכת בריאות ציבורית לכל.
  - english_content:
  - deutsche_content:
- הקמת מערכת הבריאות הציבורית
  - english_title:
  - deutsche_title:
  - hebrew_content:
    הקמת מערכת הבריאות הציבורית
    
    בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה כבר פעל בירושלים מרכז לטיפול רפואי ולהדרכת נשים שהוקם על ידי "נשות הדסה", בפיקוח של שתי האחיות הראשונות ששלח הארגון מניו יורק לארץ, רוז קפלן מבית החולים "הר סיני", ורחל לאנדי, אחות מפקחת מבית החולים "הארלם". השתיים התיישבו במאה שערים, בדירה ששכר עבורם הנדבן נתן שטראוס. במהלך היום שימשה הדירה מרכז להדרכת נשים הרות ולאימהות צעירות ומשעות הערב, היה זה ביתן. אבל "הסידור" הזה לא שרד זמן רב. עם פרוץ המלחמה, עזבו שתיהן את הארץ בזו אחר זו. נתן ולינה שטראוס היו נדבנים גדולים, מימנו את שכר הדירה במאה שערים, ותרומותיהם אפשרו את הקמתם של מרכזי הבריאות הראשונים בארץ - ליהודים ולערבים. עד היום ניצבים במרכז ירושלים, ברחוב שטראוס 24 וברחוב בלפור 14, בלב תל-אביב מרכזי בריאות פעילים, הנקראים "בית הבריאות שטראוס". שניהם נבנו במקביל ונחנכו בזה אחר זה ב-1929 נבנה הבניין בירושלים ושנה אחר כך בית הבריאות בתל-אביב. ארגון "נשות הדסה" שיחק תפקיד מרכזי בבניית מערך הבריאות בארץ ישראל. הן בגיבוש תפיסה וחזון, והן במימושם ובמימונם. בשונה במובהק מתפיסת העולם הקפיטליסטית הנוהגת בארה"ב, שם עד היום אין מערך בריאות ציבורי, הקמת מערך הבריאות הישראלי נבנה על ערכי שוויון ואחריות קולקטיבית. עקרונות אלה היוו את התשתית ל'מערך טיפות חלב' שהוקם מאוחר יותר ואשר לאשרמן הצעיר היה תפקיד מרכזי בו. גוסטב אשרמן, בוגר מצטיין של האוניברסיטה הגרמנית של פראג, קצין רפואה משוחרר מצבא אוסטרו-הונגריה, כבר היה גינקולוג ובעל ניסיון כאשר אותר על ידי הנרייטה סאלד והתבקש לבוא לארץ ולהצטרף אליה ולצוות ההקמה של "ארגון נשות הדסה" . עקרונות הארגון שנוסחו לפני יותר ממאה שנה, מהווים עד היום את התשתית למערכת הבריאות הציבורית של מדינת ישראל.
    ואלה היו העקרונות המנחים בכול הקשור לטיפול באם ובילד:
    
    השירות יינתן בחינם, ללא הבדל דת וגזע ויכולת כלכלית;
    
    שיטת הטיפול בתינוק ורמתה יהיו זהות ברחבי הארץ ויתמקדו בליווי ופיקוח על התפתחות הילוד, הדרכת האם הצעירה, הזנה, הלבשה והחתלה;
    
    יתקיימו ביקורי בית תקופתיים של האחיות;
    
    יוקדש זמן לחינוך כל בני המשפחה לחיי בריאות ולהקניית אורח חיים בריא;
    
    הליווי מיועד לילד הבריא. ב'טיפת חלב' לא ניתן טיפול לילדים חולים ולא חולקו תרופות.
    
    חזונו של ארגון "הדסה", תהליך הבנייתו וגיבושו נקטעו אומנם בפרוץ המלחמה, אך עם כניסת הבריטים לארץ והתייצבות שלטון המנדט, ניתן היה לשוב ולממש את התוכנית הגדולה: בניית תשתית למערכת בריאות ציבורית ליישוב בארץ ישראל. אשרמן הגיע לארץ ישראל ב-1920, זמן קצר אחרי התבססותו של המנדט הבריטי בארץ. מערכת הבריאות הציבורית הייתה בחיתוליה ועל היישוב העברי היה לתמרן בין צרכי האוכלוסיה, לבין נוקשות השלטון הבריטי. מאידך, הבריטים היו מתודולוגיים מהתורכים העות׳מאנים, וכניסתם לארץ התאפיינה, בין השאר, בגיבוש תוכנית לפיתוח והסדרה של מערכת בריאות מקומית לרווחת כלל תושבי הארץ, יהודים וערבים. במאי 1918 יצאה פקודת הבריאות הראשונה מטעמה של ממשלת המנדט הבריטי, שכללה, בין השאר, סעיף אודות חובת רישום רישיון רופא, ובה זכות הממשלה לשלול את הרישיון כראות עיניה. בשנים ההן קיבלו הרופאים-העולים את הרישיונות שלהם מייד עם הגיעם לארץ, וכך אפשר היה לקבוע מתי עלה כל אחד מהם, על פי מספר רישיון הרופא שלו. מספר רישיונו של אשרמן היה 90. ב-1920 כבר הוחלף השלטון הצבאי באזרחי. שמו של המושל האזרחי הראשון, הרברט סמואל, מונצח באחד הרחובות הארוכים בתל-אביב, שנמתח לכל אורך חוף הים, מדרום לצפון. אולם, תקציב מחלקת הבריאות הבריטית הוגבל והסכומים שהופרשו לטובת הישוב היהודי היו זעומים. לפי ההיגיון הבריטי יכלו היהודים לגייס כסף מאחיהם בגולה כדי לקיים את שירותי הבריאות שלהם, דבר שהערבים לא יכלו לעשות, ולכן לנוכח מצבם הכלכלי הרעוע של הערבים חובה על הממלכה לעזור להם. ממחקריה של פרופ' שפרה שורץ, חוקרת ההיסטוריה של מערכת הבריאות בארץ באוניברסיטת בן גוריון, ניתן ללמוד כי זרעי פעילותו של ארגון "הדסה" בארץ נבטו במהלך ביקורה של הנרייטה סאלד בישראל בשנת 1912 עם מותו של הנדבן והתורם האמריקאי נתן שטראוס. בשובה לארצות הברית ייסדה סאלד את ״הסתדרות נשים ציוניות הדסה״ ששמה לה למטרה ראשית לפעול לקידום הבריאות בארץ ישראל.
    ספריית יונס וסוראיה נזריאן | אוניברסיטת חיפה / ארכיון 'ארגון נשות הדסה' / צילום | צלם לא ידוע 1925 | אשרמן בצילום קבוצתי עם אחיות ההסתדרות המדיצינית 'הדסה'
    במקביל להקמתה של תחנת טיפת חלב בירושלים בשנת 1913, יזמה ״הדסה״ הקמתו של בית חולים בתל-אביב. אבן הפינה לבית החולים הונחה בשנת 1914, אך לנוכח אירועי המלחמה ועם הקפאת הפעילות הרפואית על ידי הטורקים, נעצרו גם התוכניות הללו. "הדסה" חידשה את יוזמתה להקמת בית החולים בתל-אביב בשנת 1921. מאורעות תרפ"א 1921 ביפו וסגירת בית החולים העירוני "שער ציון", שהגישה אליו נחסמה בגין המאורעות, הובילו להחלטה על פתיחת מתקן אשפוז זמני לפצועי המאורעות בבניין 'מלון ספקטור' ברחוב נחלת בנימין, שהפך תוך זמן קצר לבית חולים לכל דבר ונקרא ״הדסה״.
    הארכיון הציוני המרכזי / צילום | צלם לא ידוע 1925 | בניין בית חולים הדסה / מלון ספקטור / רחוב נחלת בנימין, תל-אביב
    
    היום כבר אין את מי לשאול, אבל ככל שאני יודעת, היה זה סבי שיילד את חיים גורי באוקטובר 1923, ב'מלון ספקטור'", מציינת דניאלה שותפה פעילה בהוצאה לאור של ספריו של המשורר חיים גורי, בעשור האחרון לחייו.
    בשנת 1928, הועתק בית החולים הזה לבניין קבע ברחוב בלפור תל-אביב שם זכה לשמו המוכר "הדסה בלפור" . הפעלתו התאפשרה במימון משותף של "ארגון נשות הדסה", עיריית תל-אביב וממשלת המנדט.
    ספריית יונס וסוראיה נזריאן | אוניברסיטת חיפה / 'ארגון נשות הדסה' / צילום | צלם לא ידוע בית הבריאות שטראוס | מבט מרחוב מזא"ה
    בשנת 1931 עברה הפעלת בית החולים באופן מלא לידי עיריית תל-אביב ובית החולים נקרא מאז ״הדסה תל-אביב״.
    © מוז"א - מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב | צילום | צלם לא ידוע 2 ביולי, 1942 / פתיחת מחלקת יולדות בבית החולים 'הדסה - תל-אביב' / במרכז: ד"ר אשרמן | משמאל: ישראל רוקח, ראש העיר תל-אביב, באותה עת | קיצונית מימין: מלכה אשרמן
    
    צלם | פאול גולדמן / אוסף | גולדמן / © מוז"א - מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב רגע הלידה המכריע / ד"ר אשרמן אוחז בילוד
    
    ארכיון המדינה | אוסף זולטן קלוגר שנות ה-40 | החיים במחלקת יולדות ב'בית החולים הדסה - תל-אביב'
    
    ארכיון המדינה | אוסף זולטן קלוגר שנות ה-40 | החיים במחלקת יולדות ב'בית החולים הדסה - תל-אביב'
    
    ארכיון המדינה | אוסף זולטן קלוגר שנות ה-40 | החיים במחלקת יולדות ב'בית החולים הדסה - תל-אביב'
    
    הארכיון הציוני המרכזי / צילום | צלם לא ידוע 1935 - 1940 | החיים במחלקת יולדות ב'בית החולים הדסה - תל-אביב'
    
    ארכיון המדינה | אוסף זולטן קלוגר שנות ה-40 | החיים במחלקת יולדות ב'בית החולים הדסה - תל-אביב'
    
    התרחבות העיר תל-אביב - יפו ובעיקר ריבוי עצום במספר הלידות, שנתמכו בחוות דעת מקצועיות ובדיווחים שוטפים של הרופא הראשי הביאו את פרנסי העיר לקבל החלטה מעשית ולהעביר את מחלקות הנשים והיולדות מבית החולים הדסה-בלפור, למבנה מרווח יותר בעיר.
    זה נמצא במבנה נטוש, בפאתי הכפר הטמפלרי "שרונה" ששימש במקור בית-ספר לילדי הטמפלרים, ומאוחר יותר מוסד חינוכי לנוער ההיטלראי. המבנה היה צמוד למחנה הצבאי בקריה "מחוץ לעיר" במונחי נוחות גישה והגעה, ונבחר לשמש 'בית היולדות העירוני'. חשוב היה לו, לאשרמן, שייקרא וייאמר 'בית היולדות' ולא בית החולים . פרופ' אשרמן מונה למנהלו, וכך כתב לקראת המעבר: ״עוד מעט וחיים יהודיים חדשים יפכו באותם החדרים, שבהם רחפו לפני זמן קצר סיסמאות נאציות.”
    אתר תל-אביב 100 / צילום | צלם לא ידוע‎ 1931 | בית הספר ב'שרונה' | בסוף שנות ה-40 הוקצה להקמת 'בית יולדות בקריה'
    
    צלם | פאול גולדמן / אוסף | גולדמן / © מוז"א - מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב 1951 | טקס השקת 'בית יולדות בקריה' | קהל רב הוזמן לאירוע
    
    צלם | פאול גולדמן / אוסף | גולדמן / © מוז"א - מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב 1951 | טקס השקת 'בית יולדות בקריה' | צוות האחיות מקבל את פני הבאים
    
    צלם | פאול גולדמן / אוסף | גולדמן / © מוז"א - מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב 1951 | מלכה אשרמן | בשמלה לבנה עם כובע רחב-שוליים | מאזינה לנאומים בטקס השקת 'בית יולדות בקריה'
    
    צלם | פאול גולדמן / אוסף | גולדמן / © מוז"א - מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב 1951 | הרב איסר יהודה אונטרמן - הרב הראשי השלישי לתל-אביב - מתקין מזוזה בכניסה ל'בית יולדות בקריה'. מאוחר יותר היה לרבה הראשי האשכנזי של ישראל
    אשרמן בירך על כך שסוף-סוף יהיה גם חדר צירים. דבריו מעידים שוב ושוב על יחסו אל היולדת ומיקומה במרכז האירוע, תוך רגישות גבוהה למצבה:
    כיום מתענה רבות אשה הבאה ללדת, עד שהיא זוכה להתקבל לחדר הלידה. את מרבית שעות לידתה היא מבלה בחדר ההמתנה העלוב או בפרוזדור הסמוך, אגב ישיבה או עמידה, ועיניה כלות מייחלות למיטה או לפחות לעגלת יולדות שעליה תוכל לכרוע. הצירים התוקפים אותה תכופות מקימים אותה על רגליה, והיא נצמדת במלוא גופה הכאוב והמעוות מיסורים על פני הקיר שלפניה ומרטיבה אותו בדמעותיה. ״גרוע מכול הוא, שבאותן השעות הארוכות אומללות נבצר מאיתנו להקל על ידי זרוז הלידה או שכוך המכאובים, הואיל והם דורשים שכיבה במיטה והשגחה מצד הרופא והמיילדת.״
    מסתבר שבאותו זמן היו בחדר הלידה רק 4 מיטות, ״לסבל זה יושם קץ בבית היולדות החדש, אגף הלידה יופרד ויאורגן כיחידה עצמאית, דוגמת חדרי הניתוח שבבית החולים.״
    הארכיון ההיסטורי של תל-אביב - יפו 15 בדצמבר, 1949 | 'ידיעות תל-אביב' | חוברת בית-החולים העירוני הדסה ושירות הרפואה הציבורית / ד"ר יוסף אשרמן | "לקראת העברת מחלקת היולדות לקריה"
    עוד כותב אשרמן על הצורך בהוספת מיטות, בשל החלטת האו״ם על הכרה במדינת ישראל, והצפי לגלי עלייה גדולים לארץ. נאמן לעקרונות על פיהם פעל כל חייו, הוא כותב:
    נשאלת השאלה האם העיריה אחראית לאשפוז כל הנשים המתגוררות בשטח שלטונה המוניציפאלי, שאין ידן משגת ללדת בקליניקה פרטית? דעתי היא: הן ! אף אבות העיר, שבתקופת המנדט דאגו לחינוך, עזרה סוציאלית ואשפוז גם בשביל התושבים היהודים בני יפו השכנה, לא יתנו כמדומה תשובה שונה מתשובתי…. מחד גיסא אנו מאמצים את כל כוחותינו לשם הגברת העלייה מחו״ל, ומאידך גיסא נחניק במו ידינו את העלייה הפנימית. ״מיטות ולא ׳מיטות סדום׳ - זוהי דרישתנו !״ הוא מסיים את מאמרו.
    
    בית החולים ברחוב בלפור, ששמו הוסב ב-1973 ל"הדסה-רוקח" על שמו של ראש העיר השני של תל-אביב, המשיך לשרת את תושבי העיר ופעל ברציפות עד שנת 1992.
    נכדו הבכור של אשרמן, ליאור, נולד ב-1950 מעט לפני שעברה מחלקת יולדות בבית החולים בבלפור למשכנה החדש בקריה, אבל נכדתו, דניאלה, שנולדה ב-1951, כבר זכתה להיוולד ב"בית היולדות לנשים" שנחנך ב-22 ביוני 1951. בשנת 1956 אשרמן מונה לפרופסור-אורח בגינקולוגיה, באוניברסיטה העברית בירושלים. בדברי הברכה בטקס השקת בית היולדות התלוצץ אשרמן ואמר ש״העברת בית היולדות ממרכז העיר לפינה צדדית תגרום נחת-רוח לדרי הרחובות הסמוכים לבניין בית החולים, שלא שכחו עדיין את צווחות היולדות שהיו מדריכות את מנוחתם ימים כלילות.״ "בית יולדות הקריה" פעל ברציפות עד 1997. עם סגירתם, הועברו השניים למרכז הרפואי ע"ש סוראסקי תל-אביב שכלל גם את בית החולים העירוני ע"ש איכילוב. באוקטובר 1961, הגיע אשרמן לגיל פרישה, אולם ככל שזה היה תלוי בו, פרישה לא היתה אפשרות מעשית. אשרמן היה רופא במובן המלא של המושג, גינקולוג בעל שם עולמי, אידאליסט, איש שהוביל שינויים חברתיים ומהפיכות בתחום הגינקולוגי. זה היה האיש, בזה היה כוחו, ואך טבעי היה שנעתר ברצון להמשיך לשמש בתפקידו כיועץ מיוחד בתחום הגינקולוגיה, מעמד שאפשר לו להמשיך ולהיות בקשר עם נשים, עם עולם הרפואה והגינקולוגיה, עם 'בית היולדות בקריה' - עולמות שהיו כה קרובים לליבו ובפועל, גם אחרי 41 שנות עבודה מסורות, שהחלו בפברואר 1920 בעקבות פנייתה של הנרייטה סאלד, המשיך אשרמן בעבודתו, במסירות, עד יומו האחרון, ב-9 באוקטובר, 1968. זמן קצר אחרי העברת מחלקת הנשים עבר מערך טיפות החלב לפיקוח משרד הבריאות. היום עומד על חורבותיו של בית החולים הדסה, בין הרחובות בלפור למזא״ה פרויקט מגורים גדול, רובע לב העיר, שאותו תיכננה עדה כרמי-מלמד, האדריכלית ובתו של דב כרמי. ובתוך הפרויקט החדש הזה, בולטים שני בניינים זהים - שזכו לשם ״בית התאומים״. זהו בניין שנבנה בסגנון האקלקטי של שנות ה-20, על ידי האדריכל יוסף ברלין והמהנדס ריכרד פסובסקי. במשך שנה אחת שימש כבית-הספר לאדריכלות של תל-אביב, אבל מייד אחר כך היה חלק מבית החולים ״הדסה״. הבניינים שופצו והיום שוכנים באחד גלריה שלוש והמוסד התל-אביבי ״תולעת ספרים״ ובבניין השני נמצא מרכז הצעירים של עירית תל-אביב-יפו. גוסטב אשרמן היה הראשון מבני משפחתו שהחליט לעלות לארץ ישראל. שנים אחר כך עלו בזה אחר זה שלושה אחיו: אוטו, אדוארד ואוסקר ושתי אחיותיו: אידה ומלווינה. שניים מהם קנו שם ופרסום בזכות עצמם:
    ארכיון 'הצלמניה' / צילום | רודי ויסנשטין מרים ויסנשטין | "דודה מרים" / בתה של מלווינה, אחותו של גוסטב אשרמן ורעייתו של הצלם רודי ויסנשטין / צילום שהפך למותג 'הצלמניה'
    
    "דודה מרים, בתה של מלווינה ולימים אשתו של רודי ויסנשטיין מ'הצלמניה', סיפרה לי שהם עלו ארצה עם ההורים ועם האומנת הצ'כית שהיתה להם כאם" יודעת דניאלה לספר. "רודי היה הצלם הרשמי של הטקס, לצד צלמים נוספים שהוזמנו לתעד במצלמתם את ההכרזה של הקמת מדינת ישראל ב-14 במאי, 1948. הצילום הזה הפך לצילום האייקוני של הכרזת המדינה מאז ועד בכלל.
    
    ארכיון 'הצלמניה' / צילום | רודי ויסנשטין יום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948 / טקס הכרזת העצמאות / בית דיזנגוף, שדרות רוטשילד 16, תל-אביב
    
    ארכיון 'הצלמניה' / צילום | רודי ויסנשטין יום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948 / מול בית דיזנגוף בשדרות רוטשילד / הצלמים שלא צילמו את טקס הכרזת העצמאות
    אוטו, אחיו של סבא, פתח ב-1939 את "קפה אשרמן" ברחוב אלנבי 40, העתק, או שמא מחווה, ל'קפה אשרמן' שהיה בשעתו מוסד חברתי-תרבותי-תוסס אידאולוגיה-ציונית בפראג.״
    ארכיון 'הצלמניה' / צילום | רודי ויסנשטין 1938 / חזית 'קפה אשרמן' / רחוב אלנבי 40, תל-אביב
    לא נותר תיעוד רב לעשייה הענפה של בני ובנות שושלת אשרמן. אחדים מהם היו ממקימי הרצליה ועסקו בעיקר בחקלאות ואחרים היו ממקימי כפר סבא ורעננה.
    ארכיון 'הצלמניה' / צילום | רודי ויסנשטין משפחת אשרמן בהרכב מלא, בחגיגת יום הולדתו ה-40 של אוטו אשרמן, בביתו בהרצליה. במרכז | מלכה אשרמן / בקצה מימין | אשרמן עם סיגריה
    
    ארכיון 'הצלמניה' / צילום | רודי ויסנשטין משפחת אשרמן בביקור משפחתי ברחוב הנדיב, הרצליה / משמאל לימין | נינה אשרמן, יוסף (גוסטב) אשרמן, מלכה אשרמן, מרים ויסנשטין, אידה קליין (אחותו של גוסטב אשרמן). מעבר לגדר | אוסקר אשרמן ואלה פלג.
    
    ארכיון 'הצלמניה' / צילום | רודי ויסנשטין 1941 | אוטו אשרמן נוטע עץ בביתו ברחוב הנדיב, הרצליה
    
    יישובי הראשונים ההם שנקראו אז מושבות אבל היו בעצם כפרים, גדלו והיו לערים תוססות, כל אחת מהן עם אופי ייחודי משלה, ואולי הן המצבה החיה לפועלם החלוצי הנלהב.
  - english_content:
  - deutsche_content:
- נישואי אשרמן לווילנר
  - english_title:
  - deutsche_title:
  - hebrew_content:
    נישואי אשרמן לווילנר
    חלוציות בגליל
    
    עם בואו לארץ, פקד גוסטב את בית משפחת וילנר בנווה צדק, שנחשב ל"מקום עצירת חובה" לכל עולה אידאליסט ומחויב לדבר. שם פגש לראשונה את מלכה. ״הודות לבית המכניס אורחים עשתה היכרות עם הרופא הצעיר והמחונן ד״ר יוסף גוסטב אשרמן. לא ייפלא ששני אלה, שדמו במידותיהם התרומיות התאהבו, נישאו וחיו חיי נישואים מופתיים.״ תיאר רוקח בזכרונותיו את פגישת בני הזוג. השניים נישאו בנובמבר 1921 בתל-אביב. אבל לא היה להם זמן לירח דבש רומנטי. השהות בנווה צדק הייתה קצרה וזמנית. גוסטב היה בדרכו ליבנאל, על פי תוכניתה של הנרייטה סאלד, כשהגדרת תפקידו: טיפול באנשי גדוד העבודה של סוללי כביש טבריה-צמח, ומלכה הלכה איתו.
    ארכיון כפר תבור | אוסף 'ביתמונה' שנות ה-20 | תמונה קבוצתית עם הנרייטה סאלד | מקימת ארגון 'נשות הדסה'
    
    ארכיון כפר תבור | אוסף 'ביתמונה' 1925 | ד"ר גוסטב אשרמן במרפאת חולים
    
    ארכיון יבניאל / צילום | צלם לא ידוע שנות ה-50 | המעברה ביבניאל
    וכך החל הזוג הצעיר את החיים המשותפים בגליל התחתון, כשאשרמן משמש רופא ל-500 הפועלים שסללו את כביש טבריה-צמח, פרויקט תשתית מהגדולים של אותן השנים, שהתבצע במציאות של עימותים הולכים וגוברים בין יהודים וערבים.
    ארכיון כפר תבור | אוסף 'ביתמונה' 1926 | כפר תבור / ד"ר גוסטב אשרמן על סוסו
    
    ארכיון כפר תבור | אוסף 'ביתמונה' שנות ה-20 | תחנת הרכבת ב'כפר יחזקאל', אחת מתחנות 'רכבת העמק' (מסילת הרכבת החיג'אזית) שקישרה בין חיפה לצמח
    החוזה לסלילת כביש טבריה-צמח נחתם בתחילת יוני 1920 בין ממשלת המנדט להסתדרות פועלים עבריים, והכביש נועד לקדם את מימוש חזונו של פנחס רוטנברג להקים תחנת חשמל בנהריים.
    כביש טבריה-צמח היה מפעל גדול, אשר הוסיף כבוד ותפארת לציבור הפועלים בארץ…״ התפייט נתן חרובי, שהיה אחראי על הפרויקט מטעם ״מחלקת עבודות ציבוריות״.
    ״העבודה הציבורית,״ אמר דב הוז בוועידת היסוד של ההסתדרות ב-1920, ״אינה אמצעי זמני להעסקת אנשים בלבד, כי אם חלק מבניין הארץ, ככה עלינו להתייחס אליה, ואת היחס הזה עלינו לנטוע בלב העולים, אחרת לא נוכל להעמידנה אל גובהה הראוי.״ אולם, התגברות גלי העלייה מאירופה, ערערו את היחסים בין היהודים לערבים. כ-35,000 יהודים הגיעו באותן שנים הגיעו לארץ ישראל, רובם מרוסיה ומפולין, אנשי העלייה השלישית, שרובם חלמו על חקלאות בארץ אבות וקבעו את מגוריהם בגליל. ושוב, כמו בנווה צדק, לא שנים רבות קודם לכן, היתה התעקשותם של החלוצים לבסס את העבודה על ידיים עבריות בלבד מוקד למחלוקות בלתי פוסקות.
    האשרמנים, מלכה וגוסטב, שבינתיים שינה את שמו ליוסף, התמקמו באחת ממושבות הברון, יבנאל, שהייתה ״עיר המחוז״ לתושבי האזור. ביבנאל התגוררו בעלי תפקידים ונותני שירותים לאזור כולו, ביניהם גם רופא המחוז. ד"ר גוסטב אשרמן במרפאת חולים.
    
    הארכיון הציוני המרכזי / צילום | צלם | לא ידוע 1925 | ד"ר גוסטב אשרמן במרפאת חולים
    הזוג הצעיר התמקם בבית שנבנה, כמו הבתים האחרים ביישוב, מאבני בזלת, גג רעפים וללא מרצפות. בבית היו שני חדרים ומטבח קטן מצויד בסירי אמייל וכלי חרס. חדרי הרחצה והשירותים מוקמו מחוץ לבית. הבית הוקף חומת אבן בזלת והיה מצויד במרתף, לשמירת מזון יבש. המים אוחסנו בכד גדול במרפסת. המעבר החד בסגנון החיים לא היה קל לשניהם. הסטודנט שסיים את לימודי הרפואה בהצטיינות, במרכזית והנחשבת שבאוניברסיטאות אירופה, התמחה בגינקולוגיה, שירת כקצין רפואה במלחמה, הוזעק עתה ליילד סוסות של שומרים בדואים ולעיתים, גם תינוקות בתנאי שדה. עדות לכך ניתן למצוא ברשימה של מנחם תלמי במעריב, ב-15 באוקטובר 1971, שכותב, בין השאר:
    אחרי גדוד העבודה הוא משרת כרופא אזורי ביבנאל, ושם, ב-1932 נולדה בתו הבכורה. ״באותו בית בו הסבנו, מספרים, כי בדיוק כאשר אחזו צירים ראשונים את אשתו, הופיעו אל ביתו בסערה כמה בדואים וביקשו שימהר ויבוא איתם אל מאהלם, שם כורעת ומקשה ללדת אשתו של השייח הגדול. עלה דוקטור אשרמן על הסוס שהביאו עימהם הבדואים בשבילו ורכב איתם אל מקום השבט, תוך ביטחון שיספיק לחזור עד שתזדקק אשתו לעזרתו. את אשת השייח יילד במהרה וללא בעיות, אולם אך סיים, ניצבו הבדואים לפניו ותבעו ממנו בנועם, אך בתקיפות, כי יסייע לפרה מבכירה המתקשה בהמלטה. מניה וביה הפך הרופא המיילד לווטרינר, אולם בניגוד לאשת השייח, נמשכה הפרשה אצל פרת השייח זמן רב. כשהוחזר הרופא ליבנאל מקץ שעות רבות התבשר כי בהיעדרו ילדה אשתו בת בסיועה של המיילדת המקומית.״
    את כל כולו הקדיש למשימה לשמה נשלח והיא, ניסתה בכול כוחה להשתלב. כבת עיר, התקשתה להתרגל לחיים הפרימיטיביים אליהם נקלעה ולמציאות שבה נאלצה להקדיש את חייה פחות או יותר להישרדות. גם הניתוק ממשפחתה המורחבת היה קשה לה. החיים בגליל זמנו לה 'עבודות הבית' מפרכות שכללו ליקוט עצים ששימשו גם להסקה, גם להרתחת מים לכביסה בדוד בחצר, גם לבישול וגם לאפיית לחם בטאבון. הארוחה העיקרית הוגשה בערב, ובני הזוג אכלו אותה לאור נרות שמן. בחורף היה קר מאוד ובקיץ היה חם מאוד. הקידמה אמנם הגיעה גם אל הגליל, רק בקצב איטי. בשנה שבה עברו האשרמנים ליבנאל נרכש הטרקטור הראשון ששימש שלוש מושבות: מנחמיה, יבנאל וכפר תבור. אחריו נרכשו גם מכונות הקציר. התחבורה ברחבי הגליל התחתון התבצעה בכרכרות רתומות לסוסים, דיליז׳אנסים, ובדרכי עפר לא סלולות, שלעיתים קרובות היו בלתי עבירות בחורף. תושבי יבנאל, כמו תושבי היישובים הנוספים באזור, ותיקים וחדשים, סבלו מבעיות בריאות חוזרות כמו חולירע, מלריה ומחלות עיניים וקדחת. בית החולים הקרוב היה של המיסיון בטבריה. חשיבות עצומה היתה לא רק להימצאותו של רופא מחוז זמין, כזה שיכול היה לעבור ממקום למקום, אלא גם להיותו של הרופא איש מקצוע מהמעלה הראשונה שיוכל להתמודד עם מגוון הבעיות שצצו כפטריות אחר הגשם. מינוי רופא למושבה היה תלוי באישור משותף של ועד המושבות ויק״א אם כי, השיקולים לא תמיד היו ענייניים. לא היה קל לאתר רופאים שהיו גם מיומנים וגם אידיאליסטים ושירצו להתגייס לשהות בגליל של אותם ימים בתנאי חיים קשים. הראשון שנשבר לנוכח התנאים היה ד"ר ברנשטיין-כהן, שפרש בשלב מוקדם. והיה לפניו ד"ר חיים חיסין, שהגיע ליבנאל עם קבוצת המגורשים מתל-אביב, אך מיהר להסתלק בחזרה. בצוק העיתים, נבחנה האפשרות לשכור את שירותיו של ד״ר שאול טשרניחובסקי, משורר ורופא בהכשרתו אך מאחר ומועמדותו הותנתה בכך שייפרד מאהובת חייו הפרבוסלבית, תנאי לו כמובן סירב, זה לא קרה.
    אשרמן היה בחירה מצוינת, לנוכח הניסיון הרב שצבר כקצין רפואה במלחמת העולם הראשונה, ויכולתו המוכחת בתפקוד בתנאים קשים. עם זאת, היענותו למשימה הלאומית שהנרייטה סאלד הציעה לו, לא הייתה מובנת מאליה. אך מרגע שקיבל את ההחלטה היה מחויב לה כל כולו.
    הוא ראה בתפקידו משימה לאומית, חלוצית-ציונית וסומן די מהר כמנהיג כריזמטי ואהוב. הרופא הצעיר, חדש בארץ ובמרחב, התבונן במציאות במבט רציונאלי ובמקום להתייאש, הציע פתרונות מערכתיים. יכולת ניהולית זו תלווה אותו לאורך חייו המקצועיים. כפתרון מעשי ראשון המליץ אשרמן, כשהתוודע לדלות המקורות הכספיים, לגלי העלייה ולעליבותו הכללית של המצב הרפואי באזור, שיוקצה רופא נוסף שיתלווה אליו ויקדיש את זמנו לחינוך העולים החדשים נהלי היגיינה ושמירה על בריאותם הכללית באופן קבוע ומתמשך. הוא ריכז מאמצים במציאת הפתרונות למניעת המחלות שהחלישו את היישוב והפילו בו חללים ובתרופות זמינות, ולא אחת נאלץ לאלתר: ״דר׳ אשרמן… ציווה לחלק קקאו. כל בוקר היה יהודי טברייני אחד, לבוש כמנהג הערבי, מחמר אחרי חמור העמוס כדי קקאו, עובר לאורך הכביש ליד קבוצות העובדים ומגיש לכל פועל כוס קקאו. בשעות הצהריים היה עובר בין השולחנות סניטר, נושא כד וספל, מחלק לכל אחד כדורי כינין נגד קדחת ומחייב את המקבל לבלוע את התרופה המרה בו במקום. אין כדור - אין אוכל.״ בכתיבה קולחת, שמעידה בין היתר על שליטתו כבר אז בשפה העברית, תיאר אשרמן בדו"ח שכתב למוסדות "הדסה" את המצב (הדו״ח פורסם בגליון ״הפועל הצעיר״): ”בימים הראשונים אפשר לפגוש אותם מהלכים בצעדים בטוחים…“, כתב, ״אולם כעבור איזה שבועות של עבודה בגליל, משתנה התמונה לגמרי. חדרי החולים המעטים שבמושבות מתמלאים מהר בחולי קדחת, ועוד טרם שיבריאו הראשונים, מוכרחים הם לפנות מקום לחבריהם שבאים אחריהם. את ההוראות של הרופאים ושל החובשת, הם דוחים בצחוק של הערכה עצמית מוגזמת. הם מייחסים לעצמם כוח התנגדות למחלה… כשמונים אחוזים מהעולים החדשים בגליל רכשו להם עד עכשיו את המלריה. העובדה המפתיעה הזאת נושאת כבר את פרייה: אני בעצמי הייתי עד ראייה לדבר שמיאנו לתת עבודה לצעיר, באשר הוא נחלש מקדחת ואינו מסוגל למלא את העבודה…
    הרופא והמטפל בבריאות העם עומד מיואש בפני ההופעה הזאת… לא, אי אפשר שהדבר יימשך כך. בידי המדע של הרפואה נמצאת שורה של אמצעים תיאורטיים ומעשיים שאפשר להילחם בהם במחלת המלריה והניצחון בטוח.״ הרופא, שהיה אחראי על בריאותם וכושרם של הפועלים שבנו את הכביש ואת תחנת החשמל הראשונה, היה מתוסכל מכך שרבים האמינו שהם יודעים טוב מהרופאים ומזלזלים בהוראות ובאמצעי המניעה.
    כתיבת דוחות סדירים למעסיק שלו, "ארגון הדסה", היה חלק מתפקידו כרופא המחוז. דוחות אלה אפשר למצוא גם היום בגליונות של כתב העת ״ידיעות הדסה״ מאותן שנים. ב-1922 כתב דו״ח תחת הכותרת, ״עבודת הדסה בגליל התחתון, על המושבות יבנאל, בית גן, פוריה ושרונה - המהוות ׳מחוז משותף מצד העבודה המדיצינית׳ ״ מהדו״ח אפשר ללמוד כיצד נבנה המערך הרפואי במחוז, שבו היו מצוותים רופא ורוקח-חובש, שהתגוררו שניהם ביבנאל, חובשת-מיילדת, שגרה בבית גן, ועוד חובשת בפוריה. אשרמן פירט ש״בשעה שיבנאל ובית-גן שוכנות בעמק וסגורות הן בפני רוחות הים ע״י רכס הרים בגובה של 300 מטר, הנה פוריה במזרח ושרונה במערב הנמצאות על ההרים הללו, נהנות בשפע רב מהרוחות המרעננות ומקררות את אווירן.״ הוא הצביע על המלריה ״כסכנה הכי גדולה בין כל המושבות האלה, המוקפת משלושת צדדיה ביצות רחבות ידיים….
    צריך להודות, שבשנים האחרונות נשתנה מצבה בהרבה לטובה, הודות לתעול שנעשה על פי יוזמת 'הדסה' בעזרת 'יק״א' והודות להשגחה הסניטרית המתמידה. ״הוא ממשיך ומתאר גל של יתושים שפשט על המושבה וגרם להתפרצות המחלה. אבל למרבה המזל, דיווח, אותר המקור ובוער, לתושבים חילקו כינין, ועוררו את תשומת ליבם בעל פה ובמודעות שפוזרו שיעמדו על המשמר. עוד המליץ בדו“ח להתגונן מפני עקיצות נקבת היתוש, מחוללת המחלה. אמנם הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא בעזרת כילה אך מכיוון שאי אפשר לשהות כל היום תחת הכילה... הציע להיעזר בכינין. שילוב של כינין וכילה, יסייעו, לדעתו בהתמודדות אפקטיבית עם המחלה. ״אין כאן שום גילוי חדש,״ הוא המשיך וכתב, ״כל פועל בארץ יודע את זה למדי. אולם הוא הדבר שאנו צריכים להילחם בו: יודעים את התורה ומתוכננים למרוד בה.״ ברגישות, בכושר אבחנה מדויק ובאנושיות רבה מוסיף ומתאר אשרמן את מצבם הכלכלי הרע של התושבים שמקשה עליהם לרכוש את כדורי הכינין. הוא מזכיר שהמצב השתפר לזמן מה, כשנרכשו הכדורים באופן מרוכז על ידי "הדסה", ועד המושבה והיחידה הסניטרית הממשלתית.
  - english_content:
  - deutsche_content:
- “גדול הגינקולוגים בישראל”
  - english_title:
  - deutsche_title:
  - hebrew_content:
    "גדול הגינקולוגים בישראל"
    
    הארכיון ההיסטורי של תל-אביב - יפו / צילום | צלם לא ידוע הצילום הרשמי של פרופ' אשרמן
    "כך נהגה סבתי להציג את פרופ' אשרמן", מספרת הנכדה. "בדיעבד, יתכן שזה לא היה רחוק כל כך מהמציאות של אותם ימים". בתפקידו החדש, במערך הנשים והמיילדות של תל-אביב, יכול היה אשרמן לא רק לחזור למקצועו המקורי כגינקולוג, אלא גם להשפיע על האופן שבו התפתחה והתבססה מערכת הבריאות הציבורית במדינה שבדרך. כמנהל מחלקת נשים ויולדות ב'הדסה-בלפור', השקיע מאמצים וידע מקצועי והיה שותף משמעותי ליוזמת הרחבת רשת טיפת חלב, תחנות השירות לנשים יולדות ולתינוקות. בקיץ 1927 כבר היו בארץ ישראל 150 אלף יהודים, בהם 500 רופאים. זה נחשב יחס גבוה בין רופאים למטופלים, וזה גם ההסבר לאבטלה הגבוהה בקרב הרופאים, שגרמה לגל של ירידה מהארץ. תל-אביב, העיר הצעירה והמתחדשת, קלטה את קורבנות המשבר הכלכלי, שהיגרו אליה בחיפוש אחר מקורות פרנסה. רובם לא היו מסוגלים לשלם את מסי החבר להסתדרות העובדים, ולא היו מבוטחים בקופת החולים הכללית ונותרו, למעשה, ללא רשת ביטחון רפואית. המרפאה ברחוב שיינקין 22 שימשה להם כתובת. עיריית תל-אביב נשאה בעלויות המרפאה ובשכרם של הרופאים, עד לסגירתה ב-1974. בנוסף, הוקמו מרכזי שירות רפואי זול ומסובסד לאוכלוסייה המוחלשת והלא-מבוטחת, ובעקבות כך, נוצרו גם מקומות תעסוקה לרופאים המובטלים. מודל דומה אפשר למצוא גם היום במרפאות של "רופאים לזכויות אדם" שפועלות בדרום תל-אביב ומספקות שירותים למבקשי המקלט ולחסרי בית. שנת 1929, השנה שבה מונה אשרמן למנהל מחלקת היולדות, ידועה יותר בהיסטוריה של מדינת ישראל כשנה שבה פרצו מאורעות תרפ״ט - סידרה של עימותים אלימים שאירעו בין 23 ל-29 באוגוסט 1929. 133 יהודים נהרגו (בהם יהודי חברון במה שמכונה הטבח בחברון) ו-339 נפצעו, 113 ערבים נהרגו (רובם בידי שוטרים בריטיים) ו-232 נפצעו. ועדת חקירה שקמה בעקבות האירועים הגישה המלצות, שקובצו ב״ספר הלבן״ - מסמך המדיניות של בריטניה כלפי פלשתינה-א״י. הספר הלבן כלל שורה של חוקים מגבילים, איסורים, והסדרות של חיי היהודים והערבים, נתיני הממלכה. אין עדות לכך שיוסף אשרמן, או מלכה רעייתו, היו מעורבים בפעילות פוליטית כלשהי, הגם שהיו מעורים בהתרחשויות ומעודכנים באירועים, הן מתוקף תפקידו כרופא בכיר והן מהיותם מעורים ופעילים בקהילה. באותה שנה דיווח עיתון "דבר" על הגדלת מחלקת היולדות בבית החולים הדסה-בלפור והוספת 5 מיטות. אשרמן, שאחריות כבדה רבצה על כתפיו, הצביע על הפער בין מספר המיטות המועט יחסית, למספר הנשים היולדות, ״אנו מסדרים נשים על השולחנות ועל העגלות ואפילו על הקרש של האמבטיה,״ התריע בישיבה שזימן לדון במצוקת המיטות. באותה שנה ילדו במחלקה 1,072 נשים. במקביל המשיך אשרמן לפעול גם במישור הקהילתי. לא כל הנשים ראו במחלקת היולדות מקום בטוח ללדת בו. לידות-בית עדיין היו האפשרות המועדפת בקרב קהילות רבות - יהודיות וערביות כאחד - ושיעורי התמותה הגבוהים יחסית של תינוקות בלידה יוחסו לחוסר בהיגיינה ובציוד רפואי מתקדם בלידות הללו. הוא עשה נפשות בקרב נשות תל-אביב והפציר בהן להגיע ללדת בבית חולים.
    הגינקולוג הצעיר ייחס חשיבות עצומה למניעת מחלות והקדיש רבות מזמנו בהענקת ידע וחינוכן של האמהות הצעירות, תוך שהוא מברך על כל שינוי בכיוון: ״נשי עדות המזרח פונות למחלקה. אמנם זהו ניצחוננו, כי עד עכשיו נחלנו תעמולה חזקה בין בנות המזרח.״
    במהלך השנים פרסם שורה של חוברות ומאמרי הדרכה לאימהות הצעירות. הספר ״האם והתינוק״ בהוצאת מסדה, שיצא ב-1945, היה ספר ההדרכה הראשון בעברית מסוגו, מדריך רפואי-חינוכי שכלל גם שער באנגלית. היועצים המדעיים היו ד״ר אשרמן, ד״ר מאיר (רופא הילדים הנודע, שכנו של אשרמן באידלסון 29), ד״ר פרבר וד״ר רבקאי. במקביל לעבודתו בבית החולים, ובקליניקה בקומה השנייה ברחוב אידלסון 29, פרסם גם מאמרים פופולאריים למשפחה, הקדים ספרים שראה בחשיבותם החינוכית ואף פינה זמן לכתיבת ספר הדרכה מקיף.
    אוסף פרטי | דניאלה די-נור 1957 | "לקראת אמהות" מאת פרופ' יוסף אשרמן | הוצאת עיריית תל-אביב. בעטיפה | מלכה אשרמן מערסלת את בתה הבכורה, נינה
    יתרונו היה ביכולתו להעביר את הידע לקהליו באופן פשוט לקריאה והבנה וביכולת שלו לראות את התמונה הגדולה, לזהות תהליכים חברתיים ובריאותיים ולשלב ביניהם. מעמדו בישוב היה כזה שהשפעת דבריו היתה רבה. כל חייו שאף להעניק ידע וכלים לבני זוג בדרכם להקמת להקמת משפחה. הספר יצא לאור במימון מחלקת החינוך של עיריית תל-אביב -יפו, בשנת 1957 והוקדש, כמובן, לעורכת הלשון שלו – רעייתו, מלכה. וכך, גם בהקדשה: "למלכה - הנזר".
    צלם | פאול גולדמן / אוסף | גולדמן / © מוז"א - מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב ד"ר יוסף אשרמן | שותף פעיל בהקמת רשת 'מרכזי טיפת חלב' בתל-אביב' | בית הבריאות שטראוס | בלפור 14, תל-אביב
    בפרסום אחר מטעם בית החולים העירוני ״הדסה״ ושירותי הרפואה הציבורית, בעריכתו של ד״ר א. אברמוביץ, תיאר ד"ר ל. קייזר את החזון והרעיון שבבסיס "רשת טיפות החלב". תוך פירוט שמונה התחנות בעיר, ״כולן מוחזקות על ידי עירית תל-אביב ונמצאות תחת פיקוחה של המחלקה העירונית לשירותי הרפואה הציבורית...
    תחנות אלו, הנקראות ״תחנות לטפול בתינוקות ובנשים הרות״, תפקידן לתת הדרכה, ובמקרים ידועים גם עזרה כספית, לנשים הרות וכן טיפול בתינוק עד הגיעו לגיל של 4 שנים.״ בכל תחנה היו שתי אחיות מוסמכות, שהתמחו גם בעבודה סוציאלית. ״מתפקידן להסביר לאמהות את חוקי ההיגיינה והפרופילקטיקה וליעצן בכל הבעיות של טפול בתינוק. הן מבארות את דרכי התזונה, הרחיצה וההלבשה של התינוק, וכן מלמדות כיצד להכין את האוכל לתינוק.״ בכל תחנה גם רופא שבודק את התינוק במועדים קבועים, מבצע אבחנות במקרה של מחלה, ומייעץ למניעת מחלות.
    
    ספריית יונס וסוראיה נזריאן | אוניברסיטת חיפה / ארכיון 'ארגון נשות הדסה' התכנון נעשה במחשבה תחילה ותאם את האידאולוגיה של 'נשות הדסה' | בצילום: משכן יומי לילדי אמהות עובדות | בית הבריאות שטראוס | רחוב בלפור 14, תל-אביב
    
    צלם | פאול גולדמן / אוסף | גולדמן / © מוז"א - מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב נינה אשרמן מדגימה איך להושיב תינוק באופן בטוח לקמפיין השקת רשת 'מרכזי טיפת חלב' | בית הבריאות שטראוס | בלפור 14, תל-אביב
    
    צלם | פאול גולדמן / אוסף | גולדמן / © מוז"א - מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב נינה אשרמן, במרכז התמונה, "מדגמנת" אם מניקה לקמפיין השקת המרכז הראשון של רשת 'מרכזי טיפת חלב' | בית הבריאות שטראוס | בלפור 14, תל-אביב
    
    צלם | פאול גולדמן / אוסף | גולדמן / © מוז"א - מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב הדרכה של אחות מוסמכת לאם הצעירה | בית הבריאות שטראוס | השקת המרכז הראשון של רשת 'מרכזי טיפת חלב' | בית הבריאות שטראוס | רחוב בלפור 14, תל-אביב
    
    כדי להתקרב למטרה זו יש להתגבר על קשיים מרובים. אם כי בין חלק הישוב מיוצאי אירופה עומד הטיפול בתינוק וגידולו על רמה גבוהה ואינו נופל במאומה מן הטיפול הניתן לתינוק בארצות התרבות, הרי מצבו של התינוק שמוצאו מעדות המזרח מעורר דאגה. עניות, חוסר ידיעה והשלמה עם המחלה, כאילו היא גזירה שאין לשנותה, גורם להגדלת התמותה בין תושבי עדות אלו וביחוד בין התינוקות. התפתחות גופנית ירודה ומיחושים שלא שמו לב להם בעוד באיבם עלולים לגרום למומים למשך כל חיי התינוק.״
    בסיכומו של דבר לרשת טיפות החלב היה למעשה תפקיד חברתי-סוציאלי כללי: ״עם הטבת תנאי העבודה והתעסוקה המלאה בשנים האחרונות ניכרת עליה ברמת החיים הכללית. כתוצאה מזה הוטבה בהרבה בריאות הילדים של מעמד העובדים ושל דלת העם. אולם נשאר עוד הרבה לעשות בכיוון זה: הטבת תנאי הדיור, החינוך והמצב הכלכלי - אלה הם הגורמים שיעזרו לנו להגיע אל המטרה.״
    אשרמן המשיך לבסס את מעמדו כמומחה מספר אחת לרפואת נשים בישראל וכאחד המומחים הידועים בעולם. בנוסף להדרכת אימהות צעירות, עסק כל חייו במחקר בתחום רפואת האשה.
    לנגד עיניו עמדה המטרה למצוא את הדרך להפחתת תמותת היולדות. הוא זיהה שאחד הגורמים הוא היגיינה ירודה, ושם דגש במחקריו, כמו בהדרכה שהעניק לנשים צעירות, ולא פחות מכך לצוותים הרפואיים בבית החולים ליולדות, את הצורך לשפר את מצב ההיגיינה, לא רק כדי למנוע מחלות, אלא גם כדי להפחית את הסכנה ליולדת עצמה. דניאלה נכדתו נזכרת בטקס רחיצת הידיים בסופו של כל יום ולפני "המעבר" אל החיים הפרטיים:
    לפני הכול, ממש לפני כול עניין, או שיחה, כשהיה חוזר מהמרפאה לדירה, היה נכנס אל חדר הרחצה ומתחיל ב"נוהל ההיגיינה": שלוש פעמים סיבון הידיים עד המרפקים, קרצוף כפות הידיים עם מברשת שנועדה לשם כך, שטיפה, וחזור שטיפה, ושוב שטיפה יסודית, וניגוב מקרצף ויסודי אף הוא. איתו, יחד על פי אותה תורת הקפדה, היתה סבתי שוטפת חזור ושטוף את הירקות והפירות שהגיעו משוק הכרמל ומשננת באוזניי לעולם שלא לשבת על מושב האסלה מבלי לכסות אותו לפני כן בנייר. אז, בנייר עיתון".
    
    הארכיון ההיסטורי של תל-אביב - יפו 1961 | עטיפת חוברת פרס הנרייטה סאלד
    הקהילה הרפואית לא הופתעה שנבחר להיות "חתן פרס על שם הנרייטה סאלד מטעם עיריית תל-אביב - יפו למחקר ברפואה ובהיגיינה ציבורית". מטרת הפרס הייתה לעודד ולהמריץ את העוסקים בשני תחומים אלה במדינת ישראל. יחד איתו קיבל את הפרס ב-1961 גם פרופ׳ מיכאל פינקלשטיין. אשרמן זכה בפרס כבוד על עבודתו המדעית החינוכית והרפואית. הטקס התקיים באולם הרופאים של בית-החולים העירוני החדש בתל-אביב, איכילוב במרכז סוראסקי. בטקס נשא פרופ' אשרמן דברים, בהם פרש את משנתו נגד ההפלות המלאכותיות. התנגדותו, הסביר, לא נבעה מהרצון להגדיל את הילודה, או משום שהתנגד להגבלת הילודה, אלא משום שהבין את ההשלכות הרפואיות שיש לתהליך על נשים, והסכנה שהוא גורם לעקרות. אשרמן האמין בכל ליבו שתפקידה של הרפואה הציבורית, לשמור על בריאותן של נשים ולאפשר להן את הבחירה, שהייתה נמנעת מהן אילולי ביצוע הפלה שגרמה נזק. בדברים שנשא בטקס התייחס לנתון לפיו שליש מהנשים שעברו הפלה, לא יכלו יותר ללדת:
    והרפואה מחשה ועומדת מן הצד? מנערת את חוצנה וטומנת את ראשה בחול כבת היענה? עליה להתייצב בשורה הראשונה כחלוצת הלוחמים למען טיהור הנגע! עליה לפקוח את עיני הקורבנות הפוטנציאליים, ולחפש אחרי פתרונות בלתי מזיקים לאותה הבעיה הכאובה המטרידה את האנושות.״ בנאומו הזכיר את המדינות שגיבשו מדיניות בתחום הילודה וחייבו נשים לעבור עיקור כאמצעי לפיקוח והגבלת הילודה, ונחרד מהאפשרות שהרפואה והרופאים משתפים עם זה פעולה. וכך סיים את נאומו: ״אין עלינו לתבוע פריה ורביה בלתי מרוסנת. השאיפה לצמצום ותכנון המשפחה מושרשת עמוק בהווי תקופתנו, ולשווא ננסה לשרשה. על הרפואה הציבורית לעמוד בפרץ. עליה לחנך את העם ולהזהירו מפני ההפלה ותוצאותיה. עליה ללמדו, שמוטב למנוע הריון בלתי רצוי מאשר לעקרו מן הגוף בכוח המגרדה, כי כושר הפריון ניתן למין האנושי כמתנת אל, ועליו לשמור עליו כפיקדון לעת רצון.״
    
    את דבריו בנוגע להפלות, יש לקרוא בהקשר התרבותי-חברתי של התקופה שבה נכתבו. תקופה בה בוצעו הפלות מלאכותיות במחשכים, ללא ציוד רפואי מתאים, לא תמיד בתנאי ההגיינה הדרושה ולעיתים קרובות הסתיימו במות האישה, או בעקרות. הוא יצא נחרצות נגד ההפלות המלאכותיות בנימוק שהן עלולות לפגוע אנושות בפריון האישה. תמיד הקפיד להדגיש שאין הוא נגד זכותה המלאה של האשה לפעול להפסקת הריון לא רצוי, אלא שהלין על האופן בו התבצעו ההפלות.
    
    למרות פרסומו העולמי ואורח חייו הנוח, לא נטש אשרמן את תפיסת העולם הסוציאלית שלו ויחסו האישי כלפי הכול, בא גם לידי ביטוי ביחסו אל מטופליו ובמיוחד כלפי אלה שהיו מיעוטי יכולת, היתה דלת המרפאה פתוחה לרווחה.
    אחת הדוגמאות שסבתי היתה נותנת כאילוסטרציה לאישיותו הנדיבה של סבי היתה הסיפור על הזוג, חסר האמצעים, שהגיע מתימן בעליית "מרבד הקסמים" ואשה שלא הצליחה להרות לבעלה. בזכות הטיפול, (עבורו לא היתה ידם משגת לשלם) נולד להם בן בריא, ראשון לאחרים שבאו בעקבותיו. האב שלא ידע את נפשו מהכרת תודה ואושר, הביא לסבי מתנה עייר צעיר, לדירה ברחוב אידלסון... סבי שמח במתנה וסבתי לא יכלה לחכות לרגע בו הזוג ייצא לדרכו, כדי שתוכל להזעיק עזרה לפנות את העייר מחצר הבית, אל זרועות המשפחה החקלאית בהרצליה.״
    מלכה, רעייתו, היתה עזר כנגדו גם במרפאה. את החולות קיבלה אמנם ב"חדר האורחים", מכבדת אותן בפרטיות הנדרשת ומשוחחת עמן, תוך כדי איסוף העובדות לקראת כניסתן לרופא. אישה נבונה ורגישה, סבלנית וסובלנית שנהגה לשבת עם הפציינטיות ככל שהיה דרוש להן. להקשיב, להתעניין בסיפורי החיים שהביאו עימן ולהעלות תמציתם על הכתב. ״את סיכומי השיחה הייתה רושמת בכרטסת בכתב ידה המוקפד ומעבירה את הכרטיס על פרטיו אל האחות אסתר, האחות הרפואית שעבדה איתו במרפאה כל השנים עד מותה של סבתי .״ ממשיכה דניאלה.
    יוסף אשרמן העמיק והרחיב את עבודתו הציבורית ורעייתו, מלכה, הגדילה את היקף חוגי השפה העברית והתנ“ך והייתה למרצה מבוקשת באירועים ציבוריים. בניתוח שהיא מביאה למגילת רות, עולה גישתה הפתוחה-פמיניסטית שאיתגרה באותן שנים את מאזיניה. המקומות שבהם הרצתה התמלאו במהירות ״היינו מתכוננים להופעותיה כאל מבצע תרבותי-רוחני,״ כתב עליה יעקב בר-מדות, ״שגרם קורת רוח אישית לכל אחד מאיתנו, המארגנים… בפברואר 1959, למשל, הרצתה על פועלו של אליעזר בן יהודה, תחת הכותרת ״הפלא והמפליא בתחיית לשונו, במועדון ברחוב המלך ג׳ורג׳ 33."
    Historical Jewish Press (Jpress) of the NLI & TAU 22 בינואר, 1962 | עיתון 'הבוקר' | יעקב בר מידות | "על מלכה אשרמן ועל הרצאותיה הפופולאריות"
    ״זכורני הרצאתה הראשונה אצלנו לפני הרבה שנים על אליעזר בן יהודה מחייה הלשון, במלאת עשרים שנה לפטירתו. רק מאוהבת השפה העברית ודבקה בתרבותה משחר נעוריה - יכלה בצורה כה לבבית ומרתקת להרצות על הפלא שחולל בן יהודה בעקשנותו לדבר עברית ולהחיות לאומה הקמה לתחייה במולדת המתחדשת את שפת הנביאים.״
    חרף יומם הגדוש לעייפה, מצאו האשרמנים פנאי ורצון להיענות לבקשות ציבוריות, ללא תמורה.
    
    ארכיון 'בית גנזים' וארכיון 'מרכז מורשת בגין' 6 בפברואר, 1963 | פנייתו של מנחם בגין אל פרופ' אשרמן
    
    ארכיון 'בית גנזים' וארכיון 'מרכז מורשת בגין' 14 בפברואר, 1963 | תשובתו של פרופ' אשרמן למנחם בגין
    
    ארכיון 'בית גנזים' וארכיון 'מרכז מורשת בגין' 6 במרס, 1963 | מכתב תודה של מנחם בגין אל פרופ' אשרמן
    
    האשרמנים חיו באושר והיו שמחים בחלקם. "אנו חיים כמי השילוח ההולכים לאט, בשלווה, תמימי דעים... אבל השושנה נוצרה עם קוצים..."
    לצד חברות המופת והחיים הנינוחים, המשיך הגורל הרע לפקוד אותם. בן הזקונים יורם נפטר ב-1938 מדלקת תוספתן כשהוא בן ארבע שנים בלבד. הוא נקבר בבית הקברות בנחלת יצחק, לצד אחיו יובל, שמת בגיל 11 רק שלוש שנים קודם. לימים נקברו גם בני הזוג אשרמן בבית הקברות הזה.
    אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | יוסי ריבק 2019 | המצבה של יובל אשרמן | בית הקברות ב'נחלת יצחק'
    
    אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | יוסי ריבק 2019 | המצבה של יורם אשרמן | בית הקברות ב'נחלת יצחק'
  - english_content:
  - deutsche_content:
- תסמונת אשרמן
  - english_title:
  - deutsche_title:
  - hebrew_content:
  - english_content:
  - deutsche_content:
  - url_link: http://mylieblinghaus.com/%d7%aa%d7%a1%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%aa-%d7%90%d7%a9%d7%a8%d7%9e%d7%9f/
- המרכז ההיסטרוסקופי ע”ש פרופ’ אשרמן
  - english_title:
  - deutsche_title:
  - hebrew_content:
  - english_content:
  - deutsche_content:
  - url_link: https://mylieblinghaus.com/%d7%94%d7%9e%d7%a8%d7%9b%d7%96-%d7%94%d7%94%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%95%d7%a1%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%99-%d7%a2%d7%a9-%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%a4-%d7%90%d7%a9%d7%a8%d7%9e%d7%9f/
- נינה אשרמן
  - english_title:
  - deutsche_title:
  - hebrew_content:
    נינה אשרמן
    
    מותו של יורם, שהיה בן טיפוחיה ואהוב לבה של נינה, הותיר בנפשה פצע שלא הגליד עד יום מותה שלה. ומלכה, האם, זמן קצר אחרי שאיבדה את בנה השני, נפטר גם אביה, משה וילנר בגיל 73 ונקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל-אביב בסמוך לקברו של רוקח. באותה שנה איבדה נינה שניים מאהוביה. כבת 15 שנים ספדה לסבה האהוב.
    ארכיון 'הצלמניה' / צילום | רודי ויסנשטין נינה אשרמן בילדותה
    ולתמר, בת דודתה וחברת נפש שלה, כתבה ב-27 ביולי, 1938, שלושה ימים אחרי פרסום ההספד בעיתון: ״קשה לי מאוד מאוד לכתוב לך עכשיו - אחרי האסון שקרה לנו, המכה הזאת שמחצה אותנו באופן כל כך חזק…״ טאטא היה בן אדם שלא היה ולא יימצא כמוהו בכל העולם. מעולם לא חרף או גדף בן אדם… כמה ישר היה. היו פעמים שחתם ערבות בעד אדם ואם לא היה לאדם זה הכסף היה משלם בשבילו. ״כמה גדוש היה חכמה - תורה, ש״ס ופוסקים…״ היום היינו אצל קברו של טאטא. זה היה מחזה מזעזע מאוד כשמאמא התנפלה על הקבר בצעקות ובכיות. צמרמורת עברה בבשר למראה. זה היה נורא גם כן לראות את אהרן מבקש סליחה מטאטא ז״ל. בכל זאת אני מאמינה שאם יש תחיית הנשמה אחרי המוות, הרי נשמתו של טאטא יושבת בראש הנשמות. ת.נ.צ.ב.ה. ונלך אנו צאצאיו בדרכיו הטהורות בכל פגם.״ באותה תקופה התכתבה נינה עם חברת-נפשה תמרה, הלוא היא תמר יודילביץ', בתה של שרה וילנר (אחותה של מלכה) על האפשרות לעזוב את בית הוריה, בית בו התגוררה גם אם המשפחה אסתר וילנר. וכך היא כותבת: "אני עכשיו אינני עוזבת את ביתה של מאמא. יש לי כעין תפקיד של שומר. שומר חינם כמובן (אם למדת בבא מציעא-תביני).״
    ב-1936, השנה בה קיבלה חברת ליבלינג אישור להריסה ובנייה ברחוב אידלסון 29, החלה נינה אשרמן את לימודיה בגימנסיה העברית הרצליה, כמו אמה ודודותיה לפניה. טובי הבנים והבנות ביישוב היהודי למדו שם. אך טבעי היה שבתם של שתי דמויות מרכזיות כל כך ביישוב תלך ללמוד בגימנסיה העברית הרצליה ואף תמשיך כך את המסורת המשפחתית שהתוותה משפחת וילנר.
    איתה למדו מי שהיו אחר כך לאישים בולטים ומשפיעים במדינה שעוד תקום, לובה אליאב - פעיל העלייה, ההתיישבות והשלום ולימים פוליטיקאי לוחם למען השלום; הסופר, המשורר והמתרגם אהרון אמיר; פעיל מפא״י ומזכיר חברת העובדים, אשר ידלין; העיתונאי מאיר בראלי; המדען והשר לעתיד, יובל נאמן; דרורה בן אב״י בתו של אליעזר בן יהודה; העיתונאי והסופר נתן דונביץ'; המשורר נתן אלתרמן ורבים-רבים אחרים. הגימנסיה נשארה אבן שואבת לאליטה התרבותית, חברתית ופוליטית של תל-אביב.
    אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | צלם לא ידוע נינה אשרמן בצילום קבוצתי ב'גימנסיה הרצליה' | שלישית מימין | על פי מיטב המסורת המשפחתית, למדה גם נינה בגימנסיה הרצליה
    
    1943 | אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | צלם לא ידוע נינה אשרמן במדי חיל הנשים של הצבא הבריטי | ATS
    השגרה נקטעה בפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939 השנה בה סיימה נינה את לימודיה בגימנסיה והחלטתה היתה נחרצת: היא תתגייס לצבא הנשים הבריטי ה-ATS (Auxilliary Territory Service). חרף התנגדותה, שלא לומר תחנוניה של אמה, שהסיכוי לאבד גם את בתם היחידה, היה בלתי נסבל עבורם, החלטתה של נינה היתה סופית ומוחלטת. כמו שיקרה גם בעתיד, לנוכח החלטות שנראו להוריה בלתי סבירות וקשות להכלה, גם הפעם נכנעו לה ואף היו להורים הגאים בבתם החיילת, שהתנדבה למשימה הלאומית.
    1942 | אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | צלם לא ידוע בטיילת של תל-אביב | נינה אשרמן, חיילת גאה עם הוריה
    הצעירה המשכילה, שגדלה והתחנכה בבית ספוג אידאולוגיה פיתחה מגיל צעיר רגישות מיוחדת לזולת ולמקופח. חיפוש אחר הצודק, הגינות בסיסית ואחריות כלפי האחר, נטבעו בה ועיצבו את אופייה לכל חייה. במסגרת שירותה בצבא הבריטי נשלחה לאלכסנדריה שבמצרים, שם גילתה יכולת מנהיגות מצד אחד והתעניינות מעשית במצבם של הנחותים ממנה מצד שני: ״בתקופה בה שירתה כחיילים בצבא הבריטי במצרים, הייתה ממונה, יחד עם אחדות מחברותיה, על עבודת הפועלים הערביים-מצרים במחנות הצבא הבריטי שבתל אל-כביר. העבודה התנהלה כך, שה״ראיס״ (מנהל העבודה) היה מפקח על העובדים באמצעות שוט ביד. על גבו של כל מתרשל היה מצליף בשוט העור שבידו. בקבוצות עליהן הייתה אחראית נינה אשרמן, הופסק הנוהג הפסול הזה. בשל כך הסתכסכה עם הממונים עליה ועם ה״ראיסים״ כאחד.
    הארכיון ההיסטורי של תל-אביב - יפו נינה אשרמן כותבת אל ישראל רוקח, ראש העיר, בתום שירותה הצבאי. המכתב נפתח במלים | "ישראל יקירי". נינה הכירה היטב את רוקח. אחיו היה נשוי לדודתה ובתו היתה חברתה הטובה.
    אחרי משא ומתן והתעקשות אין קץ שלה, נערכה ״סולחה״ גדולה שבה כובדו הניצים בפיתות שנלושו במי הנילוס. נינה חלתה בטיפוס, אך הסתפקה בידיעה שאותם פועלים מצריים יהיו לה אסירי תודה, "כי לא ישפילו אותם יותר בעבודתם ולא יכו אותם בשוט.״ את החוויה הזאת נשאה איתה גם בהמשך חייה, כאשר יזמה והריצה מפגשים שבועיים בביתה, במטרה לייצר דיאלוג מקרב בין הישראלים לבני דודם, ערביי ארץ ישראל. המפגשים הללו שהתקיימו מדי שני בערב, בדירתם של הזוג די-נור, ברחוב מגידו 8 בתל-אביב, היו לצנינים בעיני רבים. גם שירותי הבטחון של אז – הש"ב – בראשותו של איסר הראל, לא ברכו על הפעילות "החשודה" בעיניהם. הטלפון בביתם של הדי-נורים היה תחת מעקב, כמו גם כל האנשים שהגיעו לשם מדי שבוע. הם "סומנו", שמם נרשם "בפנקסים" ועינה של אנשי הבטחון עקבה אחר מעשיהם. מן הסתם, פעולות ממשיות לא ננקטו נגדם מאחר והיה מדובר בבת למשפחה מפוארת, "מלח הארץ" ולבן זוגה שכבר אז הסתמן כאחד מסמלי השואה. ואמנם, היו כבר אז אנשי רוח שהאמינו שדו-שיח בונה, יביא את השלום. בין הבאים היו סופרים ומשוררים, עיתונאים ומעט פוליטיקאים מן השמאל "הקיצוני". מכתב ההזמנה שנשלח למר אהרן כהן מקיבוץ שער העמקים ב-1964, המזמין אותו לקחת חלק במפגשים עם ערבים, נראה כאילו נכתב היום. על המכתב חתומים שלום כהן (אז מו״ל ועורך ״העולם הזה״ לצידו של אורי אבנרי), יעקב כהן וכמובן היוזמת והמארחת נינה די-נור.
    מזה מספר שנים,״ הם כותבים, ״מורגש הצורך בפעולות של קירוב והתוודעות בין תושבי הארץ הזאת - יהודים וערבים. ואמנם התפתחה בשנים האחרונות פעילות נרחבת אך מפוצלת מצד מספר חוגים בקרב שני העמים לקידום מטרה זו…. ״ברור שכל אדם אשר המצב הנוכחי מדאיג אותו וממריצו לפעולה עושה זאת מתוך ראייה כוללת של כל הבעיה העברית-ערבית… ״מתוך שאיפה לספח ולהמריץ דווקא את המשותף - מעל לכל חילוקי דעות פוליטיים - הועלתה לאחרונה הדעה לזמן יחד את אנשי הרצון הטוב, יהודים וערבים, לדו-שיח חופשי. ״אין הכוונה להביא לשינוי עמדות פוליטיות, או להתחייבויות ציבוריות מוצהרות…. מטרת הדו-שיח תהיה אחת ויחידה: לדון באפשרות לאחד את כל אנשי הרצון הטוב במסגרת עליונה אחת למימוש המטרות החיוביות שאין איש חולק עליהן, תוך השארת חופש הפעולה בכל השטחים האחרים.״
    רשימת האישים שלקחו חלק במפגשים האלה מרשימה, ומייצגת במעין קפסולה מרוכזת את כל שוחרי החיים המשותפים הבולטים שפעלו אז כנגד כל הסיכויים. בהם, אריה (לובה) אליאב אורי אבנרי אמיל תומא חוסיין פארס, אהרון אמיר, הארכיבישוף ג׳ורג׳ חכים ואישים בולטים אחרים. מפגשים אלה נמשכו שנים אחדות, כנגד כל הסיכויים, בימים שבהם שלט ממשל צבאי על כל היישובים הערבים וכל יציאה של תושב ערבי מחוץ ליישוב שלו חייבה הצטיידות באישור מעבר מיוחד. במאי 1967 שלחה נינה די-נור את תוכנית המפגשים לחודש יוני 67׳, עברית לצד ערבית:
    בזה הננו מתכבדים להזמינך לקחת חלק בדיוני החוג להבנה יהודית-ערבית, המתקיים בביתנו מזה 4 שנים, בכל יום ב׳ בשבוע.״ בין הדוברים היו עמיקם גורביץ, ד״ר משה סנה, ח״כ שמעון פרס, חליל טועמה, פרופ׳ קרייטלר ואחרים. ״בחודשים יולי-אוגוסט״, מסיימת די-נור את ההזמנה ״לא יתקיים החוג בגלל פגרת הקיץ.״
    מדי יום שני בערב התכנסה בביתם של יחיאל ונינה די-נור ברחוב מגידו בתל-אביב קבוצה של אנשים - יהודים וערבים - למפגשי שיח. זה היה פרויקט פורץ דרך בשנות ה-60, כשהממשל הצבאי עדיין חל על כל היישובים הערבים בתחומי מדינת ישראל. כל ערבי שרצה להגיע למפגשים בתל-אביב נאלץ להצטייד באישור תנועה מהמימשל הצבאי. רשימת המוזמנים הייתה מלאכת מחשבת של יצירת התמהיל הנכון של מנהיגים, אנשי רוח, אינטלקטואלים יהודים וערבים, מובילי דעת קהל. אין ספק שנינה די-נור עשתה מאמץ מיוחד כדי שהרשימה לא תהיה על טהרת הגברים. וכך אפשר למצוא בין המוזמנים, את כל המו״לים, עורכי העיתונים והעיתונאים החשובים של שנות השישים, החל מגרשום שוקן, מו״ל הארץ, אורי אבנרי ושלום כהן מו״לים שותפים ועורכי ״העולם הזה״ (שלום כהן היה חבר אישי קרוב של בני הזוג די-נור), משה כרמל, עורך ״למרחב״, עמית יעקב עורך ״על המשמר, ד״ר הרצל רוזנבלום, עורך ״ידיעות אחרונות״ וגבריאל צפרוני עורך ״הבוקר״, לצד העיתונאים אריה גלבלום, גאולה כהן (שלימים הייתה ח״כ מטעם הליכוד, עד לפרישתה מהליכוד כשהקימה את תנועת התחיה), בועז עברון (לימים ח״כ מטעם רץ בהנהגת שולמית אלוני), ושמואל שניצר. לצידם היו אליעזר ז׳ורבין, מראשוני ענף הפרסום בישראל, בעלי משרד הפרסום והסקרים ״דחף״, מי עמד מאחורי מנחם בגין כשעשה את המהפך ב-1977. בין המוזמנים גם אנשי רוח ואינטלקטואלים, הבולטים שבהם אליהו אילת, נשיא האוניברסיטה העברית, חיים גורי, משורר, עיתונאי ויוצר, הפילוסוף הוגו ברגמן, הרקטור הראשון של האוניברסיטה העברית, הרב שמואל אבידור-הכהן, אז עורך ״פנים-אל-פנים״, מחלוצי המתינות והפשרנות של היהדות האורתודוכסית בישראל. עוד אפשר היה למצוא בין הבאים את רות דיין, את איש העסקים אפרים אילין, את עורך הדין שלמה כהן-צידון, את נתן ילין-מור, איש ״הפעולה השמית״, לצד אליהו נאווי, אז ראש עירית באר-שבע, מזרחן, ומי שהיה ידוע כמומחה להווי הערבי, פרשן רדיו בערבית תחת השם "דאוד אל נאטור“, חוקר תנ״ך, עורך דין ושופט, אורה נמיר, כרעיית ראש עיריית תל-אביב, וחנה לוין, יו״ר ויצ״ו הארצית. יצחק נבון, לימים הנשיא החמישי של מדינת ישראל, ואז מנהל מחלקת התרבות במשרד החינוך, מרדכי (מור'לה) בראון, אז קצין חינוך ראשי של צה״ל, אהרן כהן, איש מפ״ם והשומר הצעיר, שעם תחילת המפגשים שוחרר ממאסר של יותר משנתיים לאחר שהורשע במסירת מידע לאויב. כהן היה ממובילי הדיאלוג בין יהודים וערבים. בין המוזמנים הבולטים, אריה ״לובה״ אליאב, מראשי מחנה השלום הישראלי, לימים מזכיר מפלגת העבודה, עם פעילות חלוצית בתחום ההתיישבות בארץ, ח״כ, חתן פרס ישראל. באותה העת היה אליאב פקיד בכיר במשרד ראש הממשלה ופעיל ב"מוסד". בין המוזמנים הערבים אפשר למצוא תמהיל מעניין של אנשי רוח, אינטלקטואלים ומנהיגים דתיים, בהם הארכיבישוף ג׳ורג׳ חכים, מנהיג הכנסייה היוונית קתולית במזרח התיכון, אמיל תומא, ממנהיגי הציבור הערבי בישראל ומראשי התנועה הקומוניסטית, סלאח בראנסי, השייח מוסא עטאונה, כאמל טיבי, האב פול גוטייה.
    ארכיון יד יערי | גבעת חביבה 1966 | הודעתה של נינה (אשרמן) די-נור על מות אמה וחידוש מפגשי השלום
    עוד לפני עידן הפוליטיקלי קורקט, כשרעיון המגוון (diversity) היה בחיתוליו, כשהערבים בישראל נזקקו לאישורים מיוחדים אם רצו לצאת ללמוד, או לבקר מחוץ למקום מגוריהם - הובילה נינה די-נור מהלך חברתי פורץ דרך כזה שהניח יסוד לפעילויות רבות שצמחו ופרחו שנים אחר כך. אומרת דניאלה בתה: "לו היה מדובר בבני אדם, כבר מזמן היו שוררים כאן שלום ורעות בין שני העמים. מאחר ומדובר בפוליטיקאים, אבד לנו החלום ואיתו אבדה לנו גם המדינה". היה זה פיט סיגר, מהיוצרים האמריקאים החשובים והנחשבים באותה תקופה, שהעניק רוח גבית למפגשים שהובילה נינה די-נור בביתה, כאשר נחת בארץ במאי 1967, ימים מעטים לפני פרוץ המלחמה: ״הבנג׳ו של פיט סיגר ועמו האספרנטו של זמר, דיבר אמש בצלילים מובנים לאלף יהודים וערבים שהתאספו באולם מלון ״הילטון״ בתל-אביב,״ בישרה כתבה במעריב במאי 1967, זמן כה קצר לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. ״מולם, כשהם מהופנטים משירתו, הליט פיט סיגר את פניו ובכה כילד. ״אלף איש עצרו נשימתם, עוקבים אחר הזמר דק הגיזרה, שלא יכול היה להציב סכר לרגשותיו וחנן את מאזיניו באחת החוויות הנפלאות שזומנו להם בחייהם.
    פיט עם הבאנג׳ו עמד לפני מכשול קשה: הוא רצה להופיע למען התנועה הישראלית לשיתוף יהודי-ערבי, שנולדה בחוג הבית של נינה די-נור, אך האמרגן התנגד להופעה ואיים בצעדים משפטיים, אבל פיט מצא את הדרך ושכר בעצמו, בכספו, את אולם הילטון למוצאי יום ה׳ שעבר ושילם 1,500 ל״י כדי שמוזמנים יהודים מכל רחבי הארץ וערבים, בעיקר מן המשולש, יוכלו להאזין לשירתו שאינה זקוקה לתרגום.״
    אין לדעת אם גם בשבוע שהחל ב-6 ביוני 1967 התקיים המפגש השבועי בביתם של די-נור ומה קרה בשנות האופוריה הגדולה שלאחר אותו ניצחון מרהיב שאת פירותיו הבאושים אנו אוכלים עד עצם היום הזה.
    אבל כל אלה ועוד, יתרחשו מאוחר הרבה יותר, בחייה הבוגרים של נינה.
  - english_content:
  - deutsche_content:
- מפגש גורלי
  מפגש גורלי
  
  עם שחרורה מהצבא הבריטי וסיום המלחמה, שבה נינה והתערתה בחיים התל-אביביים. היא חזרה להתגורר בבית הוריה ברחוב אידלסון 29, ניהלה חיי חברה פעילים והייתה צעירה מחוזרת מאוד. מכתבים שכתבה לאורך השנים לבת דודתה תמרה מכפר סבא, מעידים על רומנים (אפלטוניים ברוח אותם הימים) והתאהבויות. אלא שאז חלה התפנית הדרמתית ששינתה כליל את מהלך חייה: זמן קצר אחרי סוף מלחמת העולם השנייה פורסם בארץ הספר ״סלמנדרה״ שתיעד לראשונה בגוף ראשון, באופן חשוף ומטלטל, את סיפורה של משפחה יהודית בשואה. המונח ״שואה״ לאסון שהתחולל באירופה, לא היה עדיין בשימוש. הז’אנר, אליו השתייך הספר, היה אף הוא פורץ דרך. עד צאתו של ספר זה, מעולם לא תועדו אירועים בפורמט של רומן היסטורי. הספר, בחתימה אנונימית, “ק. צטניק”, ראה אור בהוצאת דביר ועורר עניין וזעזוע רב בקרב הציבור בארץ. כמו רבים אחרים, גם נינה אשרמן קראה את הספר בנשימה עצורה. אלא שבניגוד לאחרים, “החליטה” שכותב הספר, אותו אחד אנונימי, ק. צטניק, נועד לה.
  
  מפגש גורלי
  
  עם שחרורה מהצבא הבריטי וסיום המלחמה, שבה נינה והתערתה בחיים התל-אביביים. היא חזרה להתגורר בבית הוריה ברחוב אידלסון 29, ניהלה חיי חברה פעילים והייתה צעירה מחוזרת מאוד. מכתבים שכתבה לאורך השנים לבת דודתה תמרה מכפר סבא, מעידים על רומנים (אפלטוניים ברוח אותם הימים) והתאהבויות. אלא שאז חלה התפנית הדרמתית ששינתה כליל את מהלך חייה: זמן קצר אחרי סוף מלחמת העולם השנייה פורסם בארץ הספר ״סלמנדרה״ שתיעד לראשונה בגוף ראשון, באופן חשוף ומטלטל, את סיפורה של משפחה יהודית בשואה. המונח ״שואה״ לאסון שהתחולל באירופה, לא היה עדיין בשימוש. הז’אנר, אליו השתייך הספר, היה אף הוא פורץ דרך. עד צאתו של ספר זה, מעולם לא תועדו אירועים בפורמט של רומן היסטורי. הספר, בחתימה אנונימית, “ק. צטניק”, ראה אור בהוצאת דביר ועורר עניין וזעזוע רב בקרב הציבור בארץ. כמו רבים אחרים, גם נינה אשרמן קראה את הספר בנשימה עצורה. אלא שבניגוד לאחרים, “החליטה” שכותב הספר, אותו אחד אנונימי, ק. צטניק, נועד לה. יחיאל פיינער נולד ב-1909 בסוסנוביץ שבפולין. עם סיום לימודיו נשלח לעיר לובלין לישיבת חכמי לובלין, ללמוד לימודי הסמכה לרבנות, שם נחשב עילוי. במקביל ללימודים התורניים, כתב פיינער גם שירה. ב-1931 יצא לאור בוורשה ספר השירים הראשון שלו ביידיש ״צווי און צוואנציק (לידער )״. בעודו מבסס את עצמו בקרב אנשי המעגל הספרותי של ורשה בפרט ופולין בכלל, פרצה המלחמה וטרפה גם את קלפיו. הוא היה כבר נשוי לסאניה, גיבורת הרומן “סלמנדרה” שמצאה את מותה באושוויץ. אחותה של סאניה הספיקה לעלות לארץ לפני ה”משלוחים” וניצלה. באוגוסט 1943 נשלח יחיאל פיינער למחנה ההשמדה אושוויץ. הוא שוחרר בפברואר 1945 עם כניסת כוחות הצבא האדום למחנה, עם 7,500 איש, אחרוני שברי-האדם שנותרו שם. את ספרו “סלמנדרה – קורותיה של משפחה יהודית” – כתב פיינער ביידיש ומסר אותו לידי אליהו גולדנברג, פעיל העלייה של הסוכנות היהודית, אותו פגש בבית החולים באיטליה, שם אושפזו הניצולים התשושים טרם עלייתם ארצה. גולדנברג סיפר שהניצול נתן לו את כתב היד ואמר: ״אני לא אצא חי מכאן, תדאג שהספר יופץ.״ כשנשאל מה שמו, ענה ״אין לי שם ואין לי זהות, אני אוד מאש. שמי קצטניק ומספרי 135633 “. גולדנברג קיים את בקשתו, וכשהגיע לארץ מסר את כתב היד לי.ד. ברקוביץ, המתרגם והעורך, חתנו של שלום עליכם. הספר יצא לאור זמן קצר אחר כך בהוצאת דביר. בינתיים החלים פיינער והצליח להגיע לארץ. הוא היה חסר-כל ואת לילותיו העביר בתחילה על ספסלי רחוב, עד שקיבל בתיווכו של י.ד. ברקוביץ, מקום מגורים במרתף ביתו של רבניצקי, ברחוב מזא”ה פינת אחד העם, אותו רבניצקי שיחד עם ביאליק ערך את “ספר האגדה”. מעגלים החלו נפגשים. ק. צטניק לא היה הסופר היחיד שהתגורר במרתף של רבניצקי, לפניו ואחריו התגוררו שם אנשים מעולם הספרות שהתקשו כלכלית, כמו הסופר יהושע בר-יוסף, המשורר מקסים גילן ואחרים. הווילה של רבניצקי תוכננה על ידי האדריכל הנודע יוסף ברלין שעבודתו האדריכלית מאופיינת בסגנון אר-דקו, בשילוב לבני סיליקט. בניין נוסף שתכנן ברלין בסגנון זה, ניצב עד היום ברחוב בלפור פינת שדרות רוטשילד ומושכר לתחנת מוניות “בלפור” ולחנות למכירה ולהשכרת אופניים. לכל אחת מקומות הווילה הייתה כניסה נפרדת. בקומה העליונה, ששימשה למגורים, התגוררו נעמי רבניצקי ובעלה יצחק שפירא. באותה קומה נמצא גם חדר העבודה שבו עבדו יחד רבניצקי וביאליק על כתיבת ספר האגדה. ברקוביץ תרם לסופר האביון שולחן כתיבה, כדי שיוכל להמשיך במשימת חייו – הכתיבה. הוא התמקם במרתף והחל לעבור בין מו״לים, כדי להוציא לאור את ספרו השני, “בית הבובות”, סיפור קורותיה והשמדתה של אחותו, גיבורת רומן זה, דניאלה. לפחות שני מיתוסים התפתחו וטופחו סביב המפגש של יחיאל פיינער ונינה אשרמן. האחד מספר שהשניים נפגשו במקרה בביתו של הסוכן הספרותי שקידם את הוצאת הספר “סלמנדרה” בארצות הברית. והשני שהייתה זו נעמי רבניצקי, נכדתו של הסופר וחברתה הטובה של נינה מהגימנסיה, אשר הפגישה ביניהם בביתה שברחוב מזא”ה. מעט על דירתם של האשרמנים ב”בית ליבלינג”, אפשר למצוא בספרו ״כחול מאפר״ (שיצא מאוחר יותר גם תחת השם ״העימות״) ושסגר את מה שהוא כינה “כרוניקה של משפחה אחת”. המעט שכתוב שם בעניין זה, מעניק מימד נוסף לפער הלא-נתפס בין מי שהיה ניצול שואה וחסר הכול, לבין חייה של מי שלימים תהיה אשתו, בת לאחת המשפחות המכובדות בעיר. וכך הוא מתאר את הבית, את הדירה, את האווירה: ״עלו במדרגות שיש רחבות. דלת הדירה עמדה פתוחה. הייתה שעת ניקוי הבוקר, ושתי עוזרות נרכנו על גליל שטיח ארוך לפרשו לאורך המסדרון. האחת פתחה לפניהם את הדלת מן הראשונות במסדרון. ‘נא לחכות’ לחשה בקול מאולף להסברת פנים. ‘הגברת תופיע מייד’. ״במרכז הטרקלין ניצב שולחן כבד, סגלגל, מוקף כורסות עור. באחת מהן ישב אלי, ואילו הארי, כנספח מקרי לביקור זה, ישב בקצה ספה כחולה בפאת הטרקלין, בריחוק מה מן השולחן… עיניו נעוצות היו בנברשת המשתלשלת מן התקרה, שהיקפה כהיקף השולחן הסגלגל תחתיה. אור היום זרח בתוך נטיפי הגביש סביב נורות הנברשת הרבות. איפה, ובאיזה גלגול חיים קודם ראה אותה נברשת עצמה?״
  - english_title:
  - deutsche_title:
  - hebrew_content:
    מפגש גורלי
    
    עם שחרורה מהצבא הבריטי וסיום המלחמה, שבה נינה והתערתה בחיים התל-אביביים. היא חזרה להתגורר בבית הוריה ברחוב אידלסון 29, ניהלה חיי חברה פעילים והייתה צעירה מחוזרת מאוד. מכתבים שכתבה לאורך השנים לבת דודתה תמרה מכפר סבא, מעידים על רומנים (אפלטוניים ברוח אותם הימים) והתאהבויות. אלא שאז חלה התפנית הדרמתית ששינתה כליל את מהלך חייה: זמן קצר אחרי סוף מלחמת העולם השנייה פורסם בארץ הספר ״סלמנדרה״ שתיעד לראשונה בגוף ראשון, באופן חשוף ומטלטל, את סיפורה של משפחה יהודית בשואה. המונח ״שואה״ לאסון שהתחולל באירופה, לא היה עדיין בשימוש. הז'אנר, אליו השתייך הספר, היה אף הוא פורץ דרך. עד צאתו של ספר זה, מעולם לא תועדו אירועים בפורמט של רומן היסטורי. הספר, בחתימה אנונימית, "ק. צטניק", ראה אור בהוצאת דביר ועורר עניין וזעזוע רב בקרב הציבור בארץ. כמו רבים אחרים, גם נינה אשרמן קראה את הספר בנשימה עצורה. אלא שבניגוד לאחרים, "החליטה" שכותב הספר, אותו אחד אנונימי, ק. צטניק, נועד לה. יחיאל פיינער נולד ב-1909 בסוסנוביץ שבפולין. עם סיום לימודיו נשלח לעיר לובלין לישיבת חכמי לובלין, ללמוד לימודי הסמכה לרבנות, שם נחשב עילוי. במקביל ללימודים התורניים, כתב פיינער גם שירה. ב-1931 יצא לאור בוורשה ספר השירים הראשון שלו שכתב בגיל 22 ביידיש ״צווי און צוואנציק (לידער)״. בעודו מבסס את עצמו בקרב אנשי המעגל הספרותי של ורשה בפרט ופולין בכלל, פרצה המלחמה וטרפה גם את קלפיו. הוא היה כבר נשוי לסאניה, גיבורת הרומן "סלמנדרה" שמצאה את מותה באושוויץ. אחותה של סאניה הספיקה לעלות לארץ לפני ה"משלוחים" וניצלה.
    עיצוב | רועי בלנק | סטודיו בלנק / עריכה | לירון שהם בן-יוסף מתוך הספר | "האחים גולדבלום" מאת | יהודית ורותי סיני
    באוגוסט 1943 נשלח יחיאל פיינער למחנה ההשמדה אושוויץ. הוא שוחרר בפברואר 1945 עם כניסת כוחות הצבא האדום למחנה, עם 7,500 איש, אחרוני שברי-האדם שנותרו שם. את ספרו "סלמנדרה - קורותיה של משפחה יהודית" - כתב פיינער ביידיש ומסר אותו לידי אליהו גולדנברג, פעיל העלייה של הסוכנות היהודית, אותו פגש בבית החולים באיטליה, שם אושפזו הניצולים התשושים טרם עלייתם ארצה. גולדנברג סיפר שהניצול נתן לו את כתב היד ואמר: ״אני לא אצא חי מכאן, תדאג שהספר יופץ.״ כשנשאל מה שמו, ענה ״אין לי שם ואין לי זהות, אני אוד מאש. שמי ק. צטניק ומספרי 135633 ". גולדנברג קיים את בקשתו, וכשהגיע לארץ מסר את כתב היד לי.ד. ברקוביץ, המתרגם והעורך, חתנו של שלום עליכם. הספר יצא לאור זמן קצר אחר כך בהוצאת דביר.
    אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | פוטו לב | מתוך אלבום התמונות המשפחתי 3 באפריל, 1949 | י.ד. ברקוביץ בין נינה ליחיאל
    בינתיים החלים פיינער והצליח להגיע לארץ. הוא היה חסר-כל ואת לילותיו העביר בתחילה על ספסלי רחוב, עד שקיבל בתיווכו של י.ד. ברקוביץ, מקום מגורים במרתף ביתו של רבניצקי, ברחוב מזא"ה פינת אחד העם, אותו רבניצקי שיחד עם ביאליק ערך את "ספר האגדה". מעגלים החלו נפגשים. ק. צטניק לא היה הסופר היחיד שהתגורר במרתף של רבניצקי, לפניו ואחריו התגוררו שם אנשים מעולם הספרות שהתקשו כלכלית, כמו הסופר יהושע בר-יוסף, המשורר מקסים גילן ואחרים.
    צילום | באדיבות רותי פוגטש | נינתו של חנא רבניצקי 'בית רבניצקי' | רחוב אחד העם 80 | תוכנן על ידי יוסף ברלין ובנייתו הושלמה ב-1929 | יהשוע חנא רבניצקי, מראשוני המו"לים בשפה העברית ושותפו של ח.נ. ביאליק | קומת המרתף של הבית שימשה כבר בחייו של חנא רבניצקי להשכרה והתגוררו בה במהלך השנים אנשי ספר כמו: ק. צטניק, יוסף בר-יוסף, מקסים גילן ואחרים. בספרו "כחול מאפר" (מאוחר יותר יצא גם בשם "העימות") מספר ק. צטניק על קן אהבתם של הארי וגליליה, שם במרתף
    הווילה של רבניצקי תוכננה ועוצבה בסגנון אר-דקו, בשילוב לבני סיליקט. בניין נוסף שתכנן ברלין בסגנון זה, ניצב עד היום ברחוב בלפור פינת שדרות רוטשילד ומושכר לתחנת מוניות "בלפור" ולחנות למכירה ולהשכרת אופניים. לכל אחת מקומות הווילה הייתה כניסה נפרדת. בקומה העליונה, ששימשה למגורים, התגוררו נעמי רבניצקי ובעלה יצחק שפירא. באותה קומה נמצא גם חדר העבודה שבו עבדו יחד רבניצקי וביאליק על מהדורות נוספות ושיפורים שנדרשו ב"ספר האגדה". ברקוביץ תרם לסופר האביון שולחן כתיבה, כדי שיוכל להמשיך במשימת חייו – הכתיבה. הוא התמקם במרתף והחל לעבור בין מו״לים, כדי להוציא לאור את ספרו השני, "בית הבובות", סיפור קורותיה והשמדתה של אחותו, גיבורת רומן זה, דניאלה.
    אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | צלם לא ידוע | מתוך אלבום התמונות המשפחתי 1946 | ק.צטניק לפני הפגישה עם נינה
    לפחות שני מיתוסים התפתחו וטופחו סביב המפגש של יחיאל פיינער ונינה אשרמן. האחד מספר שהשניים נפגשו במקרה בביתו של הסוכן הספרותי שקידם את הוצאת הספר "סלמנדרה" בארצות הברית. והשני שהייתה זו נעמי רבניצקי, נכדתו של הסופר וחברתה הטובה של נינה מהגימנסיה, אשר הפגישה ביניהם בביתה שברחוב מזא"ה.
    אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | צלם לא ידוע | מתוך אלבום התמונות המשפחתי 9 במרס, 1947 | גימטריה: המספר הצרוב על זרועו של ק. צטניק
    מעט על דירתם של האשרמנים ב"בית ליבלינג", אפשר למצוא בספרו ״כחול מאפר״ (שיצא מאוחר יותר גם תחת השם ״העימות״) ושסגר את מה שהוא כינה "כרוניקה של משפחה אחת". המעט שכתוב שם בעניין זה, מעניק מימד נוסף לפער הלא-נתפס בין מי שהיה ניצול שואה וחסר הכול, לבין חייה של מי שלימים תהיה אשתו, בת לאחת המשפחות המכובדות בעיר. וכך הוא מתאר את הבית, את הדירה, את האווירה:
    עלו במדרגות שיש רחבות. דלת הדירה עמדה פתוחה. הייתה שעת ניקוי הבוקר, ושתי עוזרות נרכנו על גליל שטיח ארוך לפרשו לאורך המסדרון. האחת פתחה לפניהם את הדלת מן הראשונות במסדרון. 'נא לחכות' לחשה בקול מאולף להסברת פנים. 'הגברת תופיע מייד'. ״במרכז הטרקלין ניצב שולחן כבד, סגלגל, מוקף כורסות עור. באחת מהן ישב אלי, ואילו הארי, כנספח מקרי לביקור זה, ישב בקצה ספה כחולה בפאת הטרקלין, בריחוק מה מן השולחן… עיניו נעוצות היו בנברשת המשתלשלת מן התקרה, שהיקפה כהיקף השולחן הסגלגל תחתיה. אור היום זרח בתוך נטיפי הגביש סביב נורות הנברשת הרבות. איפה, ובאיזה גלגול חיים קודם ראה אותה נברשת עצמה?״
  - english_content:
  - deutsche_content:
- משפט אייכמן
  - english_title:
  - deutsche_title:
  - hebrew_content:
    משפט אייכמן
    
    כמעט שנה אחרי שהתחילו הילדים את דרכם ב"הדסים", ב–11 באפריל, 1961, החל משפט אייכמן. העמדתו של אייכמן למשפט, בפני בית המשפט המחוזי בירושלים, היה אירוע עולמי מטלטל וחסר תקדים בעוצמתו. המשפט סוקר בכול אמצעי התקשורת בעולם, על ידי עיתונאים ושדרים שהגיעו מקצוות תבל. בישראל, שודר המשפט באופן רצוף ברדיו (שידורי טלוויזיה עוד לא היו) ובארה"ב ואירופה – שודרו העדויות בליווי פרשנויות בטלוויזיה. לראשונה, נשמע קולם של יותר מ-100 עדים שסיפרו בגוף ראשון את סיפורם האישי, מעל דוכן העדים. לראשונה, הופרה שתיקתם הרועמת והמשתקת של הניצולים. פרטים שמעולם לא סופרו, חוויות אישיות שהוסתרו כל השנים מהבושה: הבושה על מה שחוו, הבושה ורגשי אשם על העובדה שנותרו בחיים. ימים ארוכים, שעות אינסוף, (משנת 1961 ועד 1962) נשמעו העדויות ונכתבו הפרוטוקולים. ב- 7 ביוני 1961 עלה גם יחיאל די-נור אל דוכן העדים. די-נור הספיק לומר משפטים ספורים, לפני שהתמוטט. המלים שנאמרו, המשפטים היחידים שהצליח לפלוט נצרבו בתודעת הציבור וקיבעו את דמותו כאייקון של משפט אייכמן. במשך 8 וחצי דקות מסר ברצף, כמו מתוך טראנס, טקסט מצמרר, שנשמע יותר כמו פואמה ופחות כמו עדות:
    כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ. ״הייתי שם בערך שנתיים. ״אין הזמן שם כפי שהוא כאן על כדור הארץ ״כל שבר רגע הולך שם על גלגלי זמן אחר ״לתושבי פלנטה זאת לא היו שמות ״ לא היו להם הורים ״ולא היו להם ילדים ״הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן ״הם לא נולדו שם ולא הולידו ״נשמו לפי חוקי טבע אחרים ״הם לא חיו כפי החוקים של העולם כאן ולא מתו ״השם שלהם הוא המספר ק. צטניק ״הם לבשו שם (כאן הוא מראה את חליפת האסיר שלו, חליפת פסים מאושוויץ) ״זהו הלבוש של הפלנטה הקרויה אושוויץ ״ואני מאמין באמונה שלמה שעלי להמשיך בשם זה, כל עוד שהעולם לא יתעורר אחרי צליבת העם למחות את הרעה הזאת, כשם שהאנושות התעוררה אחרי צליבת אדם אחד. ״אני מאמין באמונה שלמה כשם שבאסטרולוגיה הכוכבים משפיעים על מזלנו, כוכב האפר אושוויץ עומד למול כדור ארצנו ומשפיע עליו. ״אם אני יכול לעמוד כאן לפניכם היום ולספר את הקורות מתוך הפלנטה הזאת, ״אם אני הנפיל של הפלנטה הזאת יכול להיות כאן עכשיו, הרי אני מאמין באמונה שלמה שזה הודות לשבועה שנשבעתי להם שם ״הם נתנו לי את הכוח הזה. השבועה הזו הייתה השריון בו נכנסתי לכוח עליון מחוץ לדרך הטבע שאוכל אחרי זמנו של אושוויץ שנתיים בהיותי מוזלמן לעבור זאת כי הם הלכו ממני ״תמיד הלכו ממני, נפרדו ממני ובמבט עינינו הייתה השבועה הזאת ״קרוב לשנתיים ימים הלכו ממני ותמיד השאירו אותי אחריהם. ״אני רואה אותם. הם מסתכלים בי. ״אני ראיתי אותם ליד התנור ״אני זוכר..״
    ואז, התמוטט למרגלות דוכן העדים. החשיפה הפומבית הראשונה של האיש שמאחורי הסופר, היתה כנראה מעל לכוחותיו. מלכה ויוסף אשרמן היו באולם ומייד אחר כך, לצידו כאשר הובהל לבית החולים, שם נשאר מאושפז למשך ששה חודשים. רעייתו, נינה, היתה בארה"ב. ימים ספורים אחר כך, הגיעה מלכה אשרמן ל'הדסים', לשיחה עם הצוות החינוכי. רק חודשים מאוחר יותר חזר יחיאל די-נור לאיתנו ועם שובה של נינה, נפגשו שניהם עם ילדיהם שבכפר.
  - english_content:
  - deutsche_content:
- פרידות
  - english_title:
  - deutsche_title:
  - hebrew_content:
    פרידות
    
    אוסף פרטי | דניאלה די-נור / רפרודוקציה | עופר ריבק מלכה אשרמן
    בבוקרו של יום שישי, ב -2 באפריל 1965, יומיים לפני הכנס העולמי בנושא "תסמונת אשרמן", אחד משיאי הקריירה הרפואית של פרופ' אשרמן, נפטרה מלכה במפתיע, מהתקף לב ובעלה ההמום, הרופא המהולל, זה שכל חייו סבו סביב מדעים ועובדות, חזר ומלמל ספק לעצמו, ספק לאינסוף אנשים שהגיעו לנחמו, "צדיקים נפטרים ביום שישי". מלכה אשרמן נקברה לא הרחק משני בניה, בבית הקברות ב'נחלת יצחק'. בהספדים עליה נאמר, בין השאר: ״…בית הוריה היה מפורסם… גם מפאת היותו בית פתוח לטובי העדה היהודית הקטנה שבימים ההם בארץ. כאשר זאב ז׳בוטינסקי הגיע לארץ ישראל עם הגדודים העבריים בימי מלחמת העולם הראשונה, היה בית הווילנרים מקום שבו מצאו הגדודאים ומייסד הגדודים בראשם, אווירה משפחתית חמה ולבבית, שהנעימה עליהם את השעות הפנויות…
    אך מעל לכל אלה, היה לה למלכה אשרמן יחוס עצמי, שהשיגתו במו ידיה בעמלה במשך שנים ארוכות ובמסירותה היוצאת מן הכלל. היא הייתה פטריוטית עברית במובן הטוב ביותר של המלה. היא אהבה את הלשון העברית והיתה בקיאה בכל מכמניה. כמורה לעברית, שלא על מנת לקבל פרס, היה לה שגעון להקנות את לשוננו הלאומית לעולים חדשים, כדי שייקלטו ביתר קלות במולדת. בתחום זה עשתה מלאכתה בצנעה, בלי יומרנות, אך מתוך התלהבות בלתי פוסקת. את תוצאות עבודת נמלים זו שלה אי אפשר להעריך במספרים ולמשש בידיים. אך כל אשר עקבו מקרוב אחרי פעילותה זאת, יודעים מה רבים היו הישגיה למיזוג הרוחני של הגלויות. ״מותה בא בהפתעה. כל ימי חייה שפעה מרץ וזרמו לא פסק ממש עד שעתה האחרונה. כאשר נכנסה - נכנסה ולא הוכנסה - לבית החולים, לא ידעה כי תיכנס ולא תצא עוד. ואחת הדמויות המעניינות שבנוף ארצנו, עוד מימי ׳תל-אביב הקטנה׳ נעלמה לנצח.״ (על החתום א.ר.).
    
    אחיה, אהרון וילנר ספד לאחותו:
    
    לפני 68 שנה נולדה אחותי ב״נווה צדק״ להורינו משה ואסתר וילנר, מנוחתם עדן…״ אמר, ״אבא אהב ספר ובכל רגע של פנאי היה ספר פתוח לפניו והגה בו. אהבה זו לספר הוא הוריש גם לנו, ילדיו, ובפרט לאחותי מלכה. בבית זה של אהבת תורה ודעת ואהבת הזולת נולדה אחותי מלכה. היא היתה הבת השלישית להוריי. בתי הספר אותו זמן היו מעטים. היא למדה בבית-הספר לבנות. כשסיימה בית-ספר זה היא נכנסה למחזור שני של הגימנסיה העברית ״הרצליה״ שנוסדה סמוך לאותו זמן… בחברה זו של תלמידי חכמים נקלעה מלכה ולא נפלה מרמתם, בעיקר הודות לאהבתה את הלימודים להתמדתה ולחריצותה. ״כן נתנה שיעורים פרטיים בכל המקצועות, לתלמידים מפגרים או הכינה תלמידים לבחינות הכניסה לגמנסיה. עבודה זו היתה קשה ומפרכת וגזלה ממנה זמן יקר ורב, אבל עשתה אותה באהבה ובמסירות, כי מטבע בריאתה אהבה את ההוראה. כשאחותי מלכה סיימה את לימודיה בגימנסיה היא פנתה להוראה ורכשה לעצמה את אהבת תלמידותיה ואת אהדת הממונים עליה. בשנת 1920 הגיע לארץ רופא צעיר בשם גוסטב אשרמן, לפי הזמנתה של הגב׳ הנרייטה סאלד ז״ל, להצטרף לצוות רופאי ״הדסה״. בתל-אביב אירגנה אחותי בביתה שיעורים לעברית - בהתנדבות כמובן - בקביעות לנשים - בפרט לעולות חדשות. ביתה הפך בית-ספר בזעיר אנפין. היא הכניסה חידושים בשיטות ההוראה העברית כדי להחדיר את השפה לזכרונן ולתודעתן של תלמידותיה. ״והנה, הלכה לבדיקות רפואיות, כאשר ציפתה וציפינו כולנו לשובה לביתה בשלום, מסרה לפתע את נשמתה אל על ומתה מיתת נשיקה.״
    
    ניחום האבלים, בשבעת ימי האבל הראשונים, התקיים ב'חדר ההמתנה' בקליניקה שבאידלסון 29, מספרת דניאלה, הנכדה, "מאות רבות של אנשים באו לבכות את מותה הלא-צפוי, לדבר בשבחה ולנסות לנחם את סבי, שלא ידע את נפשו. לראשונה בחיי, ראיתי את האיש הפעיל הזה שבור, מרוקן וחסר אונים. בין המבקרים היה גם הרב הראשי של תל-אביב, דאז, הרב ידידיה פרנקל. אני זוכרת לפרטים את דבריו המצמררים. הוא חזר בדיוק מן 'המסע הרשמי הראשון' לאושוויץ, שהתקיים ימים ספורים קודם לכן. המפגש בינו לבין אבי והחוויות אותן תיאר, הפכו את השעה ההיא לאירוע בלתי אפשרי עוד יותר".
    
    ליוסף אשרמן היתה הבדידות קשה עד כדי בלתי נסבלת. מלכה, אשת נעוריו ואהבתו היחידה, זו שהייתה עזר כנגדו, עמוד התווך של חייו, של הבית ושל המשפחה, בשמחות כמו בימים הקשים, זו שהשגיחה והקפידה על הכול, חסרה לו מאוד. ה"בית" פורק, עצבות שרתה בכול, הקליניקה נסגרה ואפילו האחות אסתר כבר לא היתה נחוצה. הבית הזה, שהיה במובנים כה רבים ביתה של דניאלה, עוגן חייה, השתנה לבלי הכר.
    
    כשנה ומחצה אחרי מותה של מלכה, עזב אשרמן את משכנם האהוב ברחוב אידלסון 29 ועבר להתגורר בהרצליה בסמוך למשפחתו הגרעינית. לא חלף זמן מאז נפרד מהבית ברחוב אידלסון וב- 9 באוקטובר 1968 הלך לעולמו בשנתו ונקבר לצד רעייתו וילדיהם בטקס ממלכתי, כשקהל עצום ורב הולך אחרי מיטתו ושוטרים רכובים על סוסים לבנים מלווים את מסע הלוויה.
    אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | יוסי ריבק 2019 | המצבה של יוסף ומלכה אשרמן | בית העלמין הישן ב'נחלת יצחק'
    בהיעדר "בית" ישבו עליו שבעה בהרצליה, בביתה של הניצ'קה (חנה) אשרמן, אלמנת אחיו אוטו. בשנה האחרונה לחייו, בניסיון למצוא מזור לנפשו הכואבת, נחמה ו"בית" לחזור אליו בסוף ימי עבודה, חזר גוסטב אל חיק משפחתו הצ׳כית, וחלק את ימיו ולילותיו עם אלמנתו של אחיו. הידיעה על מותו פורסמה בכל עיתוני התקופה. פרופ׳ אשרמן הצליח לגעת ולהשפיע על אלפי בני אדם לא רק בישראל הצעירה, אלא על מיליוני נשים בעולם. מאות רבות של אנשים באו ויצאו מהבית הכפרי הצנוע, שברחוב הנדיב בהרצליה, וכולם דיברו בשבחו.
    הגם שהיה מוכר, אהוד, ידוע ובעל שם עולמי, יוסף (גוסטב) אשרמן, האדם והרופא, היה איש צנוע בהליכותיו ולא השתייך לשום קליקה חברתית, או פוליטית. האיש שעלה לישראל מאירופה והקדיש את חייו למחקר רפואי, להקמת מערך 'טיפות החלב' - אחד המפעלים הסוציאליים המרשימים ביותר שקמו כאן - לפתרון סוגיות של עקרות ופריון, לתמיכה בנשים - עשירות כעניות - לא טרח על קידומו האישי, ולא על ביסוס מעמדו בקרב פוליטיקאים ועסקנים. את זמנו העדיף להשקיע בעבודתו, במחקריו ובסטודנטים שלמדו אצלו - המתמחים בבית החולים והסטודנטים לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. לכן, למרות השפעתו העצומה ותרומתו הכה גדולה, מצער להיווכח שיותר מיובל אחרי מותו, למרות שמחקריו נלמדים בכל בתי הספר לרפואה בעולם ושם "תסמונת אשרמן" נישא בפי כול סטודנט לרפואה, נדיר למצוא את שמו בספרים ובמאמרים המגוללים את תולדות היישוב היהודי בארץ בכלל וצמיחת תל-אביב בפרט.
    נינה (אשרמן) די-נור נפטרה ב-1990. בת 68 במותה. יחיאל (פייענר) די-נור האריך חיים ונפטר ב-2001. בן 92 במותו.
    בינתיים, השתמשה עיריית תל-אביב - יפו בבית שברחוב אידלסון 29 למטרות שלא לשמן קיבלה אותו בירושה. מטבע הדברים החל הבניין מתפורר, פארו הלך ונשחק, החצר הוזנחה, שיחי פרא גדלו וצמחו בכל מקום ורק עץ הפיטנה המשיך בשלו, לצמוח ולשאת פרחים מדיי שנה.
  - english_content:
  - deutsche_content:
- באוהאוס
  - english_title:
  - deutsche_title:
  - hebrew_content:
    באוהאוס
    
    בית-ספר באוהאוס 1919 – 2019
    לוגו בית-הספר בגרמניה
    מקור השם "באוהאוס" (על פי אחת הסברות) הוא במונח "באוהיטה" (Bauhütte), שפירושו "צריף הבנאים". הפירוש המילולי של השם "באוהאוס", הוא "בית הבנייה". על פי חוקי הבנייה שחלו עד ל"עת החדשה" בגרמניה, היה מוקם צריף בנאים לצד אתר הבנייה אליו היו מגיעים מדי יום צוותי העובדים. אם היה היום מתאים לעבודה – היו הפועלים עוסקים במלאכת הבנייה, אך אם היה זה יום סוער וגשום, היו הפועלים מתכנסים באותו צריף וכל מייסטר היה מלמד את שוליותיו את אומנותו. בשנת 1919, בבואו להקים בית-ספר לאמנות האדריכלות, בחר ולטר גרופיוס, מייסד בית-הספר "באוהאוס", לקרוא למוסד על שמו של אותו "צריף בנאים" ועל-פי חזונו, למדו שם הסטודנטים את רזי אומנות הבנייה מטובי האדריכלים והאמנים בדורם. הבאוהאוס היה דוברה של התנועה המודרנית שהפונקציונאליות היתה מערכיה המרכזיים. בבית-הספר פיתחו את הגישה הרציונלית בתכנון ואת התפיסה החברתית באדריכלות. כמו כן עמד בית-הספר על הצורך בהקפדה ובבקרה מלאה על כל תהליכי הייצור, כדי להשיג בבנייה, בריהוט ובעיצוב המוצר מינימליזם, בהירות ופשטות בפרטים. בארבע-עשרה שנות קיומו נוהל בית-הספר על ידי שלושה אדריכלים: 1919 - 1928 על ידי מייסדו ולטר גרופיוס 1928 - 1930 על ידי הנס מאייר 1930 - 1933 על ידי מיס ואן דר רוהה כל אחד מהשלושה התייחס לפונקציונליזם בדרך שונה: גרופיוס דגל בטשטוש הגבולות שבין האמנות לאומנות, וביטל בתוך כותלי בית-הספר את עליונותו של האמן על בעל המלאכה או האומן. הנס מאייר טען כי הצורה היא תולדה של סיפוק הצרכים השימושיים והאדריכלות מהווה אמצעי לפתרון בעיות החברה ומשכך, תפקידה לספק דיור להמונים, בתי-ספר, גני ילדים וכד'. מיס ואן דר רוהה לא ראה בפונקציונליות את המרכיב המרכזי. הוא בחר לפשט את חזיתות המבנה, מבלי שאלה שיקפו את מהות הפונקציה של החללים הפנימיים. הדיוק והמינימליזם אפיינו את תפישתו האדריכלית וציטוטים משלו נמצאים בשימוש נרחב גם היום: "אלוהים נמצא בפרטים" או "פחות, זה יותר". ב-1933 נסגר בית-הספר בהוראת הממשל הנאצי. מוריו ותלמידיו עזבו את גרמניה והפיצו את אידיאולוגיית ועקרונות הארכיטקטורה המודרנית בארה"ב, בריטניה, דר' אמריקה וארץ ישראל. בתחילת שנות ה-30 שבו לארץ האדריכלים שנסעו ללמוד באירופה בנוסף, הגיעו עולים חדשים בוגרי לימודי ארכיטקטורה והנדסה בגרמניה, באוסטריה ובפולין ולמעשה, ציבור האדריכלים המקומי ייצג כמעט את כל הזרמים שהיו באירופה בשנות ה-20. קבוצה זו דגלה באדריכלות פונקציונלית-רציונלית והיתה ברובה בעלת אידיאולוגיה סוציאליסטית. בעבודתם בולט חופש היצירה וחיפוש בלתי פוסק אחר פתרונות עיצוביים חדשים. הם שאפו לתת מענה לצרכים האנושיים באמצעים מינימליים, ולשפר את איכות החיים של האוכלוסיות השונות. לראשונה, אדריכלות איכותית לא היתה עוד נחלתו הבלעדית של בעל הממון. היו אלה דווקא האדריכלים המובילים ששקדו על מציאת פתרונות דיור להמונים ובניית שיכונים ושכונות עבור האוכלוסייה החלשה. ב-1920 הגיע לתל-אביב אמיל טיינר, מהנדס צ'כי, שארגן בשנות ה-30 קורסי הדרכה לפועלי הבניין המקומיים. הבתים נבנו ברמה מקצועית גבוהה והדיוק והמיומנות של עבודות הבנייה מעוררים התפעלות גם היום. השפה האדריכלית המקומית גדלה והתפתחה הודות למיזוג בין הדעות הרבות ולדיון הפתוח והתמידי בבעיות העקרוניות של התכנון, תוך חיפוש משותף אחר שיטות בנייה חדישות, במטרה להעלות את רמת הבנייה ולהוזיל את תהליכי הייצור.
    
    מקורות השראה
    ראשיתה של התנועה המודרנית באדריכלות בתחילת המאה ה-20. הרעיון המרכזי היה ניתוק מצורות העבר ושלילת העקרונות של האדריכלות המסורתית. התנועה ניזונה מהזרמים החדשים באמנויות הפלסטיות: הקוביזם, האקספרסיוניזם, הקונסטרוקטיביזם הרוסי והפוטוריזם האיטלקי. בשנים של לאחר מלחמת העולם הראשונה, שררה במרכז אירופה אווירה של מהפכה ורצון לשינוי מהותי בכול תחומי החיים, השאיפות המהפכניות של החברה מצאו את ביטוין באדריכלות בגלל הקשר הישיר שלה עם צורכי האדם ואורח חייו. את המהירות הרבה שבה השתרש הסגנון הבינלאומי בתל-אביב, מייד בשנים הראשונות ניתן לזקוף לזכותם של אדריכלים צעירים, כמו אריה שרון, זאב רכטר ויוסף נויפלד שחזרו מאירופה והקימו את "חוג האדריכלים". אליהם הצטרפו מאוחר יותר קרל רובין, דב כרמי, ישראל דיקר, סם ברקאי, ג'ניה אוורבוך ואחרים. האווירה של שיתוף הפעולה ופגישותיהם התכופות במהלכן התווכחו בלהט והחליפו דעות, הפכה אותם ל'יחידה מגובשת' וחיזקה אותם במאבקיהם נגד הממסד העירוני. הם דרשו וקיבלו נציגות בוועדות העירוניות, כבשו עמדות כוח באגודת האינג'ינרים והארכיטקטים והצליחו לכפות את העקרון של קיום תחרויות ארכיטקטוניות על מבני ציבור ושכונות מגורים חדשות. התל-אביבים נוהגים לזהות את "הבאוהאוס" כמקור השפעה ראשי לסגנון הבנייה המודרני של העיר. הגדרות כמו פונקציונליזם, או הסגנון הבינלאומי לא השתרשו בשפת המקום ועד היום ההגדרה הרווחת היא "בתי הבאוהאוס של תל-אביב". ב-1925 הגיש סר פטריק גדס לאישור העיריה, את תוכניתו לחלק המרכזי והצפוני של העיר, התכנית אושרה סופית ב-1938. התכנית העניקה לעיר פרופורציות רחוב נעימות (יחס נכון בין רוחב הרחוב וגובה הבתים), עם מרחבי גינון וירק לרווחת התושבים ושמרה על ניתוק מחושב של עורקי המסחר מרחובות המגורים. התוצאה הייתה שילוב מאוזן בין עיר גנים, מגורים ומסחר, שילוב המקנה עד היום נוחיות ואיכות חיים לתושבי מרכז העיר.
    המאמר מבוסס על הספר "בתים מן החול – אדריכלות הסגנון הבינלאומי בתל-אביב" מאת ניצה מצגר-סמוק. 1994, הוצ' משרד הביטחון -
    
    -
    
    שנת 2019: 100 שנים להיווסדו של בית-הספר בווימאר
    
    הבאוהאוס נוסד בעיר ויימאר (Weimar) בשנת 1919 בידי האדריכל ולטר גרופיוס.בשנת 1925 העתיק בית-הספר את משכנו לעיר דסאו (Dessau) והגדיל מאוד את היקפו הפיסי. השנים בדסאו היו הממושכות ביותר בחייו של בית-הספר והיותר משמעותיות מבחינת השפעתו המתמשכת על העולם כולו. בשנת 1932 בעקבות רדיפות חברי המפלגה הנאצית, העתיק בית-הספר את מושבו בשלישית ונדד לברלין. בשנת 1933 נסגר בית-הספר כליל בהוראת השלטון הנאצי. בשנים 1998-9, בעקבות נפילת חומת ברלין והאיחוד בין שתי הגרמניות, שוקם בית-הספר לראשונה. במהלך 2016 נעשו עבודות חקר והכנה להשבת המבנה המקורי למצבו הראשוני. עבודות השיפוץ בוצעו במהלך השנים 2018-2019 בעלות של כ-1.5 מ' אירו. פרויקט השימור של באוהאוס בדסאו נעשה בניהולו ובפיקוחו של אדריכל השימור וילפריד ברנה, שהיה גם חבר בוועדה המייעצת בפרויקט "בית ליבלינג".
    2019 | באוהאוס ב-Dessau | אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | יורג הספל, נשיא איקומוס (ICOMOS) גרמניה בית-ספר באוהאוס ב-Dessau | הבניין בנוי עם מספר גופים עצמאיים, המחוברים ביניהם ומייצרים חצרות כלואות, או חצי כלואות. העמדה זו, יחד עם קירות הזכוכית השקופים, יצרה יחידה הומוגנית שאפשרה דיאלוג בין הגושים השונים שכן, ניתן היה לצפות באילו חללים מתקיימת פעילות. קומת הבסיס/מרתף מכונסת פנימה, מעליה בהבלטה 3 קומות עם קיר זכוכית מרשים בהיקפו. 3 הקומות הקלילות מרחפות מעל קומת הבסיס הנסוגה. קומה זו נצבעה באפור כדי להדגיש את ההפרדה בין הכבד והסטטי הנושא את "הבניין הקל" מעליו. בבית-הספר פותחה "תיאוריית הצבע" והשפעתו על האדם, בעיקר על ידי פאול קלה ווסילי קנדינסקי, שני אמנים פורצי-דרך ותיאורטיקנים בתחומם. כאן, האפור מבטא את חוסר התנועה והסטטיות, לעומת האדום המבטא את הכוח, החיוניות והתנועתיות. דלתות הכניסה לבניין נצבעו באדום וניתן להבחין באחת מהן בצילום זה.
    
    2019 | באוהאוס ב-Dessau | אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | יורג הספל, נשיא איקומוס (ICOMOS) גרמניה בית-ספר באוהאוס ב-Dessau | מבט מתוך חלל הפנים אל עבר בתי העיר דסאו. עמודי שלד המבנה חופשיים בחלל. במנותק מהם ומאחור, ניצב קיר הזכוכית. תפקידו העיקרי היה לשטוף באור טבעי את כל חללי העבודה, בעיר שמטבעה אפרורית מרבית ימות השנה. השקיפות היתה דו-צדדית וכך, ביום אפשר היה להשקיף החוצה ולהתחבר לטבע הסובב ולרחובות העיר, ובשעות החשיכה יכלו תושבי העיר לצפות בפעילות הסטודנטים שעבדו בחללי הסדנאות המוארים. קירות מסך מזכוכית לא היו אפשריים ליישום בישראל בגלל החום ובוהק האור, ומומשו רק לאורך חדרי המדרגות, כדי להעניק לעולים ויורדים בהם, תאורה טבעית בשעות היום.
    
    2019 | באוהאוס ב-Dessau | אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | יורג הספל, נשיא איקומוס (ICOMOS) גרמניה בית-ספר באוהאוס ב-Dessau | מבט פנים על קיר המסך מברזל וזכוכית של בנין בית-הספר. בסמוך, על הרצפה, רדיאטורים לחימום שנועדו למתן את אפקט איבוד האנרגיה דרך קיר זה. הקיר השקוף נועד להחדיר אור-שוויוני לכל חללי הפנים ולייצר שקיפות וחיבור בין פנים לחוץ. קיר המסך מנותק לחלוטין משלד הבניין וכך עונה ל"כלל" הראשון של הסגנון הבינלאומי: "אדריכלות כחלל ולא כמסה". ה"כלל" מצהיר על ביטול חשיבותו של קיר המעטפת הקלאסית כקיר שנושא את מאסת הבניין. הקיר המודרני משמש רק חיץ בין פנים לחוץ. בזכות ניתוק הקיר משלד הבניין, אפשר לפתוח בו פתחים רחבי-ידיים, בכל גודל ובכל מקום, ולעצב חזית חופשית ללא מגבלות הנדסיות.
    
    2019 | באוהאוס ב-Dessau | אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | יורג הספל, נשיא איקומוס (ICOMOS) גרמניה בית-ספר באוהאוס ב-Dessau | מבט מאחד מחדרי המדרגות לעבר החצר הפנימית. חדרי המדרגות התאימו ברוחבם לזרימת התלמידים בהפסקות ושימשו מעין אלמנט מחבר בין הגושים השונים. קירות-מסך מזכוכית, מחדירים תאורה טבעית ומאפשרים מבט נדיב אל החוץ ומנעימים את חווית השימוש בחלל חדר המדרגות. מבעד לקיר הזכוכית ניתן לראות חדר מדרגות אחר עם דלתות הכניסה האדומות בכניסה אליו. בתקרת החלל נצבעה תחתית הקורות באדום, להצביע על ההפרדה בין השלד לקירות המעטפת. קירות המעקות נצבעו בגוון כתום-אדמה. המנורות המשתלשלות מהתקרה, הן פרי עיצוב הסטודנטים בסדנאות בית-הספר.
    
    2019 | באוהאוס ב-Dessau | אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | יורג הספל, נשיא איקומוס (ICOMOS) גרמניה בנין פרלר (Preller haus) | נבנה עם 28 דירות סטודיו, בגודל 24 מ"ר כל אחת, ויועד למגורי מנחים צעירים וסטודנטים מצטיינים. לכל דירה מרפסת צרפתית זיזית עם כיפוף בקצה, לניקוז מי גשם בזליגה חופשית. מרפסת זו הועתקה על ידי אריה שרון בעת תכנון 'מעונות הוד', כהמשך ישיר של חדרי השינה שפנו לחזית מזרח, ברחובות פרוג ודב הוז.
    
    2019 | באוהאוס ב-Dessau | אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | יורג הספל, נשיא איקומוס (ICOMOS) גרמניה בית-ספר באוהאוס ב-Dessau | על צומת רחוב באוהאוס פינת סמטת גרופיוס.
    
    2019 | באוהאוס ב-Dessau | אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | יורג הספל, נשיא איקומוס (ICOMOS) גרמניה בית-ספר באוהאוס ב-Dessau | שלט הכוונה אל ביתם המשותף של פאול קלה ווסילי קנדינסקי. בתחתית, הכוונה אל משרד לרכישת כרטיסים ולביתו של ולטר גרופיוס.
    
    2019 | באוהאוס ב-Dessau | אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | יורג הספל, נשיא איקומוס (ICOMOS) גרמניה בית-ספר באוהאוס ב-Dessau | מגורי המורים בחורשה סמוך לבית-הספר, נבנו כדו-משפחתיים. קירות המסך מזכוכית נועדו לשטוף את הבית באור טבעי ו"להזמין" את הנוף הטבעי פנימה, אל תוך הבית.
    
    2019 | באוהאוס ב-Dessau | אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | יורג הספל, נשיא איקומוס (ICOMOS) גרמניה בית-ספר באוהאוס ב-Dessau | מטבח במפלס הקרקע עם דלת יציאה למרפסת. הדלת צבועה בצהוב, אחד משלושת צבעי היסוד (כחול- אדום-צהוב) שהיו לאחד מסימני ההיכר של שפת הבאוהאוס ובית-הספר. ארונות המטבח צבועים בירוק, מתוך אמונה שהצבע הירוק דוחה זבובים. בתי המורים תוכננו על ידי ולטר גרופיוס ונמסרו למורים מאובזרים במטבח וארונות אחסון, שנבנו כולם בסדנאות בית-הספר.
    
    2019 | באוהאוס ב-Dessau | אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | יורג הספל, נשיא איקומוס (ICOMOS) גרמניה בית-ספר באוהאוס ב-Dessau | כאן, ביתם הדו-משפחתי של פאול קלה ווסילי קנדינסקי שהיו מאד עשירים בצבעוניות הפנים. שניהם קידמו בבית-הספר את חקר הצבע והשפעתו על הנפש. היה זה קנדינסקי ששייך בין צבע לצורה: כחלק מהמחקר, הפיץ שאלון בו נתבקשו התלמידים והמנחים לשייך את 'צבעי היסוד': כחול, אדום, צהוב – ל'צורות היסוד': עיגול, מרובע, ומשולש. הרוב חיבר בין העיגול לכחול, בין המרובע לאדום ובין המשולש לצהוב. החיבור הזה נטמע והפך להיות אחד מסימני ההיכר של הבאוהאוס. בביתו שלו, יצר קנדינסקי דרמה באמצעות צבע, כך על פי עדותה של רעייתו, נינה קנדינסקי: "הסלון נצבע בוורוד בהיר, עם נישה שאת קירותיה כיסה בעלי-זהב. חדר השינה נצבע בגוון ירוק-שקד. הסטודיו של קנדינסקי נצבע בצהוב-בהיר ואילו הסטודיו לאורחים מזדמנים נצבע באפור-בהיר. הסטודיו הזעיר שלי נצבע בגוון ורוד-בהיר ומואר. כל חדר הגיע לכדי שלמות ארכיטקטונית".
    
    מוזיאון GRASSI בלייפציג | מתוך התערוכה יוני, 1931 | כרזות שהכינו תלמידי המחלקה לתקשורת חזותית בבי"ס באוהאוס2019 חגגה את מלאת 100 לבית-הספר בשפע מחקרים, מאמרים וספרים, אוספים שנחשפו לראשונה מזה שנים, דיונים, קונצרטים מבוססי מוסיקה מודרנית, תערוכות במוזיאונים מובילים ואירועים באמצעותם צוין התאריך בגרמניה - בוויאמר, בדסאו, בברלין ובלייפציג, ובתל-אביב – יפו, העיר שהוכרזה בשנת 2003 על ידי אונסק"ו כאתר מורשת תרבות עולמי, תחת השם הרשמי: "העיר הלבנה של תל-אביב – התנועה המודרנית", מטיילים אלפי מבקרים שהגיעו מקצווי תבל וגם אלה שבאים מרחבי הארץ והושק לכבוד כך, פרויקט משותף של גרמניה ועיריית תל-אביב. לפרויקט נבחר "בית ליבלינג" שברחוב אידלסון 29.הבניין שנבנה בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת, תוכנן על ידי דב כרמי. בעבודתו האדריכלית של כרמי בולטים החיפוש אחר הפרופורציה הנכונה של החזית ועיבוד קפדני של כל פרטי הבניין. כרמי השכיל לשלב בין הצורות הגיאומטריות המופשטות של הבתים המודרניים לבין חלקי הבניין השימושיים, שלעיצובם הקדיש תשומת לב רבה עד כדי הפיכתם ליסוד דקורטיבי, למרות ייעודם השימושי. דב כרמי שימש מקור דוגמא והשראה לאדריכלים רבים ובכך השפיע יותר מכל אדריכל אחר על אופיו החינני והלא-מחייב של הרחוב התל-אביבי.
  - english_content:
  - deutsche_content:
- ההכרזה: “העיר הלבנה” – אתר מורשת תרבות עולמית
  - english_title:
  - deutsche_title:
  - hebrew_content:
    ההכרזה: "העיר הלבנה" – אתר מורשת תרבות עולמית
    
    באדיבות | ניצה סמוק אדריכלים 2004 | 'דו"ח ההכרזה' של אונסקו שימש קטלוג לתערוכה "לגור על החולות". אוצרת התערוכה | אדריכלית פרופ' ניצה סמוק, מי שהקימה בשנת 1990 את מחלקת השימור בעיריית תל-אביב ועמדה בראשה עד 2002 | התערוכה הוצגה ב'ביתן הלנה רובינשטיין' ומאז נודדת ברחבי תבל וגורפת שבחים
    בשנת 1990 הוקם בעיריית תל-אביב – יפו "צוות שימור מבנים" על ידי אדריכלית השימור, פרופ' ניצה מצגר-סמוק, אשר עמדה בראשו עד מאי 2002. בשנת 1991 אושרה התוספת הרביעית ל"חוק התכנון והבניה" העוסקת בשימור אתרים. החוק העביר את סמכויות השימור לעיריות וקבע שעליהן להכין רשימות שימור ולהקים ועדות שימור שחבריהן נבחרי ציבור. כ-500 מבנים לשימור אושרו במהלך שנות ה-90 בתוכניות 'נווה צדק', 'לב העיר' ו'כרם התימנים'. בינואר 2001 הופקדה תוכנית השימור של תל-אביב - יפו ואליה צורפה רשימה של כ- 1200 מבנים נוספים בעיר ההיסטורית. (תכנית זו אושרה סופית רק ב-2008). בינואר 2002 הגיש צוות שימור מבנים את דו"ח ההכרזה לאישור אונסק"ו ונימק את הבקשה "בזכות ריכוז גבוה של מבנים בסגנון הבינלאומי במרכז העיר ובשל החפיפה בין תכנון הערים המודרני של סיר פטריק גדס עם האדריכלות המודרנית". ביולי 2003 הוכרזה העיר תל-אביב - יפו על ידי אונסק"ו כאתר מורשת תרבות עולמי תחת השם הרשמי: "העיר הלבנה". ההכרזה מחייבת את העירייה והממשלה "שלא לבנות מגדלים בתחום שטח ההכרזה, שלא לפגוע ברקמה ההיסטורית ולמצוא דרכים כלכליות ואחרות לתמרץ ולעודד את שיקום המבנים והאתר". במקביל לתמיכה ביזמים, החלה העירייה להשקיע בשיפוץ, שימור ותחזוקה של הבניינים שבבעלותה, תוך כדי טיפוח השטחים הציבוריים הסובבים אותם, כחלק ממחויבותה כלפי אונסק"ו, בין היתר את הבניין ברחוב אידלסון 29, וכך נאמר ב'אתר העיר הלבנה' של עיריית תל-אביב - יפו:
    ...הקמת 'מרכז העיר הלבנה' נעשתה מתוך הכרה בנוף האדריכלי הייחודי והחד-פעמי של תל-אביב – יפו, בה נמצאים למעלה מ-4,000 בניינים שנבנו בסגנון הבינלאומי, תופעה יוצאת דופן שאין לה כל מקבילה ברחבי העולם. 'מרכז העיר הלבנה' ממוקם ב'בית ליבלינג' אשר ברחוב אידלסון 29, ושיקומו התאפשר בזכות פרויקט משותף וייחודי, של ממשלת גרמניה ועיריית תל-אביב – יפו, אשר יתמשך על פני עשור". מאז ההכרזה ועם השינוי המואץ בדמותה של העיר, הפכה תל-אביב - יפו למוזיאון פתוח, לכול המבקש באמצעות בנייניה להתבונן ולחוות את יופיה, כמו גם את ערכיה והתהליכים האידאולוגיים והאורבניים השונים שעברה מאז תחילת המאה ה-20 ולהתרפק על עברה. העיר הפכה אבן שואבת לתיירות מכול העולם. קבוצות-קבוצות של אנשים מקיפים את העיר במסלולים מסומנים, מלווים במדריכים, או באינפורמציה דיגיטלית, עיניהם נשואות אל הבניינים, סורקות את הפרטים האדריכליים, את הרחובות, מתבוננים ומקשיבים להסברים.
    
    אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | יוסי ריבק כיכר התרבות היא אחד ממיזמי הדגל שיזמה עיריית תל-אביב - יפו כשמלאו 100 שנים להיווסדה של העיר. היא משתרעת בין היכל התרבות לבין תיאטרון הבימה וגובלת בגן יעקב, שתוכנן בידי אביו של דני קרוון - אברהם - שהיה אדריכל הגנים הראשון של העיר, בשיתוף האדריכל יעקב רכטר. הכיכר מחברת בין שדרות ח"ן (חיים נחמן ביאליק) לבין שדרות רוטשילד וממוקמת במרכז ה"אקרופוליס" התרבותי של העיר, כפי שכונה האזור הזה ב'תוכנית גדס', בשנות ה-20 של המאה הקודמת. אחרי ששימשה כמשתלה עירונית בשנות ה-30, חווה חקלאית, מגרש כדורגל, מגרש מסדרים מאולתר ולבסוף גם חניון, קיבלה את הטיפול הראוי לה, כאחד המרחבים הציבוריים החשובים והאהובים בתל-אביב - יפו ואולי בישראל כולה. משום כך, בחר האמן בריצוף בצבע חול (לזכר הכורכר), בשדרת ברושים שהיו נפוצים באזור ונעלמו, ובגן שקוע שנועד להזכיר את המשתלה העירונית עליה הופקד אביו. מרכיב מהותי אחר בתכנון של דני קרוון, הוא גבעת דשא מלאכותית ועליה עץ שקמה, שניצבת בפינה הדרום-מזרחית של הכיכר - מחווה לשלושה השקמים ב'גן יעקב' המופלא.
    
    בשנת 2019, במלאת 100 שנים לבית-הספר באוהאוס, הושב הבניין לתפארתו, ממש כפי שהיה כאשר מלכה ויוסף אשרמן, עשו את צעדיהם בשביל הגישה המוצל, כשנכנסו בפעם הראשונה לדירתם החדשה אז, באביב 1937, למשך שנות חייהם.
  - english_content:
  - deutsche_content:

דיירי “בית ליבלינג”

בין השנים 1937-1931 נבנו בעיר כ-2,700 מבני מגורים, רובם על ידי בני העלייה החמישית. בניינים אלה נוספו לאחרים שנבנו בעיר בראשית שנות ה-20. היו אלה השנים במהלכן נהרו לארץ אלפי עולים חדשים. העלייה החמישית זכתה לכינוי הרווח עד היום “העלייה הייקית“.

היו אלה עולים שהיגרו מגרמניה, עם עליית הנאצים לשלטון בראשית שנות ה- 30 והתמקמו ברובם בתל-אביב. אוכלוסייה זו השתייכה בדרך כלל לשכבה סוציו-אקונומית גבוהה, אנשים משכילים, בעלי הון בינוני-גדול, עירוניים בדרך כלל ואירופאים בהלכותיהם
בני הזוג אשרמן אמנם לא נמנו על הקהילה הייקית, אך השכלתם הרחבה, מעגלי ההיכרות שלהם ועולמם התרבותי, התאימו לרוח הזמן שנשבה בשכונת ביאליק-אידלסון-הס וכך גם של דיירי “בית ליבלינג” האחרים שהקימו להם בית ברחוב אידלסון 29.

error: Content is protected !!

פתיח

הבניין ברחוב אידלסון 29

הסכם ההעברה

מתחם ביאליק

הקומה העליונה: בתיהם של משפחות ליבלינג ושויער

הקומה השנייה: בית משפחת אשרמן

הקומה הראשונה: בית משפחת מאייר

הקמתה של נווה צדק

ישראל אהרוני – הזואולוג העברי הראשון

מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור וסדר עולמי חדש

יוסף גוסטב אשרמן

הקמת מערכת הבריאות הציבורית

נישואי אשרמן לווילנר

“גדול הגינקולוגים בישראל”

תסמונת אשרמן

המרכז ההיסטרוסקופי ע”ש פרופ’ אשרמן

נינה אשרמן

מפגש גורלי

משפט אייכמן

פרידות

באוהאוס

ההכרזה: “העיר הלבנה” – אתר מורשת תרבות עולמית