בית-ספר באוהאוס 1919 – 2019

לוגו בית-הספר בגרמניה

מקור השם “באוהאוס” (על פי אחת הסברות) הוא במונח “באוהיטה” (Bauhütte), שפירושו “צריף הבנאים”.  הפירוש המילולי של השם “באוהאוס”, הוא “בית הבנייה”.

על פי חוקי הבנייה שחלו עד ל”עת החדשה” בגרמניה, היה מוקם צריף בנאים לצד אתר הבנייה אליו היו מגיעים מדי יום צוותי העובדים. אם היה היום מתאים לעבודה – היו הפועלים עוסקים במלאכת הבנייה, אך אם היה זה יום סוער וגשום, היו הפועלים מתכנסים באותו צריף וכל מייסטר היה מלמד את שוליותיו את אומנותו.

בשנת 1919, בבואו להקים בית-ספר לאמנות האדריכלות, בחר ולטר גרופיוס, מייסד בית-הספר “באוהאוס”, לקרוא למוסד על שמו של אותו “צריף בנאים” ועל-פי חזונו, למדו שם הסטודנטים את רזי אומנות הבנייה מטובי האדריכלים והאמנים בדורם.

הבאוהאוס היה דוברה של התנועה המודרנית שהפונקציונאליות היתה מערכיה המרכזיים. בבית-הספר פיתחו את הגישה הרציונלית בתכנון ואת התפיסה החברתית באדריכלות. כמו כן עמד בית-הספר על הצורך בהקפדה ובבקרה מלאה על כל תהליכי הייצור, כדי להשיג בבנייה, בריהוט ובעיצוב המוצר מינימליזם, בהירות ופשטות בפרטים.

בארבע-עשרה שנות קיומו נוהל בית-הספר על ידי שלושה אדריכלים:

1919 – 1928 על ידי מייסדו ולטר גרופיוס

1928 – 1930 על ידי הנס מאייר

1930 – 1933 על ידי מיס ואן דר רוהה

כל אחד מהשלושה התייחס לפונקציונליזם בדרך שונה:
גרופיוס דגל בטשטוש הגבולות שבין האמנות לאומנות, וביטל בתוך כותלי בית-הספר את עליונותו של האמן על בעל המלאכה או האומן.
הנס מאייר טען כי הצורה היא תולדה של סיפוק הצרכים השימושיים והאדריכלות מהווה אמצעי לפתרון בעיות החברה ומשכך, תפקידה לספק דיור להמונים, בתי-ספר, גני ילדים וכד’.
מיס ואן דר רוהה לא ראה בפונקציונליות את המרכיב המרכזי. הוא בחר לפשט את חזיתות המבנה, מבלי שאלה שיקפו את מהות הפונקציה של החללים הפנימיים. הדיוק והמינימליזם אפיינו את תפישתו האדריכלית וציטוטים משלו נמצאים בשימוש נרחב גם היום: “אלוהים נמצא בפרטים” או “פחות, זה יותר”.

ב-1933 נסגר בית-הספר בהוראת הממשל הנאצי. מוריו ותלמידיו עזבו את גרמניה והפיצו את אידיאולוגיית ועקרונות הארכיטקטורה המודרנית בארה”ב, בריטניה, דר’ אמריקה וארץ ישראל.

בתחילת שנות ה-30 שבו לארץ האדריכלים שנסעו ללמוד באירופה בנוסף, הגיעו עולים חדשים בוגרי לימודי ארכיטקטורה והנדסה בגרמניה, באוסטריה ובפולין ולמעשה, ציבור האדריכלים המקומי ייצג כמעט את כל הזרמים שהיו באירופה בשנות ה-20. קבוצה זו דגלה באדריכלות פונקציונלית-רציונלית והיתה ברובה בעלת אידיאולוגיה סוציאליסטית. בעבודתם בולט חופש היצירה וחיפוש בלתי פוסק אחר פתרונות עיצוביים חדשים.  הם שאפו לתת מענה לצרכים האנושיים באמצעים מינימליים, ולשפר את איכות החיים של האוכלוסיות השונות.
לראשונה, אדריכלות איכותית לא היתה עוד נחלתו הבלעדית של בעל הממון. היו אלה דווקא האדריכלים המובילים ששקדו על מציאת פתרונות דיור להמונים ובניית שיכונים ושכונות עבור האוכלוסייה החלשה.

ב-1920 הגיע לתל-אביב אמיל טיינר, מהנדס  צ’כי, שארגן בשנות ה-30 קורסי הדרכה לפועלי הבניין המקומיים. הבתים נבנו ברמה מקצועית גבוהה והדיוק והמיומנות של עבודות הבנייה מעוררים התפעלות גם היום.

השפה האדריכלית המקומית גדלה והתפתחה הודות למיזוג בין הדעות הרבות ולדיון הפתוח והתמידי בבעיות העקרוניות של התכנון, תוך חיפוש משותף אחר שיטות בנייה חדישות, במטרה להעלות את רמת הבנייה ולהוזיל את תהליכי הייצור.