הקומה השנייה:
בית משפחת אשרמן
אל דירת בני הזוג אשרמן, שבקומה השנייה, נכנסו הבאים בדלת שמשמאל למדרגות. ביתם היה מרוהט בטעם טוב ומאופק, בסגנון שנחשב אז מודרני.
החדר הראשון משמאל היה מרווח ונקרא “חדר האורחים”. מצד ימין עמד פסנתר ובמרכזו שולחן אובלי, עם אפשרות הרחבה וסביבו עשרה כסאות מרופדים בעור חום. השולחן, עשוי עץ מהגוני, ניצב על רגל אחת מרכזית, שהייתה למעשה בר משקאות. מול הכניסה היה חלון ומשמאל מרפסת שהופרדה בדלת, שאפשרה את הגדלת החדר בעת הצורך.
אל הקיר שמול החלון, משמאל לכניסה לחדר, הוצמדה שידה תואמת, בה אוכסנו כלי האוכל “הטובים”, מפות לסוגיהן, כוסות, ספלים, גביעי קריסטל וכלי מזיגה ליין ומשקאות קלים.
על המזנון הונחו “כלים יפים”, אחדים ניתנו כהוקרת תודה לאשרמן הרופא.
מעל המזנון תלה ציור שמן, דמות נערה. “אין לי מושג מדוע סבתי כינתה אותה ‘הבדואית’. הציור הזה תלוי בסלון דירתנו, היום, ברחוב מזא”ה בתל-אביב, עם עוד שני פריטים שניצבו על אותה שידה, האחרונים שנותרו בידיי למזכרת. על האחד, כלי להגשת פירות מזכוכית כחולה בכן של כסף, חרוט: ״לדר׳ אשרמן היקר בתודה עמוקה ולבבית ד“ר פיין ורעייתו 13 בדצמבר, 1939” השני היה ספר תנ״ך מלווה בציורים של האמן הצרפתי אוגוסט דורֶה, בהוצאת סיני, תל-אביב. על הכריכה העשויה נחושת, נמצאת עד היום הקדשה מרוקעת: “לפרופסור אשרמן היקר עם מיטב האיחולים ז׳ן וד״ר צביל אברמובסקי״. כך מספרת הנכדה, דניאלה ומוסיפה, שבסוף אותו ספר תנ״ך, לפני קובץ עמודים שמיועד לשמש אלבום, תחת הכותרת ׳זכרונות, תמונות, תאריכים׳ יש הקדשה נוספת בכתב יד: ״מוגש באהבה והערצה מאת האברמובסקים. תל-אביב, 3.5.1957״.
אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום רפרודוקציה | עופר ריבק
1936 | “הנערה הבדואית” | צייר | כרמלו פלוריאן
אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום טכני | עופר ריבק
“לד”ר אשרמן היקר, בתודה עמוקה ולבבית ד”ר פיין ורעייתו, 13.12.1939”
אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום טכני | עופר ריבק
“לפרופסור יוסף אשרמן היקר עם מיטב האיחולים ז’ן וד”ר צבי ל. אברמובסקי”
אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום רפרודוקציה | עופר ריבק
פרט מתוך ‘תורה – נביאים – כתובים’ / תחריטים גוסטב דורה / ‘הוצאת סיני תל-אביב’
אוסף פרטי | דניאלה די-נור / צילום טכני | עופר ריבק
”תורה – נביאים – כתובים’ / תחריטים | גוסטב דורה / ‘הוצאת סיני תל-אביב’
בהמשך המסדרון, מצד שמאל, היה “חדר ההלבשה” ובו, כנהוג באותם ימים, ניצבה מכונת תפירה “זינגר” ששימשה את התופרת שהוזמנה מעת לעת, וכמובן גם מגהץ וקרש גיהוץ לשימוש יומיומי.
בחדר ניצב ארון בעל ארבע דלתות, מחופה פורניר זהוב, ששימש את גברת אשרמן לאחסון הגרדרובה האלגנטית שלה, שכללה ברוח הימים ההם, גם פרוות שועל. סמוך לקיר מוקם ה”בודואר” ולו מראה אובלית גדולה ממוסגרת גם היא בעץ מחופה, למרגלותיו, שרפרף מרופד בבד בדוגמת שושנים גדולות בגוני ורוד וסגול, עליו ישבה להסתרק ולהתאפר.
מלכה אשרמן לעולם לא יצאה מן הבית, או קיבלה אנשים, כשאינה ”עשויה” היטב.
“חדר השינה“, החדר השלישי בהמשך, מצד שמאל, רוהט באותו סגנון, ברהיטי עץ בחיפוי פורניר זהוב. במרכזו עמדה מיטה זוגית ומצדיה שידות לילה תואמות.
מול המיטה לרוחב הקיר כולו היה ארון בנוי (built in) פשוט בסגנונו, צבוע לבן, בגוון הקיר, ככל הנראה נמסר יחד עם הדירה, כחלק אינטגרלי. מעל המיטה הזוגית, חלון לאוורור. מימינה, דלת יציאה אל מרפסת ומצדה הנגדי של המיטה בצמוד אל הקיר, ניצב מתקן לתליית חליפה, עניבה, בדרך כלל עניבת פרפר, בגדים תחתונים ובתחתיתו, מעמד לנעליים, כלי צחצוח וכף נעליים ארוכה. “מדיי ערב, היתה סבתי מכינה לסבי את הבגדים ליום המחרת“ מעירה דניאלה.
במסדרון, בצמוד אל חדר השינה, היה ארון קיר, צר וגבוה, אף הוא פשוט בסגנונו וצבוע לבן, אף הוא אינטגרלי, ששימש לאחסון מצעים ומגבות. “אני זוכרת את עצמי, קטנה מאוד, כבת 4 או 5, עומדת על קצות אצבעותיי ומריחה ‘ניחוח של ניקיון’. הכול היה כל כך מסודר, כל דבר מונח במקומו”, מספרת הנכדה היום.
“חדר ההסבה”, בו סעדו בני הבית את הארוחות המשפחתיות ביום-יום, עמד בניצב לחדר השינה, בקצה המסדרון, עם יציאה למרפסת (משותפת לזו של חדר השינה).
החדר רוהט בפשטות אלגנטית: שולחן עץ מחוטב “מותניים”, בשני קצותיו, כסאות עם מסעדי ידיים מעוגלים בסופם וספסל לשלושה אנשים שהוצמד אל הקיר. סט הרהיטים היה עשוי עץ וקש קלוע מבית הייצור של Thonet.
המעבר לדירה מרווחת ומודרנית איפשר לבני הזוג אשרמן לקבוע שיגרת חיים מדויקת, שהתאימה לאורח החיים שלהם, ולסדר יומם האינטנסיבי. בפינת חדר ההסבה ניצבה כורסה מרופדת בתוכה שקע אשרמן מדי בוקר כדי לקרוא את העיתון טרם צאתו לעבודה בבית החולים, ושם סיים את יומו העמוס בקריאת מאמרים מדעיים, עד השעות הקטנות של הלילה.
מול חדר השינה מוקם “חדר הרחצה” המרווח, בסטנדרטים של אותם ימים: היו בו גם אמבטיה, גם אסלה, גם בידה וגם תא מקלחת.”בית הכיסא”, כפי שכינתה אותו בעלת הבית, היה בחדרון נפרד, עם חלון קטן לאוורור ומוקם בהמשך המסדרון כמעט מול חדר ההלבשה.”המטבח”, שמוקם כך שיהיה מחובר אל מרפסת השירות והמדרגות האחוריות, תוכנן כאמור, בסגנון מטבחי פרנקפורט. היו בו כיריים ותנור, כיור בין משטחי עבודה עשויים עץ מסיבי, ארונות עליונים וארון אוויר בנוי, אינטגרלי, בימי טרום המקררים החשמליים.
“זכורה לי היטב תרנגולת שחוטה, שמוטת-ראש וכרבולת, שהונחה על שולחן העבודה הקטן, לקראת הכנת מרק העוף,“ מספרת דניאלה ומסבירה ש”אז נהוג היה לבשל גם את הכרבולת וגם את רגלי התרנגולת, לא לפני שמרטו את נוצותיה היטב וגזזו את ציפורניה”.
את הקניות ערכו כבר אז בשוק הכרמל, שהיה ועודנו כה קרוב לכתובת מגוריהם. מאחר ומקררים לא היו והחום כבד, אפשר היה לאחסן רק מזון יבש. גם תרבות הקניות היתה שונה מזו של היום. אנשים חסכו וקנו בכול יום רק את מה שנחוץ היה להם להתקנת הארוחות של אותו היום. זמינותו של השוק הקלה על דיירי אידלסון והשכונה שיכלו להימנע מלשרך רגליהם לשווקים אחרים שהיו קיימים בלוינסקי או בשוק העלייה.
שוק הכרמל משמש עד היום כשוק הפתוח המרכזי של תל-אביב עד היום. את אדמותיו קנו יהודים רוסיים עשירים ב-1913 בהמלצתו של ארתור רופין. מעולם לא התכוונו לגור במקום, ואת הקרקע רכשו כ”השקעה בטוחה”. ב-1917, אחרי מהפיכת אוקטובר, נמלטו לישראל והחליטו להקים על אדמותיהם שוק, שרחובו המרכזי, עד היום, הוא רחוב הכרמל. השוק נחנך רשמית ב-1920.
אוסף | הניה מליכסון / צילום | קורט ברמר
שנות ה-30 | רחוב הכרמל | הציר המרכזי של שוק הכרמל
ברבות השנים ועם השינויים התרבותיים והקולינאריים, הפך שוק הכרמל לאתר בילוי פופולארי ואותנטי: הסמטאות היו למשכנם של ברים ומסעדות וברחוב הכרמל, הפכו הדוכנים לאטרקציה של מאכלי רחוב ממיטב מטבחי העולם. וכך, בכול אתרי התיירות העולמיים מופיע שוק הכרמל כ”אתר חובה” ובליל שפות נשמע היום בסמטאותיו.
אבל בשנות ה-30 של המאה הקודמת, השוק היה עשיר בפירות, ירקות, בשר ודגים. הרוכלים שרו על מרכולתם בניסיון למשוך את תשומת לב הקונות. מסעדות לא נראו בין סמטאותיו ובדרך כלל גם לא קונים-גברים.
ואכן, ״בדיוק בשעה 4, בכל יום,״ מתארת דניאלה, שבשנות ילדותה התגוררה בבית סבה וסבתה, ״כשהרדיו השמיע את הפיפס של החדשות, הגישה לו סבתי תה לוהט, בכוס זכוכית דקיקה עם תחתית תואמת. הוא האזין לחדשות, ובשעה 4:15 צעד אל חדרו שבמרפאה, מוכן להתחיל את חציו השני של יום עבודתו – קבלת המטופלות. את ראשיתו של יום עבודתו עשה בשנים הראשונות בבית החולים ‘הדסה – בלפור’ ומאוחר יותר בבית היולדות בקריה.״
הדירה, ששימשה לקליניקה, עוצבה בהתאם לשימושיה:
מימין לכניסה, “חדר המתנה” גדול, מרווח, פתוח אל המרפסת שפונה אל רחוב אידלסון, משני צדי החדר ספסלי ישיבה מרופדים בחן רב, עם כריות “לנוחות הממתינות” ושני שולחנות נמוכים ל”חומרי קריאה”. על קירות החדר ובצמוד לתקרה, הזדחל לו ענף פוטוס, שמלכה אשרמן טיפחה באהבה רבה. לאורכה של המרפסת היו פזורים עציצים פורחים, “על מנת שינעימו את זמן ההמתנה של המטופלות”.”סבתי נהגה לומר שיש לה ‘אצבעות ירוקות’ ולכן העציצים תמיד פורחים… בילדותי, תהיתי למה בדיוק התכוונה בביטוי ‘אצבעות ירוקות’ מאחר וידיה היו תמיד כל כך מטופחות, עדינות ויפות”, ממשיכה הנכדה ומספרת: “כשמלאו לי 4 שנים, ירדנו יחד אל החצר וקיבלתי מתנה שתיל, די מפותח, של ‘עץ הפיטנה’. “הביטי, אמרה לי, זה העץ יצמיח פרחים ויצמח לתפארה, ממש כמוך”.
ארכיון פרטי | דניאלה די-נור / צילום | יוסי ריבק
עץ הפיטנה בחצר “בית ליבלינג” | מאז 1955
מימין לחדר ההמתנה מוקם “חדר הרופא” כולו, כצפוי, מרוהט בלבן: שולחן הרופא, הכסא, מיטת המטופלות, ארון התרופות – רהיטי מתכת, כולם צבועים לבן. בצד החדר ניצב מתלה עליו בסוף יום העבודה היה אשרמן תולה את חלוק הרופא, הלבן.
משמאל לחדר ההמתנה היה חדרה של האחות הרפואית – “חדר האחות אסתר” – שעבדה לצדו של פרופ’ אשרמן במשך כל השנים, עד זמן קצר לאחר מותה הלא צפוי, של רעייתו מלכה. חדרה היה צבוע בגווני ירוק בהיר, שולחן וכסא וארון תיקים נשלף. האחות אסתר היתה לבושה בחן מאופק ותמיד עם סינור לבן, מעומלן ומגוהץ למשעי.
המטבח ואזור חדר הרחצה של דירת הקליניקה הוסבו למחסן קטן, שבו נשמר הציוד הרפואי לסוגיו וארכיון תיקי המטופלות.
ובקצה הדירה, היה חדר נוסף, שהוסב, עם השנים, לחדר הילדים של הנכדה, דניאלה.
“בית הכסא” עם כיור קטן לנטילת ידיים עמד לרשות המטופלות. “עליי נאסר להשתמש בו. חובה עלינו להקפיד ב’הגיינה’ ולנקוט משנה זהירות ‘מפני מחלות’.” שיננה באזני סבתי. באחת הכתבות בעיתון הבוקר, אפריל 1959, מתארת הכותבת את מלכה אשרמן: ״עבודתה אינה מסתיימת בהוראה, היא מסייעת לעבודת הבעל בהכנת כרטיסיות המחלה של הלקוחות, משמשת אוזן קשבת לקהל הנשים הבאות עם צרור בעיות כדי לבקש עזרה ונחמה. כאשת רופא נודע משמש ביתה מרכז לאורחים רבים מן החוץ.״