“גדול הגינקולוגים בישראל”

הארכיון ההיסטורי של תל-אביב – יפו / צילום | צלם לא ידוע
הצילום הרשמי של פרופ’ אשרמן

“כך נהגה סבתי להציג את פרופ’ אשרמן”, מספרת הנכדה. “בדיעבד, יתכן שזה לא היה רחוק כל כך מהמציאות של אותם ימים”.

בתפקידו החדש, במערך הנשים והמיילדות של תל-אביב, יכול היה אשרמן לא רק לחזור למקצועו המקורי כגינקולוג, אלא גם להשפיע על האופן שבו התפתחה והתבססה מערכת הבריאות הציבורית במדינה שבדרך.

כמנהל מחלקת נשים ויולדות ב’הדסה-בלפור’, השקיע מאמצים וידע מקצועי והיה שותף משמעותי ליוזמת הרחבת רשת טיפת חלב, תחנות השירות לנשים יולדות ולתינוקות.

בקיץ 1927 כבר היו בארץ ישראל 150  אלף יהודים, בהם 500 רופאים. זה נחשב יחס גבוה בין רופאים למטופלים, וזה גם ההסבר לאבטלה הגבוהה בקרב הרופאים, שגרמה לגל של ירידה מהארץ.

תל-אביב, העיר הצעירה והמתחדשת, קלטה את קורבנות המשבר הכלכלי, שהיגרו אליה בחיפוש אחר מקורות פרנסה. רובם לא היו מסוגלים לשלם את מסי החבר להסתדרות העובדים, ולא היו מבוטחים בקופת החולים הכללית ונותרו, למעשה, ללא רשת ביטחון רפואית.

המרפאה ברחוב שיינקין 22 שימשה להם כתובת. עיריית תל-אביב נשאה בעלויות המרפאה ובשכרם של הרופאים, עד לסגירתה ב-1974. בנוסף, הוקמו מרכזי שירות רפואי זול ומסובסד לאוכלוסייה המוחלשת והלא-מבוטחת, ובעקבות כך,  נוצרו גם מקומות תעסוקה לרופאים המובטלים.

מודל דומה אפשר למצוא גם היום במרפאות של “רופאים לזכויות אדם” שפועלות בדרום תל-אביב ומספקות שירותים למבקשי המקלט ולחסרי בית.

שנת 1929, השנה שבה מונה אשרמן למנהל מחלקת היולדות, ידועה יותר בהיסטוריה של מדינת ישראל כשנה שבה פרצו מאורעות תרפ״ט – סידרה של עימותים אלימים שאירעו בין 23 ל-29 באוגוסט 1929. 133 יהודים נהרגו (בהם יהודי חברון במה שמכונה הטבח בחברון) ו-339 נפצעו, 113 ערבים נהרגו (רובם בידי שוטרים בריטיים) ו-232 נפצעו.

ועדת חקירה שקמה בעקבות האירועים הגישה המלצות, שקובצו ב״ספר הלבן״ –  מסמך המדיניות של בריטניה כלפי פלשתינה-א״י. הספר הלבן כלל שורה של חוקים מגבילים, איסורים, והסדרות של חיי היהודים והערבים, נתיני הממלכה.

אין עדות לכך שיוסף אשרמן, או מלכה רעייתו, היו מעורבים בפעילות פוליטית כלשהי, הגם שהיו מעורים בהתרחשויות ומעודכנים באירועים, הן מתוקף תפקידו כרופא בכיר והן מהיותם מעורים ופעילים בקהילה.

באותה שנה דיווח עיתון “דבר” על הגדלת מחלקת היולדות בבית החולים הדסה-בלפור והוספת 5 מיטות. אשרמן, שאחריות כבדה רבצה על כתפיו, הצביע על הפער בין מספר המיטות המועט יחסית, למספר הנשים היולדות, ״אנו מסדרים נשים על השולחנות ועל העגלות ואפילו על הקרש של האמבטיה,״ התריע בישיבה שזימן לדון במצוקת המיטות.

באותה שנה ילדו במחלקה 1,072 נשים.

במקביל המשיך אשרמן לפעול גם במישור הקהילתי. לא כל הנשים ראו במחלקת היולדות מקום בטוח ללדת בו. לידות-בית עדיין היו האפשרות המועדפת בקרב קהילות רבות – יהודיות וערביות כאחד – ושיעורי התמותה הגבוהים יחסית של תינוקות בלידה יוחסו לחוסר בהיגיינה ובציוד רפואי מתקדם בלידות הללו. הוא עשה נפשות בקרב נשות תל-אביב והפציר בהן להגיע ללדת בבית חולים.

הגינקולוג הצעיר ייחס חשיבות עצומה למניעת מחלות והקדיש רבות מזמנו בהענקת ידע וחינוכן של האמהות הצעירות, תוך שהוא מברך על כל שינוי בכיוון: ״נשי עדות המזרח פונות למחלקה. אמנם זהו ניצחוננו,
כי עד עכשיו נחלנו תעמולה חזקה בין בנות המזרח.״

במהלך השנים פרסם שורה של חוברות ומאמרי הדרכה לאימהות הצעירות. הספר ״האם והתינוק״ בהוצאת מסדה, שיצא ב-1945,  היה ספר ההדרכה הראשון בעברית מסוגו,  מדריך רפואי-חינוכי שכלל גם שער באנגלית. היועצים המדעיים היו ד״ר אשרמן, ד״ר מאיר (רופא הילדים הנודע, שכנו של אשרמן באידלסון 29), ד״ר פרבר וד״ר רבקאי.

במקביל לעבודתו בבית החולים, ובקליניקה בקומה השנייה ברחוב אידלסון 29, פרסם גם מאמרים פופולאריים למשפחה, הקדים ספרים שראה בחשיבותם החינוכית ואף פינה זמן לכתיבת ספר הדרכה מקיף.


אוסף פרטי | דניאלה די-נור
1957 | “לקראת אמהות” מאת פרופ’ יוסף אשרמן | הוצאת עיריית תל-אביב. בעטיפה | מלכה אשרמן מערסלת את בתה הבכורה, נינה

יתרונו היה ביכולתו להעביר את הידע לקהליו באופן פשוט לקריאה והבנה וביכולת שלו לראות את התמונה הגדולה, לזהות תהליכים חברתיים ובריאותיים ולשלב ביניהם. מעמדו בישוב היה כזה שהשפעת דבריו היתה רבה. כל חייו שאף להעניק ידע וכלים לבני זוג בדרכם להקמת להקמת משפחה.

הספר יצא לאור במימון מחלקת החינוך של עיריית תל-אביב -יפו, בשנת 1957 והוקדש, כמובן, לעורכת הלשון שלו – רעייתו, מלכה. וכך, גם בהקדשה: “למלכה – הנזר”.


צלם | פאול גולדמן / אוסף | גולדמן / © מוז”א – מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב
ד”ר יוסף אשרמן | שותף פעיל בהקמת רשת ‘מרכזי טיפת חלב’ בתל-אביב’ | בית הבריאות שטראוס | בלפור 14, תל-אביב

בפרסום אחר מטעם בית החולים העירוני ״הדסה״ ושירותי הרפואה הציבורית, בעריכתו של ד״ר א. אברמוביץ, תיאר ד”ר ל. קייזר את החזון והרעיון  שבבסיס “רשת טיפות החלב”. תוך פירוט שמונה התחנות בעיר, ״כולן מוחזקות על ידי עירית תל-אביב ונמצאות תחת פיקוחה של המחלקה העירונית לשירותי הרפואה הציבורית…

תחנות אלו, הנקראות ״תחנות לטפול בתינוקות ובנשים הרות״, תפקידן לתת הדרכה, ובמקרים ידועים גם עזרה כספית, לנשים הרות וכן טיפול בתינוק עד הגיעו לגיל של 4 שנים.״ בכל תחנה היו שתי אחיות מוסמכות, שהתמחו גם בעבודה סוציאלית. ״מתפקידן להסביר לאמהות את חוקי ההיגיינה והפרופילקטיקה וליעצן בכל הבעיות של טפול בתינוק. הן מבארות את דרכי התזונה, הרחיצה וההלבשה של התינוק, וכן מלמדות כיצד להכין את האוכל לתינוק.״ בכל תחנה גם רופא שבודק את התינוק במועדים קבועים, מבצע אבחנות במקרה של מחלה, ומייעץ למניעת מחלות.

 


ספריית יונס וסוראיה נזריאן | אוניברסיטת חיפה / ארכיון ‘ארגון נשות הדסה’
התכנון נעשה במחשבה תחילה ותאם את האידאולוגיה של ‘נשות הדסה’ | בצילום: משכן יומי לילדי אמהות עובדות | בית הבריאות שטראוס | רחוב בלפור 14, תל-אביב

צלם | פאול גולדמן / אוסף | גולדמן / © מוז”א – מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב
נינה אשרמן מדגימה איך להושיב תינוק באופן בטוח לקמפיין השקת רשת ‘מרכזי טיפת חלב’ | בית הבריאות שטראוס | בלפור 14, תל-אביב

צלם | פאול גולדמן / אוסף | גולדמן / © מוז”א – מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב
נינה אשרמן, במרכז התמונה, “מדגמנת” אם מניקה לקמפיין השקת המרכז הראשון של רשת ‘מרכזי טיפת חלב’ | בית הבריאות שטראוס | בלפור 14, תל-אביב

צלם | פאול גולדמן / אוסף | גולדמן / © מוז”א – מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב
הדרכה של אחות מוסמכת לאם הצעירה | בית הבריאות שטראוס | השקת המרכז הראשון של רשת ‘מרכזי טיפת חלב’ | בית הבריאות שטראוס | רחוב בלפור 14, תל-אביב
כדי להתקרב למטרה זו יש להתגבר על קשיים מרובים. אם כי בין חלק הישוב מיוצאי אירופה עומד הטיפול בתינוק וגידולו על רמה גבוהה ואינו נופל במאומה מן הטיפול הניתן לתינוק בארצות התרבות, הרי מצבו של התינוק שמוצאו מעדות המזרח מעורר דאגה. עניות, חוסר ידיעה והשלמה עם המחלה, כאילו היא גזירה שאין לשנותה, גורם להגדלת התמותה בין תושבי עדות אלו וביחוד בין התינוקות. התפתחות גופנית ירודה ומיחושים שלא שמו לב להם בעוד באיבם עלולים לגרום למומים למשך כל חיי התינוק.״

בסיכומו של דבר לרשת טיפות החלב היה למעשה תפקיד חברתי-סוציאלי כללי: ״עם הטבת תנאי העבודה והתעסוקה המלאה בשנים האחרונות ניכרת עליה ברמת החיים הכללית. כתוצאה מזה הוטבה בהרבה בריאות הילדים של מעמד העובדים ושל דלת העם. אולם נשאר עוד הרבה לעשות בכיוון זה: הטבת תנאי הדיור, החינוך והמצב הכלכלי – אלה הם הגורמים שיעזרו לנו להגיע אל המטרה.״

אשרמן המשיך לבסס את מעמדו כמומחה מספר אחת לרפואת נשים בישראל וכאחד המומחים הידועים בעולם. בנוסף להדרכת אימהות צעירות, עסק כל חייו במחקר בתחום רפואת האשה.

לנגד עיניו עמדה המטרה למצוא את הדרך להפחתת תמותת היולדות. הוא זיהה שאחד הגורמים הוא היגיינה ירודה, ושם דגש במחקריו, כמו בהדרכה שהעניק לנשים צעירות, ולא פחות מכך לצוותים הרפואיים בבית החולים ליולדות, את הצורך לשפר את מצב ההיגיינה, לא רק כדי למנוע מחלות, אלא גם כדי להפחית את הסכנה ליולדת עצמה.

דניאלה נכדתו נזכרת בטקס רחיצת הידיים בסופו של כל יום ולפני “המעבר” אל החיים הפרטיים:

לפני הכול, ממש לפני כול עניין, או שיחה, כשהיה חוזר מהמרפאה לדירה, היה נכנס אל חדר הרחצה ומתחיל ב”נוהל ההיגיינה”: שלוש פעמים סיבון הידיים עד המרפקים, קרצוף כפות הידיים עם מברשת שנועדה לשם כך, שטיפה, וחזור שטיפה, ושוב שטיפה יסודית, וניגוב מקרצף ויסודי אף הוא. איתו, יחד על פי אותה תורת הקפדה, היתה סבתי שוטפת חזור ושטוף את הירקות והפירות שהגיעו משוק הכרמל ומשננת באוזניי לעולם שלא לשבת על מושב האסלה מבלי לכסות אותו לפני כן בנייר. אז, בנייר עיתון”.

 


הארכיון ההיסטורי של תל-אביב – יפו
1961 | עטיפת חוברת פרס הנרייטה סאלד

הקהילה הרפואית לא הופתעה  שנבחר להיות “חתן פרס על שם הנרייטה סאלד  מטעם עיריית תל-אביב – יפו למחקר ברפואה ובהיגיינה ציבורית”. מטרת הפרס הייתה לעודד ולהמריץ את העוסקים בשני תחומים אלה במדינת ישראל. יחד איתו קיבל את הפרס ב-1961 גם פרופ׳ מיכאל פינקלשטיין. אשרמן זכה בפרס כבוד על עבודתו המדעית החינוכית והרפואית. הטקס התקיים באולם הרופאים של בית-החולים העירוני החדש בתל-אביב, איכילוב במרכז סוראסקי.

בטקס נשא פרופ’ אשרמן דברים, בהם פרש את משנתו נגד ההפלות המלאכותיות. התנגדותו, הסביר, לא נבעה מהרצון להגדיל את הילודה, או משום שהתנגד להגבלת הילודה, אלא משום שהבין את ההשלכות הרפואיות שיש לתהליך על נשים, והסכנה שהוא גורם לעקרות.

אשרמן האמין בכל ליבו שתפקידה של הרפואה הציבורית, לשמור על בריאותן של נשים ולאפשר להן את הבחירה, שהייתה נמנעת מהן אילולי ביצוע הפלה שגרמה נזק. בדברים שנשא בטקס התייחס לנתון לפיו שליש מהנשים שעברו הפלה, לא יכלו יותר ללדת:

והרפואה מחשה ועומדת מן הצד? מנערת את חוצנה וטומנת את ראשה בחול כבת היענה? עליה להתייצב בשורה הראשונה כחלוצת הלוחמים למען טיהור הנגע! עליה לפקוח את עיני הקורבנות הפוטנציאליים, ולחפש אחרי פתרונות בלתי מזיקים לאותה הבעיה הכאובה המטרידה את האנושות.״ בנאומו הזכיר את המדינות שגיבשו מדיניות בתחום הילודה וחייבו נשים לעבור עיקור כאמצעי לפיקוח והגבלת הילודה, ונחרד מהאפשרות שהרפואה והרופאים משתפים עם זה פעולה. וכך סיים את נאומו: ״אין עלינו לתבוע פריה ורביה בלתי מרוסנת. השאיפה לצמצום ותכנון המשפחה מושרשת עמוק בהווי תקופתנו, ולשווא ננסה לשרשה. על הרפואה הציבורית לעמוד בפרץ. עליה לחנך את העם ולהזהירו מפני ההפלה ותוצאותיה. עליה ללמדו, שמוטב למנוע הריון בלתי רצוי מאשר לעקרו מן הגוף בכוח המגרדה, כי כושר הפריון ניתן למין האנושי כמתנת אל, ועליו לשמור עליו כפיקדון לעת רצון.״
את דבריו בנוגע להפלות, יש לקרוא בהקשר התרבותי-חברתי של התקופה שבה נכתבו. תקופה בה בוצעו הפלות מלאכותיות במחשכים, ללא ציוד רפואי מתאים, לא תמיד בתנאי ההגיינה הדרושה ולעיתים קרובות הסתיימו במות האישה, או בעקרות. הוא יצא נחרצות נגד ההפלות המלאכותיות בנימוק שהן עלולות לפגוע אנושות בפריון האישה. תמיד הקפיד להדגיש שאין הוא נגד זכותה המלאה של האשה לפעול להפסקת הריון לא רצוי, אלא שהלין על האופן בו התבצעו ההפלות.

למרות פרסומו העולמי ואורח חייו הנוח, לא נטש אשרמן את תפיסת העולם הסוציאלית שלו ויחסו האישי כלפי הכול, בא גם לידי ביטוי ביחסו אל מטופליו ובמיוחד כלפי אלה שהיו מיעוטי יכולת, היתה דלת המרפאה פתוחה לרווחה.

אחת הדוגמאות שסבתי היתה נותנת כאילוסטרציה לאישיותו הנדיבה של סבי היתה הסיפור על הזוג, חסר האמצעים, שהגיע מתימן בעליית “מרבד הקסמים” ואשה שלא הצליחה להרות לבעלה. בזכות הטיפול, (עבורו לא היתה ידם משגת לשלם) נולד להם בן בריא, ראשון לאחרים שבאו בעקבותיו. האב שלא ידע את נפשו מהכרת תודה ואושר, הביא לסבי מתנה עייר צעיר, לדירה ברחוב אידלסון… סבי שמח במתנה וסבתי לא יכלה לחכות לרגע בו הזוג ייצא לדרכו, כדי שתוכל להזעיק עזרה לפנות את העייר מחצר הבית, אל זרועות המשפחה החקלאית בהרצליה.״

מלכה, רעייתו,  היתה עזר כנגדו גם  במרפאה. את החולות קיבלה אמנם ב”חדר האורחים”, מכבדת אותן בפרטיות הנדרשת ומשוחחת עמן, תוך כדי איסוף העובדות לקראת כניסתן לרופא.
אישה נבונה ורגישה, סבלנית וסובלנית שנהגה לשבת עם הפציינטיות ככל שהיה דרוש להן. להקשיב, להתעניין בסיפורי החיים שהביאו עימן ולהעלות תמציתם על הכתב. ״את סיכומי השיחה הייתה רושמת בכרטסת בכתב ידה המוקפד ומעבירה את הכרטיס על פרטיו אל האחות אסתר, האחות הרפואית שעבדה איתו במרפאה כל השנים עד מותה של סבתי .״ ממשיכה דניאלה.

יוסף אשרמן העמיק והרחיב את עבודתו הציבורית ורעייתו, מלכה, הגדילה את היקף חוגי השפה העברית
והתנ“ך והייתה למרצה מבוקשת באירועים ציבוריים. בניתוח שהיא מביאה למגילת רות, עולה גישתה הפתוחה-פמיניסטית שאיתגרה באותן שנים את מאזיניה.
המקומות שבהם הרצתה התמלאו במהירות ״היינו מתכוננים להופעותיה כאל מבצע תרבותי-רוחני,״ כתב עליה יעקב בר-מדות,  ״שגרם קורת רוח אישית לכל אחד מאיתנו, המארגנים…
בפברואר 1959, למשל, הרצתה על פועלו  של אליעזר בן יהודה, תחת הכותרת ״הפלא והמפליא בתחיית לשונו, במועדון ברחוב המלך ג׳ורג׳ 33.”


Historical Jewish Press (Jpress) of the NLI & TAU
22 בינואר, 1962 | עיתון ‘הבוקר’ | יעקב בר מידות | “על מלכה אשרמן ועל הרצאותיה הפופולאריות”

״זכורני הרצאתה הראשונה אצלנו לפני הרבה שנים על אליעזר בן יהודה מחייה הלשון, במלאת עשרים שנה לפטירתו. רק מאוהבת השפה העברית ודבקה בתרבותה משחר נעוריה – יכלה בצורה כה לבבית ומרתקת להרצות על הפלא שחולל בן יהודה בעקשנותו לדבר עברית ולהחיות לאומה הקמה לתחייה במולדת המתחדשת את שפת הנביאים.״

חרף יומם הגדוש לעייפה, מצאו האשרמנים פנאי ורצון להיענות לבקשות ציבוריות, ללא תמורה.

ארכיון ‘בית גנזים’ וארכיון ‘מרכז מורשת בגין’
6 בפברואר, 1963 | פנייתו של מנחם בגין אל פרופ’ אשרמן

ארכיון ‘בית גנזים’ וארכיון ‘מרכז מורשת בגין’
14 בפברואר, 1963 | תשובתו של פרופ’ אשרמן למנחם בגין

ארכיון ‘בית גנזים’ וארכיון ‘מרכז מורשת בגין’
6 במרס, 1963 | מכתב תודה של מנחם בגין אל פרופ’ אשרמן

 

האשרמנים חיו באושר והיו שמחים בחלקם.
“אנו חיים כמי השילוח ההולכים לאט, בשלווה, תמימי דעים…
אבל השושנה נוצרה עם קוצים…”

לצד חברות המופת והחיים הנינוחים, המשיך הגורל הרע לפקוד אותם. בן הזקונים יורם נפטר ב-1938 מדלקת תוספתן כשהוא בן ארבע שנים בלבד. הוא נקבר בבית הקברות בנחלת יצחק, לצד אחיו יובל, שמת בגיל 11 רק שלוש שנים קודם.
לימים נקברו גם בני הזוג אשרמן בבית הקברות הזה.


אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | יוסי ריבק
2019 | המצבה של יובל אשרמן | בית הקברות ב’נחלת יצחק’

אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | יוסי ריבק
2019 | המצבה של יורם אשרמן | בית הקברות ב’נחלת יצחק’