אל תוך המציאות הכאוטית הזאת, בבית ללא מים זורמים וללא חשמל, עם מיילדת שגרה בבית-גן מרחק קילומטרים מיבנאל ובעל גינקולוג שהיה עסוק בהצלת חולי הקדחת, ילדה מלכה אשרמן, ב-15 בנובמבר, 1922 את בתם הבכורה, שנקראה נינה, על שם אמו של גוסטב.
שנתיים מאוחר יותר סיים אשרמן את שליחותו בגליל התחתון ובני הזוג שבו לתל-אביב עם בתם הקטנה, והתמקמו בדירה שכורה ברחוב רוטשילד 1, קרוב מאוד לסבא והסבתא וילנר, שעדיין התגוררו  בנווה צדק.
ב-1924, זמן קצר אחרי ששבו לתל-אביב נולד בנם הראשון, יובל. על השמחה העיבה העובדה שהוא נולד עם מום בלבו. מאז, ועד מותו בגיל 11, טופל אצל טובי הרופאים בעולם, בתקווה, שנכזבה, להבריאו.

תל-אביב של 1924 הייתה שונה בתכלית מהעיר אותה עזבו רק ארבע שנים קודם לכן.
בינתיים התנתקה מיפו והוקמה לה מועצה מקומית נפרדת.
ברחובותיה נסעו כבר יותר מאלף מכוניות פרטיות, וחלק מהבתים היו מחוברים לרשת החשמל מהתחנה שהוקמה שנה קודם. עודפי הצבע הבריטי שימשו לתחבורה ציבורית. מלכה הביטה בתחושת סיפוק וגאווה של בת המקום בקו העירוני הראשון שיצא מרחוב יהודה הלוי לרחוב מרכז בעלי מלאכה, דרך רחובות הרצל ונחלת בנימין.
ד”ר יוסף אשרמן, הרופא שחזר משליחות “הדסה” בגליל, היה כעת רופא מוכר, אהוב ובעל שם מבוסס בקרב הקהילה הרפואית ביישוב. מעתה ובמשך כל חייו, ימשיך לעבוד יחד ובשביל ארגון “הדסה”.
המשימה הראשונה שהטיל עליו הארגון היתה להצטרף אל הצוות הרפואי בבית החולים בתל-אביב. ד”ר אשרמן התקבל לעבודה כעוזר ראש המחלקה הכירורגית ב’מלון ספקטור’ שברחוב נחלת בנימין.
ב-1925 נערך טקס הנחת אבן הפינה לבית החולים הדסה ברחוב בלפור בתל-אביב.  בטקס נכחו הנציב הבריטי העליון, הרברט סמואל ורעייתו, ראש עיריית תל-אביב מאיר דיזנגוף, חברי מועצת העיר ואורחים נוספים. עם פתיחתו הרשמית של בית החולים,
ב- 1929 כשהוא בן 37 בלבד, מונה ד”ר אשרמן למנהל מחלקת היולדות והנשים, ולמנהל שירותי המיילדות והגינקולוגיה של העיר תל-אביב. בהתאמה,  הקים את ‘החברה הישראלית למיילדות ולגינקולוגיה’ ומאז ועד מותו, שימש כנשיאה. הוא המשיך בעבודתו כשכיר של עיריית תל-אביב עד שפרש לגמלאות. בתפקידו האחרון ניהל את בית היולדות בקריה, מוסד שיזם, הקים ועמד בראשו במשך שנים רבות.

מכון לבון | ארכיון וספרייה לחקר תנועת העבודה
28 בספטמבר, 1929 | מכתב פרידה של ד”ר אשרמן אל הרופאים והעובדים בסניף תל-אביב של ארגון ‘נשות הדסה’

ככל ששבו והתערו בחיים העירוניים, כך החלו מלכה ויוסף אשרמן לבסס את שמם ומעמדם בעיר העברית הראשונה, שכבר אז הסתמנה כמרכז של תרבות בינלאומית וחיי חברה עשירים ומודרניים.
העתיד נראה אופטימי.

בית אופרה הושק בתל-אביב בעיר ביולי 1923, בשם “אופרה ארץ-ישראלית”, פרי חזונו של המוסיקאי היהודי-רוסי מרדכי גולינקין, מנצח בית האופרה של סנט-פטרסבורג, שעלה לארץ ובאמתחתו תרומות להקמת הבניין.
ההופעות הראשונות התקיימו באולם קולנוע עדן, בנווה צדק, הבכורה נשמרה ל’לה טרוויאטה’ של ורדי, בניצוחו של גולינקין.
שנים אחדות אחר כך, כבר נוגן הקונצרט הפילהרמוני הראשון של “התזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית”. ברוניסלב הוברמן, הכנר והמוזיקאי יליד פולין, הצליח לשכנע כ- 75 מוזיקאים יהודים, נגני תזמורות ידועות באירופה, לעלות לארץ, לעשות ‘מעשה ראשונים’ וליצור את מה שכינה בדרמתיות: “התגשמות התרבות הציונית בארץ האבות”. לקונצרט הפתיחה, שנערך ב-26 בדצמבר 1936, במגרשי התערוכה בצפון תל-אביב, היום ‘נמל תל-אביב צפון’, הזמין הוברמן את גדול מנצחי הדור, ארתורו טוסקניני, אשר זנח למספר שבועות את תזמורת ה-אן’ בי’ סי המהוללת שלו כדי “להעניק טיפול אבהי לרך הנולד”.