פרידות

אוסף פרטי | דניאלה די-נור / רפרודוקציה | עופר ריבק
מלכה אשרמן

בבוקרו של יום שישי, ב -2  באפריל  1965, יומיים לפני  הכנס העולמי בנושא “תסמונת אשרמן”, אחד משיאי הקריירה הרפואית של פרופ’ אשרמן,  נפטרה מלכה במפתיע, מהתקף לב ובעלה ההמום, הרופא המהולל, זה שכל חייו סבו סביב מדעים ועובדות, חזר ומלמל ספק לעצמו, ספק לאינסוף אנשים שהגיעו לנחמו, “צדיקים נפטרים ביום שישי”.

מלכה אשרמן נקברה לא הרחק משני בניה, בבית הקברות ב’נחלת יצחק’. בהספדים עליה נאמר, בין השאר:
״…בית הוריה היה מפורסם… גם מפאת היותו בית פתוח לטובי העדה היהודית הקטנה שבימים ההם בארץ. כאשר זאב ז׳בוטינסקי הגיע לארץ ישראל עם הגדודים העבריים בימי מלחמת העולם הראשונה, היה בית הווילנרים מקום שבו מצאו הגדודאים ומייסד הגדודים בראשם, אווירה משפחתית חמה ולבבית, שהנעימה עליהם את השעות הפנויות…

אך מעל לכל אלה, היה לה למלכה אשרמן יחוס עצמי, שהשיגתו במו ידיה בעמלה במשך שנים ארוכות ובמסירותה היוצאת מן הכלל. היא הייתה פטריוטית עברית במובן הטוב ביותר של המלה. היא אהבה את הלשון העברית והיתה בקיאה בכל מכמניה. כמורה לעברית, שלא על מנת לקבל פרס, היה לה שגעון להקנות את לשוננו הלאומית לעולים חדשים, כדי שייקלטו ביתר קלות במולדת. בתחום זה עשתה מלאכתה בצנעה, בלי יומרנות, אך מתוך התלהבות בלתי פוסקת. את תוצאות עבודת נמלים זו שלה אי אפשר להעריך במספרים ולמשש בידיים. אך כל אשר עקבו מקרוב אחרי פעילותה זאת, יודעים מה רבים היו הישגיה למיזוג הרוחני של הגלויות.
״מותה בא בהפתעה. כל ימי חייה שפעה מרץ וזרמו לא פסק ממש עד שעתה האחרונה. כאשר נכנסה – נכנסה ולא הוכנסה – לבית החולים, לא ידעה כי תיכנס ולא תצא עוד. ואחת הדמויות המעניינות שבנוף ארצנו, עוד מימי ׳תל-אביב הקטנה׳ נעלמה לנצח.״ (על החתום א.ר.).

 

אחיה, אהרון וילנר ספד לאחותו:

לפני 68 שנה נולדה אחותי ב״נווה צדק״ להורינו משה ואסתר וילנר, מנוחתם עדן…״ אמר, ״אבא אהב ספר ובכל רגע של פנאי היה ספר פתוח לפניו והגה בו. אהבה זו לספר הוא הוריש גם לנו, ילדיו, ובפרט לאחותי מלכה. בבית זה של אהבת תורה ודעת ואהבת הזולת נולדה אחותי מלכה. היא היתה הבת השלישית להוריי. בתי הספר אותו זמן היו מעטים. היא למדה בבית-הספר לבנות. כשסיימה בית-ספר זה היא נכנסה למחזור שני של הגימנסיה העברית ״הרצליה״ שנוסדה סמוך לאותו זמן… בחברה זו של תלמידי חכמים נקלעה מלכה ולא נפלה מרמתם, בעיקר הודות לאהבתה את הלימודים להתמדתה ולחריצותה.

״כן נתנה שיעורים פרטיים בכל המקצועות, לתלמידים מפגרים או הכינה תלמידים לבחינות הכניסה לגמנסיה. עבודה זו היתה קשה ומפרכת וגזלה ממנה זמן יקר ורב, אבל עשתה אותה באהבה ובמסירות, כי מטבע בריאתה אהבה את ההוראה. כשאחותי מלכה סיימה את לימודיה בגימנסיה היא פנתה להוראה ורכשה לעצמה את אהבת תלמידותיה ואת אהדת הממונים עליה. בשנת 1920 הגיע לארץ רופא צעיר בשם גוסטב אשרמן, לפי הזמנתה של הגב׳ הנרייטה סאלד ז״ל, להצטרף לצוות רופאי ״הדסה״. בתל-אביב אירגנה אחותי בביתה שיעורים לעברית – בהתנדבות כמובן – בקביעות לנשים – בפרט לעולות חדשות. ביתה הפך בית-ספר בזעיר אנפין. היא הכניסה חידושים בשיטות ההוראה העברית כדי להחדיר את השפה לזכרונן ולתודעתן של תלמידותיה.
״והנה, הלכה לבדיקות רפואיות, כאשר ציפתה וציפינו כולנו לשובה לביתה בשלום, מסרה לפתע את נשמתה אל על ומתה מיתת נשיקה.״

 

ניחום האבלים, בשבעת ימי האבל הראשונים, התקיים ב’חדר ההמתנה’ בקליניקה שבאידלסון 29, מספרת דניאלה, הנכדה, “מאות רבות של אנשים באו לבכות את מותה הלא-צפוי, לדבר בשבחה ולנסות לנחם את סבי, שלא ידע את נפשו. לראשונה בחיי, ראיתי את האיש הפעיל הזה שבור, מרוקן וחסר אונים. בין המבקרים היה גם הרב הראשי של תל-אביב, דאז, הרב ידידיה פרנקל. אני זוכרת לפרטים את דבריו המצמררים. הוא חזר בדיוק מן ‘המסע הרשמי הראשון’ לאושוויץ, שהתקיים ימים ספורים קודם לכן. המפגש בינו לבין אבי והחוויות אותן תיאר, הפכו את השעה ההיא לאירוע בלתי אפשרי עוד יותר”.
ליוסף אשרמן היתה הבדידות קשה עד כדי בלתי נסבלת.
מלכה, אשת נעוריו ואהבתו היחידה, זו שהייתה עזר כנגדו, עמוד התווך של חייו, של הבית ושל המשפחה, בשמחות כמו בימים הקשים, זו שהשגיחה והקפידה על הכול, חסרה לו מאוד.
ה”בית” פורק, עצבות שרתה בכול, הקליניקה נסגרה ואפילו האחות אסתר כבר לא היתה נחוצה.
הבית הזה, שהיה במובנים כה רבים ביתה של דניאלה, עוגן חייה, השתנה לבלי הכר.

כשנה ומחצה אחרי מותה של מלכה, עזב אשרמן את משכנם האהוב ברחוב אידלסון 29 ועבר להתגורר בהרצליה בסמוך למשפחתו הגרעינית. לא חלף זמן מאז נפרד מהבית ברחוב אידלסון וב- 9 באוקטובר
1968 הלך לעולמו בשנתו ונקבר  לצד רעייתו וילדיהם בטקס ממלכתי, כשקהל עצום ורב הולך אחרי מיטתו ושוטרים רכובים על סוסים לבנים מלווים את מסע הלוויה.


אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום | יוסי ריבק
2019 | המצבה של יוסף ומלכה אשרמן | בית העלמין הישן ב’נחלת יצחק’

בהיעדר “בית” ישבו עליו שבעה בהרצליה, בביתה של הניצ’קה (חנה) אשרמן, אלמנת אחיו אוטו.
בשנה האחרונה לחייו, בניסיון למצוא מזור לנפשו הכואבת, נחמה ו”בית” לחזור אליו בסוף ימי עבודה, חזר גוסטב אל חיק משפחתו הצ׳כית, וחלק את ימיו ולילותיו עם אלמנתו של אחיו.
הידיעה על מותו פורסמה בכל עיתוני התקופה.
פרופ׳ אשרמן הצליח לגעת ולהשפיע על אלפי בני אדם לא רק בישראל הצעירה, אלא על מיליוני נשים בעולם.
מאות רבות של אנשים באו ויצאו מהבית הכפרי הצנוע, שברחוב הנדיב בהרצליה, וכולם דיברו בשבחו.

הגם שהיה מוכר, אהוד, ידוע ובעל שם עולמי, יוסף (גוסטב) אשרמן, האדם והרופא, היה איש צנוע בהליכותיו ולא השתייך לשום קליקה חברתית, או פוליטית.
האיש שעלה לישראל מאירופה והקדיש את חייו למחקר רפואי, להקמת מערך ‘טיפות החלב’ – אחד המפעלים הסוציאליים המרשימים ביותר שקמו כאן – לפתרון סוגיות של עקרות ופריון, לתמיכה בנשים – עשירות כעניות – לא טרח על קידומו האישי, ולא על ביסוס מעמדו בקרב פוליטיקאים ועסקנים. את זמנו העדיף להשקיע בעבודתו, במחקריו ובסטודנטים שלמדו אצלו – המתמחים בבית החולים והסטודנטים לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים.
לכן, למרות השפעתו העצומה ותרומתו הכה גדולה, מצער להיווכח שיותר מיובל אחרי מותו, למרות שמחקריו נלמדים בכל בתי הספר לרפואה בעולם ושם “תסמונת אשרמן” נישא בפי כול סטודנט לרפואה, נדיר  למצוא את שמו בספרים ובמאמרים המגוללים את תולדות היישוב היהודי בארץ בכלל וצמיחת תל-אביב בפרט.

נינה (אשרמן) די-נור נפטרה ב-1990. בת 68 במותה.
יחיאל (פייענר) די-נור האריך חיים ונפטר ב-2001. בן 92 במותו.

בינתיים, השתמשה עיריית תל-אביב – יפו בבית שברחוב אידלסון 29 למטרות שלא לשמן קיבלה אותו בירושה.
מטבע הדברים החל הבניין מתפורר, פארו הלך ונשחק, החצר הוזנחה, שיחי פרא גדלו וצמחו בכל מקום ורק עץ הפיטנה המשיך בשלו, לצמוח ולשאת פרחים מדיי שנה.